עצי ברושים ע

בציר עכ"ל הפר"ח בשם הש"ך וזה אין מדוקדק דנראה דגם המחבר אית ליה הך סברא דדם שבמלח נדבק במלח כרש"י וגם דלהך סברא עדיין צריך לסברא דביטול מחמת הדם והמלח דנתמחה. והא ליתא כלל דמבואר בתוס' וברא"ש דלרש"י א"צ כלל לסברא דביטול. ואף דנחמחה בציר מ"מ אין לו כח ליבלע מחמת דנתייבש או משום טעם דפסק כח המלח. ועוד דהמחבר ע"כ לא ס"ל הך סברא דנתייבש וכמו שהוכחתי לעיל ונראה דנוסחא מוטעת נזדמנה להפר"ח ז"ל בדברי הש"ך דבאמת דבדברי הש"ך שלפנינו ליתא לשון זה כלל ולא הזכיר סברא דנתייבש כלל וכלל: ומתוך שראיתי איזה דברים בדברי הט"ז כאן הצריכים ביאור והבנה ראיתי לבארו ולפרשו יפה יפה. הנה הט"ז בס"ק מ"ז הסכים לדעת התה"ד דבמקום הפסד מרובה סמכינן אדעות הפוסקים דס"ל דלאחר שיעור מליחה אינו נחשב כרותח דפסק כח המלח אך לא כהתה"ד לגמרי רק מטעם מחלוקת רש"י ותוס' בציר שאחר שיעור מליחה אי נחשב רותח דדעת רש"י וכן הרא"ש והסמ"ג דאינו רותח מדהקשה הרא"ש מהך דכמכא והלכך במקום הפסד מרובה סמכינן אדעת הסמ"ג והרא"ש. ודבריו תמוהין דנהי דוודאי דרש"י סובר דגם הציר אינו רותח מ"מ מהרא"ש והסמ"ג אינו ראי' כלל דאף אם נימא דס"ל דהציר הוי רותח מ"מ שפיר הקשו מהך דכמכא דשם ליכא ציר כלל וכן מפורש בהדיא בהג"ה בסי' צ"א דאף במקום דהבשר אינו רותח מ"מ ציר היוצא ממנו הוי רותח. ואולי במעשה דתה"ד לא הי' ציר כלל דנמלחו בכלי מנוקב דמשריק שריק וליכא אלא חום דמליחה דנגעי אהדדי אמנם א"כ איפכא יש לתמוה על הט"ז דלמה אינו מתיר אלא בהפסד מרובה דלפי דעתו בליכא ציר אין כאן מחלוקת כלל והכל מודים דאמרינן דפסק כח המלח וצ"ע: אמנם באמת ד' הט"ז תמוהין בלא"ה במש"כ דבזה דפסק כח המלח גופא אין מחלוקת כלל. והא ליתא כלל דהמעיין בד' הפוסקים שהבאתי לעיל בדין אם נפל לכלי שאינו מנוקב בלא הדחה אחרת יראה להדיא דלא ס"ל כלל להן סברא דפסק כח המלח דהא אוסרין הבשר מחמת המלח והדם אם לא דאיכא מים בכלי ויש פוסקים דאפי' אי איכא מים אסור וכמש"כ לעיל וא"כ ד' התה"ד ברורין: וקצ"ע על הרמ"א בהג"ה כאן בסעיף כ' דכ' דאם הניח בשר לאחר ששהא שיעור מליחה קודם הדחה בכלי חולבת מלוכלך ונתמלא מציר בהפסד מרובה מותר דסמכינן אדעה דלאחר שיעור מליחה לא נחשב צירו כרותח והוציא כן מהתה"ד ולכאורה דילמא לא כתב התה"ד כן אלא בליכא ציר דקיל טפי אבל בציר דלא מצינו דעות הפוסקים דס"ל דלא נחשב כרותח לבד מרש"י ואפשר דלא סמכינן אהך דעה לחוד. אמנם יש ליישב דכיון דבמקום הפסד מרובה פסקינן למעשה כרש"י. ע"כ דס"ל דלא נחשב רותח אי ס"ל כטעמא בתרא דרש"י מטעם דפסק כח המלח. ומה שכתב המחבר בסי' ק"ה סעיף ב' דאם הוא כבוש בציר אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח אסור כולו צ"ל דמיירי דווקא בציר שיצא בתוך שיעור מליחה ודו"ק]: בסעיף ט' בשר שנמלח ונתבשל בלא הדחה אחרונה צריך שיהא בו ששים כדי המלח שבו עד כאן והא דלא הזכיר גם נגד הדם היינו דזה פשיטא. אלא קמ"ל דאפי' ס' נגד המלח בעינן ואף דהמלח עצמו אינו אסור דהא לא ס"ל חנ"נ בשאר איסורים קמ"ל דמ"מ בעינן ס' נגד המלח משום דלא ידעינן כמה נפיק מיני' והא דלא תני בנותן טעם דהא דעת המחבר דסמכינן אקפילא היינו משום דכאן לא משכחת לה קפילא דיטעום טעם המלח דהא מלח נותן טעמא אפי' ביותר מס' וממאה דמילתא דלעבידא לטעמא הוא והכא אין לאסור ביותר מס' דאף דמלח נותן טעם ביותר מס' מ"מ דם אין נותן טעם ביותר מס' ואין הנאסר יכול לאסור וכו' משום הכי ליכא למיקם הכי אקפילא כלל וע"כ אנו צריכין לשער בס' ואי תקשה לך דמ"מ דיטעום הקפילא אי יש בו טעם דם ואי ליכא בו טעם בוודאי שרי דמאי איכפת לן מידי תו