עצי ברושים סח

אם יש לו דם של עצמו כ"ש דם של עצמו. אבל בעיקר הסברא מודה להם דהמלח אינו מפליט כל הדם ואדרבה הדם שיצא חוזר ונבלע ואם הוי ס"ל דטעם משום דם בעין ולדם בעין שנבלע לא מהני מליחה. א"כ מאי ראי' מייתי מס' התרומה דהא ס' התרומה בדם פליטה מיירי. ואם ס"ל כסברת המרדכי דהמלח נתמלא ממנו לא הו"ל להזכיר כלל ס' התרומה דלדעת המרדכי הוה כלא נמלח כלל. אבל לא דחוזר דנבלע הדם בבשר. וא"כ ע"כ דס"ל דהטעם הוא משום ריכוך ותדע דהא לא הזכיר נמי דאם חתך כל נתח לשנים דצריך לחזור ולהדיח כמש"כ המרדכי אלמא דלא ס"ל הכי. וכן כ' הפמ"ג בפתיחה להלכות מליחה דטעם הרא"ש הוא טעם ששי והוא קרוב לטעם ריכוך שכ' הפוסקים אלא דפליגי בטעם ריכוך גופא כמו שמבואר שם בפמ"ג דג' שיטות יש בטעם ריכוך. וא"כ מסתמא גם הטור סובר כן והלכך הוצרך להביא דין הדחת הטבח. וכן הרב בהג"ה דהצריך שרי' לכתחילה. אבל המחבר דנראה דפסק כטעם המרדכי דהמלח נתמלא מדם לא הוצרך להזכיר וזה ברור: בסעיף א' בהג"ה הדחת הבשר לכתחילה יזהר לשרותו נגד חצי שעה וכו'. אבל לא שראו רק הדיחו היטיב סגי לי' ע"כ נ"ל טעם הדבר משום דכל עיקר השרי' הוא כדי לצאת טעם של ריכוך הבשר. וכבר כ' הפרי מגדים בפתיחה דבטעם לרכך גופא יש ב' דעות הר"ן סובר לרכך הדם שנקרש על פניו ולא החתיכה גופא ודעת המרדכי לרכך החתיכה גופא וכ' דנ"מ דלטעם הר"ן א"צ שרי' רק הדחה היטיב להעביר דם שנקרש על פניו ולטעם המרדכי צריך שרי' ממש. וא"כ לכתחילה צריך שרי' כדי לצאת דעת המרדכי אמנם בדיעבד סגי לי' בהדחה היטיב דסמכינן אסברת הר"ן דבלא"ה איכא כמה פוסקים דס"ל משום דם בעין ולדידהו סגי להו בהדחה בעלמא אף לא הדיחו היטיב ומשו"ה סגי בהדיחו היטיב בוודאי דבזה לכל הטעמים סגי זולת טעם לרכך הבשר גופא. וזה ברור: בטור בסימן זה שיעור מליחה כתב הרמב"ם שהוא כדי הילוך מיל וא"א הרא"ש ז"ל כתב דשיעור מליחה הוא כדי שיעור צליה. ולכאורה תימה דמנ"ל להטור ז"ל דפליגי הא כתבו הגאונים ז"ל דשיעור צליה הוא כדי מיל והובא בב"י ובה"ה א"כ הכל אחד דלדעת הרא"ש ג"כ הוא כדי מיל. ונ"ל דהטור סובר דבהא פליגי דדעת הרמב"ם דהא דכתבו הגאונים כדי מיל היינו דעשו שיעור לדבר דלעולם אינו פחות ממיל דשיעור מיל שיערו בחתיכה נחלה שבגדולות לעולם אינו יותר ממיל ומשו"ה תקנו גם בחתיכה קטנה שבקטנות צריך שיעור מיל משום לא פלוג והיינו דהוצרכו הגאונים לכתוב זה דאל"כ מאי קמ"ל הא חזינן דהכי הוא. ועוד דלא שייך כלל לתת שיעור לצליה נחזי אנן אם כבר נצלה או לא אלא ע"כ דהגאונים נתנו גבול וגדר דלעולם אינו פחות ממיל ולא יותר ממיל והלכך כ' הרמב"ם דגבי מליחה נמי הוא כדי מיל דכמו שיוצא הדם ע"י צליה ה"נ ע"י מליחה דמליח הרי הוא כרותח דצלי ושיעור