עצי ברושים סד

מה"ת מותרות באכילה דהא נגמרו בהיתר [ומש"כ בב"י וש"ך בסימן פ"ו ס"ק ד' דאסורות מה"ת משום לא פלוג אינו מדוקדק דסברא דלא פלוג אינו רק סברא מדרבנן בעלמא. אבל מה"ת בוודאי מותר רק דר"ל דעשו אותו כאיסור תורה ממש ונ"מ דגם בספק טרפה אסורה] רק דמדרבנן אסורות כמו בביצת נבלה דאסורה מדרבנן דאף דנגמרה קודם שנתנבלה ואעפ"כ אסור מדרבנן משום גזירה דביצת טרפה. וכמו שכ' התוס' בחולין (ד' נ"ה) וכ"ש בטריפה גופא בוודאי יש לגזור אטו היכא דנגמרה באיסור ואדרבה בביצת טרפה שנגמרה בהיתר חמור יותר ביצת טרפה מביצת נבלה דהכא אף בביצה של ספק טרפה שנגמרה בהיתר וילדה אחר שנגמרה ג"כ אסור משא"כ בביצה של ספק נבלה מותר באכילה דלא שייך גבה לא פלוג משום דלא משכח"ל כלל בנבלה שהיא נגמרה באיסור: והנה לכאורה יש להביא ראיה מזה דאפילו בביצה של ששה נבלות שמטמאין מחיים דבהו שפיר משכח"ל דתהא נגמרה באיסור מ"מ מותרת מה"ת באכילה והטעם משום דכל הנבלות שמטמאין מחיים אין להם כח שתגמר לאחר שתתנבלה דכיון דהם מטמאין מחיים הוי כמתים ממש. דאם איתא דבששה נבלות שמטמאין מחיים אסורות מה"ת למה לא גזרו בכל ביצת ספק נבלה משום ביצים של ספק נבלה שמטמאין מחיים כמו דגזרו בביצה של ספק טרפה אף שנגמרו בהיתר משום דלא פלוג אלא וודאי דגם בששה נבלות שמטמאין מחיים אינו אסור רק מדרבנן והפמ"ג בסימן כ"ו מסתפק בזה ונשאר בצ"ע. ולכאורה לפי מש"כ בעז"ה יש ראיה דגם בהו אינו רק מדרבנן: ואכן לאחר העיון בזה יש לדחות קצת דשאני ביצת טרפה דרובא שכיח יותר דנגמרת הביצה אחר שנטרפה ואז אסורה מן התורה. והלכך אפי' אם אירע לפעמים שנגמרה ג"כ בהיתר מ"מ אסרו משום לא פלוג אפי' בספק טרפה. אבל בביצת נבלה דבכל נבלות בוודאי נגמרה בהיתר קודם שנתנבלה לא שייך לאסור מחמת ליתא דששה נבלות דמטמאין מחיים משום לא פלוג משום דלא שייך למגזר משום הנך ששה דהוא דבר דלא שכיח ולא שייך למגזר משום הנך דלא גזרינן בתר מילתא דלא שכיחא וזה פשוט ג' נטענו הבצים ונגמרו אחר שנטרפה וילדה מותרים לגמרי אף מדרבנן משום דזה וזה גורם נינהו דהא הזכר אינו טרפה והיינו דינו דאמימר בלישנא קמא דהנהו ביעי דטרפה דמשיחלא בתרא מותרות רק לפי מה דקיי"ל דטרפה אינה יולדות לא שכיח כלל דתטעון בצים ויגמרו לאחר שנטרפה. אבל מ"מ אם אירע כך פשוט דמותרות ד' נטענו הבצים ונגמרו קודם שנטרפה וכגון שנטרפה סמוך לשחיטה ונמצאו במעי אמן זהו הדין המבואר בשו"ע סימן פ"ו סעיף ג' ובש"ך שם ס"ק ח' דאסורות מה"ת משום לא פליג והיינו דחז"ל עשאום כטרפה של תורה מטעם לא פלוג ונ"מ דאפי' בנמצאו בתרנגולת שהיא ספק טרפה אסורות דכמו כל ספק של תורה ואף דבאמת אינן אסורים רק מדרבנן ה' נטענו הבצים קודם שנטרפה ונגמרו אחר שנטרפה ונמצאו במעי אמן פשוט דג"כ אסורות מה"ת דמ"ש מילדה הבצים בחיים ואדרבה כ"ש הוא מילדה בחיים דהא בנמצאו במעי אמן אפי' הם גמורות עם קליפתן הקשה מחזי יותר כגופה דהא צריכין מליחה מצד המנהג וכמבואר בשו"ע יו"ד בסימן ע"ה סעיף ו' [ובאמת לפי מש"כ התוס' בביצה ד' ו' דטעם החילוק לענין בצים גמורות דלענין איסור נבלה קיי"ל דנחשב כבשר ואסור מדרבנן מיהת ואילו לענין