בזה דאף דטעם מלח יש בו ואף אי ליכא ס' נגד המלח דהא ס"ל להמחבר דהמלח אינו נעשה נבלה. וכל עצמו לא בעינן ס' נגד המלח אלא משום דלא ידעינן כמה נפיק אבל כשטועם ואין בו טעם דם הרי מותר בוודאי אמנם כבר עמד ע"ז הכרתי ופלתי ותירץ דבדם ליכא למיקם אטעמא כלל ע"פ ד' הר"ן בפכ"ה דאין המליחה באה אלא להוציא דם שעל שטח העליון וא"כ מין במינו הוא דדם היתר נמי יש בו וא"א להרגיש טעם האיסור. יעויין עליו בסי' הזה אות ט': אי נמי נ"ל לומר דמשו"ה לא הזכיר נמי נגד הדם שבעין משום דס"ל דוודאי ליכא דם כ"כ בס"ה יותר משיעור המלח והלכך כיון שאנו משערים בס' כנגד כל המלח די בכך דקים להו להטור ומחבר דיותר מזה ליכא דם בוודאי וזהו דלא כש"ך בס"ק ל"ד: ונסתפקתי הא דבעינן ס' דווקא אם לא נפצו ולא שטפו. אבל במלח גסה שנפצו או שטפו. אף דלא הודח כלל מ"מ די בכך בדיעבד ואין לאסור דהא ליכא מלח דהא סמכינן בזה ליתנו בכלי שאינו מנוקב ולהדיחו אפי' לכתחילה או דילמא לעניין בישול חמיר טפי וקצת משמע כן לשון הרב בהג"ה דכ' ודווקא אי לא הודח באחרונה כלל. אבל אם הודח רק פעם אחת ונתבשל סגי בהכי בדיעבד משמע דהדחה גמורה מיהת בעינן. אבל ניפוץ ושטיפה לא מהני ועדיין צל"ע בזה. אמנם זה פשיטא לי דס' נגד הדם בוודאי בעי אף אם ניפץ או שטפו דהדם הוא דבוק בבשר ואינו עובר בשטיפה בעלמא רק בהדחה ושפשוף היטיב. וזהו שדקדקו חז"ל ומדיחו יפה יפה. וכן מורה דקדוק לשון הטור שכ' וקודם שיתננו וכו' ינפץ וכו' כדי שלא ישאר עליו מהמלח ע"כ דקדק וכ' מהמלח ולא כתב המלח והדם אלמא דלדם לא מהני ניפוץ והיינו דמצריך ב' הדחות אף לאחר ששטפו ואינו נחשב הניפוץ או השטיפה להדחה אחת והיינו משום דלהדם לא מהני לי' מידי וזה ברור והנלע"ד כתבתי בעז"ה: הרכות בשר בחלב סימן לד בב"י בסי' פ"ז ד"ה וביצים הביא בשם הר"ן דהא דאמרינן בש"ס דהשוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב היינו אם נגמרו בחלבון ובחלמון וה"ה דביצים גמורות כה"ג לא בעי מליחה וכ"כ רבינו ירוחם בני"ד [וטס"ה וצ"ל בנתיב ט"ו] שאם שאין לה חלבון עדיין בשר הוא וטעונה מליחה ע"כ וכתבתי בצידו דמה שהשווה הב"י דעת רבינו ירוחם לדעת הר"ן היינו לענין מליחה שכל זמן שלא נגמרה בחלמון וחלבון לא מקרי גמורות לענין מליחה אבל לענין לאכלן בחלב אדרבה הביא ב' דעות בנתיב הנ"ל אות כ"ד דדעת רש"י והרא"ש דאפילו בחלמון בלבד לבד נקרא גמורות ומותרות לאכלן בחלב אבל י"מ דדווקא שנגמרו בחלבון וחלמון וראשון נראה עיקר והובא ג"כ בב"י בדיבור הנ"ל הרי דמסכים לדעת רש"י והרא"ש לענין בשר וחלב דאפילו בחלמון לבד מותר ודלא כהר"ן דמשווי להדדי וטעמו של רבינו ירוחם נ"ל דלענין מליחה דהוא משום איסור דם דהוא דאורייתא חשש לדעת הרשב"א וסייעתו דבעינן דווקא חלבון וחלמון ואף דדם שבשלו הוא דרבנן מ"מ עיקר איסורו של דם הוא דאורייתא משא"כ בשר עוף בחלב עיקרו דרבנן וכן מחלק הש"ס בחולין ד' קי"א בין כחל לכבד דכבדא עילוי' בשרא אסור וכחלא עילויא בישרא שרי מ"ט דם דאורייתא וכחל דרבנן: ולפי דעתו צ"ל דהא דתנן בעדיות דביצת נבלה כל שכמוה נמכרת בשוק ב"ה אוסרין וכן קיי"ל להלכה בטוש"ע בסימן פ"ו לאו מטעמא משום דנבלה דאורייתא וכמו שכ' התוס' בעירובין ד' ס"ב בתחילה וכן בביצה ד' ו' דא"כ גם במליחה דהוא ג"כ דאורייתא הו"ל להצריך מליחה אפילו אם נגמרה לגמרי עם קליפה הקשה [וזה דוחק לומר דגבי מליחה דלאחר הבישול אינו אלא דרבנן לא החמירו כל כך כמו בנבלה וג' חלוקים בדבר דמנין לנו לחלק בזה] אלא דס"ל דגבי נבלה שאני משום דגזרינן אטו ביצת טרפה דאסורה אפילו ביצה גמורה משום שנגמרה באיסור וכמו שכ' התוס' שם במסקנא בשם ר"ת ז"ל: