עצי ברושים עג

ואכן המעיין שם באו"ה בכלל כ"ד דין י' יראה דאף דמתחילה כתב חילוק זה על דברי הטור דהא שכ' הטור דקיי"ל דאם ריבה בשוגג מותר היינו בלא נודע התערובת דבהא אפילו ר"י דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. ואמנם מסוף דבריו ממה שהביא בשם הרא"ש דהביא ראיה מהמשנה דתרומות דסאה של תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת לר"ש אם לא נודע לו בנתיים אסור דמצא מין את מינו וניעור אבל נודע לו מותר משום דכל העומד להרים כמורם דמי ואף רבנן לא פליגי עליה אלא בתרומה דבעי הרמה אבל בשאר איסורין מודים דהידיעה גורמת ההיתר או האיסור ע"ש באו"ה מזה מוכח להדיא דאף דאם נפל מעצמה אחר הידיעה ס"ל להאו"ה דאסור משום דידיעה גורמת היתר או איסור בכל דבר [והן אמת דמה שהביא כן בשם הרא"ש לא מצאתי זה ברא"ש שם דברא"ש לא הביא ממשנה זו דתרומות ראיה רק לענין מין במינו שנתערב יבש ביבש ברוב כיון שנודע התערובות ונתבטל האיסור ברוב נהפך האיסור להיות היתר והלכך אפי' נתבשל אח"כ החתיכות ביחד מ"מ מותר ואף דליכא ס' וכן אם ניתוסף אח"כ איסור בין מין במינו ובין מין בשא"מ אמרינן דחוזר וניעור ואף דגבי תרומה סבר ר"ש דאפי קודם הרמה כיון שנודע התערובת מותר היינו משום דגבי תרומה שאני כיון דצריך להרים הוי כמו שנוטל משם האיסור: חסר כאן ותמצא בהשמטות בסוף הספר]. סימן לז הנה יען אשר ראיתי דבדין תערובת מין בשאינו מינו יבש ביבש יש בו כמה שיטות אי צריך ס' מה"ת או דא"צ רק מדרבנן משום גזירה שמא יבשלם ויתן טעם ואינו מבואר יפה בד' האחרונים ז"ל. ולכן ראיתי לבררו יפה יפה בעז"ה. והנה הטור בר"ס ק"ט כתב בשם ס' התרומה דבשלא במינו יבש ביבש צריך ס' כיון דאם יבשלם יתן טעם. והנה הפרישה שם והש"ך ושאר אחרונים סוברים בדעת ס' התרומה והטור דא"צ ס' רק מדרבנן והא שכ' הטור כיון דאי יבשלם ר"ל דגזרינן מדרבנן שצריך ס' משום שמא יבשלם אח"כ ביחד ויתן טעם ויבוא לידי איסור דאורייתא וכ"כ הר"ן ז"ל להדיא והובא בב"י דאינו צריך ס' רק מדרבנן משום גזירה דשמא יבשלם ביחד. ולכן הש"ך בסי' הנ"ל ס"ק ט' הרכיב ד' ס' התרומה ודברי הר"ן ביחד משום דסובר דעומדים בשטה אחת ונמשכו אחריו הפמ"ג ובס' אורח מישור ובס' מנחת כהן: ועל כן תמהו כולם על הטור דהיאך הביא לדברי ס' התרומה להלכה הלא זה פשוט דהך גזירה לא שייך רק לדעת הרשב"א שהביא הטור שם בסוף הסימן דס"ל דאיסור שנתערב בהיתר ברוב יבש ביבש מין במינו אינו נהפך האיסור להיות היתר רק שמותר לאכול כל אחד ואחד בפני עצמו משום דתלינן על כל חתיכה וחתיכה שאוכל אוכל מן הרוב ונ"מ דאם נתבשל אח"כ ביחד ואף שכבר נודע התערובת חוזר וניעור ואוסר