מליחה כשיעור צליה. משא"כ הרא"ש ז"ל ס"ל דהגאונים לא שיערו אלא בחתיכה בינונית. אבל לעולם הגדול לפי גדלו והקטון לפי קטנו והלכך כתב דשיעור מליחה כדי צליה היינו כדי צלי' דאותה חתיכה ופעמים הוא פחות ממיל ופעמים הוא יותר ממיל ושפיר עשה הטור מחלוקת ביניהם. וכן מוכח בהדיא בב"י להמדקדק היטיב בדבריו דבסברא זו פליגי. כל זה כתבתי לפי מה שכתוב לפנינו בדברי הגאונים ז"ל. אבל באמת תמוה לי דמאי שייך ליתן שיעור לצלי' הא כל אדם יכול להכיר זה ועוד דמאי איכפת לן אם לא נצלה הא דם האברים שלא פירש מותר אם לא שנאמר דמיירו לענין לבשלו לקדרה אח"כ [וגם קושיא הראשונה יש ליישב כיון דבחצי צליה כבר יוצא כל הדם כמש"כ הטור בשם רבינו יונה בס"ס ס"ט וזה אין אדם בקי כ"כ אם הוא חצי צליה או לא] אבל באמת לולא דמסתפינא הייתי אומר דט"ס נפל בכל הספרים וצ"ל דכ' הגאונים ז"ל דשיעור מליחה הוא כדי מיל ובזה נופל כל הקושיות ונ"ל שגם לפני הרמב"ם ז"ל הי' כן דאל"כ הא דרכו של הרמב"ם ז"ל להביא לפעמים דברי הגאונים ז"ל וכאן נמי בוודאי כוון לד' הגאונים והו"ל להביא זה אצלי' ולא אמליחה דאינו נלמד אלא מצד הסברא אלא וודאי דלפניו הי' הגי' אמליחה. אבל מסתפינא לומר כן דכיון דלא מצאתי כן בשום גירסא: ולענין עיקר ד' הגאונים נ"ל מקור לדבריהם מן הש"ס דפסחים ר"פ תמיד נשחט דאמרינן שם דנתנו חכמים לפסח שעה אחת לצלייתו אם חל ע"פ בע"ש וכ' התה"ד בסי' קס"ח דמזה סמך למנהג העולם שנהגו להשהות במליחה כשיעור שעה והובא בשו"ע בהג"ה סעיף ו'. וכבר תמה ע"ז הפרי מגדים בסי' ע"ו בשפתי דעת אות י"ד בד"ה קשיא לי דהא וודאי דהיו צולין לפסח צליה גמורה דנהי דלצאת מידי אכילת נא אפשר דיוצא בחצי צלי' דחצי צליה אפשר דנמי לאו נא הוא מ"מ וודאי דלא הי' אוכלין אותו אלא צלוי כל צרכו דהא בחצי צליה מאכל בן דרוסאי הוא ואין דרך בנ"א לאכול כן ובפרט בקדשים דבעינן למשחה לגדולה וכיון דלא נתנו חכמים אלא שיעור שעה לצליה גמורה. א"כ אדרבה ש"מ דשיעור צלי' להוציא דם היינו חצי שעה דהא שיעור צליה להוציא כל הדם סגי בחצי צליה וזה תמי' רבתי באמת על התה"ד ונשאר בצ"ע: ולי הצעיר קשה עוד על התה"ד דהא בפסחים ע"ד כתבו התוס' דלמ"ד דכבדא עילוי' בשרא אפי' דעבד אסור צ"ל דהי' מולחין להבני מעיים של הפסח מליחה גמורה לקדרה קודם צלייתו כדי שלא יאסור הכבד את הפסח שמונח בתוך הפסח לר"י הגלילי כ"כ התוס' שם [ועיין בצל"ח מש"כ ע"ד תוס' אלו] וא"כ לא מגיע לשיעור צלי' גופא להוציא הדם אלא שליש שעה דהיינו שליש שעה למליחת המעיים שליש לחצי צלי' שליש לחצי צלי' השנית ולכן נ"ל דמזה הוציאו הגאונים ז"ל באמת דשיעור מליחה או צלי' היינו כדי מיל דהוא קרוב לשליש שעה ואפשר דהם ס"ל דשיעור מיל הוא כ"ד מינוטין