עד ס' מדרבנן כמו דהיה נתערב לכתחילה לח בלח. וממילא בשאינו מינו אם נתבשל אח"כ חוזר ואוסר עד ס' מה"ת מאחר דהאיסור לא נהפך להיות היתר. אבל לדעת הרא"ש שהביא הטור שם דבנודע התערובת אינו צריך ס' אף נתבשל ביחד משום דנהפך האיסור להיות היתר פשוט דגם בשאינו מינו הוא כן דא"צ ס' כלל מה"ת משום דנהפך האיסור להיות היתר. וא"כ הטור דפסק שם בסוף הסימן כדעת אביו הרא"ש ז"ל היאך הביא לדברי ס' התרומה להלכה וס' התרומה עצמו י"ל דס"ל כדעת הרשב"א. אבל הטור הוי כמזכי שטרא לבי תרי. והנה באמת תמיהה עצומה היא על הטור ז"ל: ומה שכ' הפמ"ג בפתיחה להלכות תערובות [בפ"ב בד"ה ומה שראוי להזכיר] לתרץ די"ל דהרא"ש לא כתב כן דנהפך האיסור להיות היתר ושוב אינו חוזר וניעור רק במין במינו דאינו נרגש הטעם. אבל מין בשא"מ דנרגש הטעם מודה הרא"ש דאמרינן דחוזר וניעור. הנה תירוץ זה לא נהירא לי כלל דהרי דעת הרא"ש ז"ל בפ' ג"ה דאף בנתערב מין במינו והיה ס' ואח"כ ניתוסף איסור אמרינן דחוזר וניעור וכ"ה בשו"ע בסימן צ"ט דאין חילוק בזה בין מין במינו למין בשאינו מינו ואף דהרא"ש בעצמו ס"ל דאם נתערב יבש ביבש מין במינו חד בתרי ואח"כ נתבשלו ביחד לא אמרינן דחוזר וניעור. וע"כ צ"ל דהרא"ש מ חלק בין אם ניתוסף איסור ללא ניתוסף דבלא ניתוסף כיון דנהפך ה איסור להיות היתר שוב אינו חוזר וניעור. אבל בניתוסף איסור האיסור שניתוסף מעורר את האיסור שנתבטל להצטרף עמו [וכן נמצא סברא כעין זו בזבחים ד' ל"א לענין פיגול ובבכורות ד' כ"ג לענין טומאה ע"ש] וא"כ בלא ניתוסף איסור ג"כ אין שייך לחלק בין מין בשאינו מינו לבין מין במינו כיון דנהפך האיסור להיות היתר וכבר נתבטל היאך שייך דיהא חוזר וניעור מאליו כשנתערב בלח ומה בכך דנרגש הטעם הלא החתיכת איסור והטעם שבו כבר נעשה היתר: ואמנם אחר העיון יפה בדברי ס' התרומה יראה דאין מקום לקושייתם על רבינו הטור ז"ל דקושייתם אינו רק לפי שנמשכו אחר ד' הפרישה והש"ך דמפרשים דס' התרומה דמצריך ס' גבי בעודו יבש אינו רק מדרבנן משום גזירה שמא יבשלם אבל באמת נ"ל ברור דס' התרומה ס"ל כדעת התוס' בפסחים (ד' מ"ג) דמין בשא"מ צריך ס' מה"ת גם ביבש. ומה שכ' הטור בשמו הטעם שאם יבשלם יתן טעם אין כוונתו לומר דגזרינן שמא יבשלם רק הוא נתינת טעם דלמה צריך ביבש ס' מה"ת דבשלמא בלח משום דטע"כ דאורייתא אבל ביבש דליכא טעם למה צריך ס'. וע"ז כתב הטעם משום דמאחר דאין איסור בטל ברוב רק אם אינו ניכר האיסור. אבל בניכר האיסור לא שייך ביטול. והלכך במין בשא"מ נמי אף דהשתא אינו ניכר אבל אם יבשלם ביחד יהי' נרגש הטעם ממילא לא שייך ביטול כלל אף בעודו יבש כיון דלבסוף אחר הבישול יוכר האיסור. וראיה לזה דכן הוא כוונתו מהא שכ' בספר התרומה בסימן נ' ד"ה הלכך דאם נתערב איסור בהיתר מין במינו בטל ברוב אפי' מדרבנן דמן התורה כל מין במינו בטל ברוב בין דבר יבש ובין דבר לח וכו' והיינו טעמא משום שטעם של איסור אינו יכול להיות ניכר אפילו כשבללם יחד עכ"ל הרי דנותן טעם זה על עיקר דין תורה דלמה מין במינו בטל ברוב משום שאינו יכול להיות ניכר: ולכאורה למה הוצרך לתת טעם על מין במינו הא במינו ליכא טעמא ובמין בשא"מ דצריך ס' מה"ת לח בלח הוא משום דטע"כ דאורייתא. אבל מין במינו פשיטא דסגי ברוב מה"ת ולא היה נצרך לתת טעם רק על מין במינו יבש ביבש דסגי ברוב גם מדרבנן ולא גזרו שמא יבשלם משום דאף אם יבשלם לא יתן טעם וזה לא הזכיר כלל והיינו משום דגזרה דשמא יבשלם לא ס"ל כלל אף מין בשא"מ דכיון דכבר נתבטל ביבש לא איכפת לן מה שיבשלם יחד רק נתן טעם על התורה דלמה במין בשא"מ יבש ביבש צריך מה"ת ס' ואלו מין במינו לא בעי ס' והלא יבש ביבש גם מין בשא"מ ליכא טעמא ולמה צריך ס' מן התורה וע"ז נתן טעם דמין במינו דלעולם לא יוכר האיסור אף אם יבשלם שפיר הוי ביטול גמור וסגי ברוב וגם מדרבנן סגי ברוב משא"כ מין בשאינו מינו דאם יבשלם יוכר האיסור. ולפיכך אינו בטל ברוב מה"ת רק בעינן ס' דאם יש ס' תו לא יוכר האיסור דהא יתבטל הטעם בס': וכן מסיים ס' התרומה באמת אח"כ. אבל מין בשאינו מינו צריך ס' בהיתר אפילו בדבר יבש דאם יבשלם יחד יהא הטעם של איסור ניכר בהיתר עכ"ל הרי דכ' סתמא דצריך ס' בהיתר ומשמע דצריך ס' מה"ת מטעם דכל זמן דליכא ס' בתערובות נגד האיסור אינו נוהג בו דין ביטול משום שיוכר האיסור כנ"ל ברור כוונת ס' התרומה ובלי ספק שכן פירש בדבריו רבינו בעל הטור ז"ל. ובזה נסתלק לגמרי קושיות הפמ"ג והאורח מישור על הטור ז"ל: ושוב מצאתי בס' או"ה הארוך בכלל כ"ג אות ח' שכ' וכתב הרמב"ם ור' ברוך והא דיבש חד בתרי בטיל היינו במינו אבל בשאינו מינו בין בלח ובין ביבש בס' וכתב האו"ה טעם על זה משום דמין בשא"מ נקרא דבר שיש לו תקנה קצת להכיר האיסור ולהסיר ועוד דהתורה לא התירה כ"א מין במינו [והיינו כד' התוס' בפסחים הנ"ל דמה"ת בעינן ס' במין בשא"מ אף בנתערב יבש ביבש] ושוב כתב אבל הטעם שפי' הרמב"ם ור' ברוך דמשו"ה במין בשאינו מינו צריך ס' אף ביבש משום דמין במינו אינו בנ"ט זה בזה כשיתבשלו דאינו ניכר טעם האיסור במינו אבל באינו מינו אז הטעם של איסור ניכר בפני עצמו כשיתבשל וקיי"ל כר"ת דטע"כ דאורייתא וצריך ס' לבטל הטעם עכ"ל לא היינו אוסרין אותו ממ"נ דאם מכיר בתערובתו קודם הבישול היה מותר אף לבשלו יחד וכו' ואם לא ידע בו עד שנתבשלו א"כ צריך ס' מטעם דהוי איסור לח עכ"ל האו"ה והנה מדבריו ז"ל