וכדעת הרמב"ם והרע"ב בפי' המשניות לפסחים פרק ג' או כ"ב מינוטין ומחצה וכדעת הגר"א ז"ל בביאוריו לאו"ח סי' תנ"ט והלכך אף דסגי בעשרים מינוטין מ"מ לחומרא לא דקו בזה ונקטו שיעור מיל שהוא שיעור היותר מוגבל. ואף אם נימא דס"ל כדעת השו"ע או"ח סי' תנ"ט דשיעור מיל הוא י"ח מינוטין נמי לא קשה כ"כ כיון דדם שבשלו מדרבנן הוא לא דקדקו בזה כ"כ ונקטו מיל אף דהוא פחות מעט משליש שעה. ועכ"פ ד' הגאונים יש לו סמך מהש"ס הנ"ל וד' התה"ד אינו אלא אסמכתא בעלמא מהש"ס הנ"ל. שוב ראיתי גם להכרתי ופלתי ז"ל שכ' דהגאונים ז"ל הוציאו מש"ס זה אלא דהוא כתב באופן אחר דס"ל דשיעור מאכל בן דרוסאי הוא שליש בישול וכדעת רש"י בשבת כ'. וא"כ ג"כ אינו מגיע לשיעור צלי' להוציא הדם אלא שליש צלי' דהיינו שליש שעה. ולפי מש"כ על פי דברי התוס' בפסחים אין צורך לזה הנלע"ד כתבתי בעז"ה: הקשה הפרי מגדים בס' ס"ט בש"ד ס"ק ע"ח ובמשבצות ס"ק ט"ז ובפתיחה להלכות מליחה על המחבר דפסק בסעיף י"ט דראוי לחוש לדעת הרמב"ם ז"ל וליתן הבשר במים רותחין אחר המליחה א"כ כשחתך הבשר לאחר ששהה שיעור מליחה והודח אמאי לא כתב דצריך מליחה שנית להוציא הדם שעל שטח הבשר של מקום החתך קודם שיתננו במים רותחין. ומה שכתב ליישב דאפשר דא"צ להרמב"ם מליחה שנית ומותר אפי' לחתוך לחתיכות דקות ולחלוט זה דוחק טובא דא"כ לא הוה מצריך הרמב"ם מליחה כלל כיון דחולטו ברותחין וע"כ צ"ל כמש"כ הר"ן אליבא דהרמב"ם דתרווייהו בעינן מליחה וחליטה ואין אחד מועיל בלא חבירו וכמו שהאריך הר"ן בטעם הדבר. א"כ כשחזר וחתכו תצטרך מליחה שנית משום דם שעל שטח הבשר וכמו שכ' הר"ן שזהו הטעם שמצריך הרמב"ם מליחה וכבר דחה הפמ"ג עצמו ישוב זה בפתיחה ונשאר בצ"ע: אמנם לענ"ד נראה דמשו"ה לא חש המחבר לדעת הרמב"ם בזה משום דוודאי איכא ס' בחתיכה לעולם נגד דם שבשטח העליון של מקום החתך דהא כתבו הפוסקים והשו"ע בסי' ס"ט בסעיף ט' בהג"ה דבכל חתיכה יש ל' נגד הדם שעל שטח של כל החתיכה וא"כ נגד דם שבשטח אחד בוודאי איכא ס' בלי ספק ונהי דאין מבטלין איסור לכתחילה מ"מ כיון דבלא"ה הוא ביטול איסור דרבנן דדם שמלחו מדרבנן וגם אינו אלא חשש בעלמא שמא לא יניחנו במים רותחין לגמרי וכמש"כ הר"ן לדעת הרמב"ם וא"כ לדעת הרמב"ם גופא אינו אלא חששא רחוקה והלכך בחששא רחוקה כזה באיסור קל כזה כביטול איסור דרבנן לכתחילה לא חשש כלל לדעת הרמב"ם וסמך על כל הפוסקים ז"ל החולקים על הרמב"ם ז"ל ולא חשש לדבריו כלל וכלל באופן כזה וזה ברור: בסעיף כ' בשר שנמלח ושהה כדי מליחה ונתנוהו אח"כ בכלי בלא הדחה ונתמלא מציר מותר ולפי זה וכו' וכ' ע"ז הרב בהג"ה ויש אוסרין אפילו בדיעבד כדי קליפה והכי נהוג. הנה עיקר טעם מחלוקת זו תליא בהא דפסק המחבר דהוא דעת רשיי