בשר בחלב קיי"ל דמותר לאוכלן בחלב הוא משום דנבלה אסור מה"ת ובשר עוף בחלב דרבנן. וא"כ לענין דם דאסור מדאורייתא הו"ל להצריך מליחה מדינא ויש ליישב] ו' נטענו הבצים ונגמרו אחר שנטרפה דאם היתה ילדתו בחיים היו מותרות מצד זה וזה גורם. אבל אם נמצאו לאחר שחיטה במעי אמן נראה דאסורות מדרבנן משום דמחזי כגופה וכמו בביצת נבלה ואף דוודאי נגמרה בהיתר מ"מ אסור מדרבנן משום דמחזי כגוף בשר הנבלה ואף שכ' התוס' גבי ביצת נבלה דאסור משום גזירה דטרפה מ"מ עיקר הטעם הוא משום כיון שנמצא בגוף הנבלה מחזי כגופה: ומיהו כל זה בנמצא בצים גמורות [ומה נקרא גמורות מבואר בסי' פ"ז מחלוקת הפוסקים בזה]. אבל באינן גמורות אפי' תרנגולת כשרה שילדה בצים שאינן גמורות אסורות משום אמה"ח דהא בסי' פ"ו סעיף ד' מבואר דאם הכה התרנגולת על זנבה והטילה ביצתה קודם שנגמרה מותרת והוא שאינה מעורה בגידין הרי דבעינן דווקא שאינן מעורות בגידין ואף דלענין בשר בחלב קיי"ל דאף דמעורות בגידין מותרות אך דנגמרו בחלבון וחלמון דלא כר' יעקב דס"ל דאם היו מעורות בגידין אסורות. אבל לענין אמה"ח חמיר טפי ובעינן דווקא שאינן מעורות בגידין והא דאמר קודם שנגמרו היינו שלא נגמרו לגמרי עם קליפתן הקשה. וא"כ פשוט דאם נמצאו במעי אמן בטרפה לאחר שחיטה אסורות משום טרפה כמו התרנגולת בעצמה. ועוד יש בזה להאריך ויבואר במק"א בעז"ה הנלע"ד כתבתי בעז"ה: סימני עופות סימן לב ראיתי לברר בעז"ה דיני עופות טמאים בקוצר מופלג. והנה לשיטת רש"י ז"ל בחולין ס"א בעופות טהורים יש בהם כמה מינים שיש בהם ג' סימני טומאה אך אינו דורס ויש שיש בהם ב' סימני טומאה ואינו דורס ויש לו סימן טהרה אחד בגופו. ויש שיש לו סימן טומאה אחד בגופו ואינו דורס ויש לו עוד ב' סימני טהרה בגופו וכולם טהורים. ויש שיש לו ד' סימני טהרה והם ע"פ רוב העופות דילן או תורים ובני יונה. והלכך אי ידעינן במסורת שהוא טהור אוכלין כל הנ"ל. אבל בעוף שאין בו מסורת אז אם לא נמצא בו סימן טהרה כלל בגופו רק דאינו דורס. צריך שידע שאינו פרס ועזני' אפי' בישוב צריך לידע דכ' הר"ן דיש שסוברים דהא דאמרינן דלא שכיחי בישוב היינו בישובי דידהו אבל בישובי דיל שכיחי והלכך צריך לידע שאינו פרס ועזני' ואז ליכא למיחש למידי אך לפי מסקנת רש"י שם ד' ס"ב דאפי' אם חזינן דלא דרס חיישינן שמא ידרוס בפעם אחר וכעין ההוא מעשה דתרנגולתא דאגמא אז באינו דורס לחוד אסור לעולם לאכול דשמא ידרוס בשום פעם ואם כן אין לו סימן טהרה כלל ומין נשר הוא: יש לו סימן אחד טהור בגופו ואינו דורם חיישינן שמא ידרוס בפעם אחר ופרס או עזני' הוא והלכך צריך להכיר פרס ועזני' אבל אי מכיר פרס ועזניה ויודע שאינו מהם ליכא למיחש למידי דליכא למיחש שמא דרים א"כ הוא פרס או עזני' וכיון שמכיר שאינו פרס ועזני' ע"כ אינו דורס הוא ועוף טהור הוא וזהו דרב נחמן דאמר הי' בקי וכו' לא הזכיר והוא דלא דריס דע"כ עופות אינו דורס הוא ואפי' בספיקא מותר כיון דמכיר פרס ועזני' ויודע שעוף זה אינו ממינם וגם יש לו סימן אחד טהור בגופו בוודאי עוף טהור הוא: ואם יש לו ב' סימני טהרה בגופו חיישינן שמא דורס הוא ועורב הוא ואפי' אי חזינן דלא דריס מ"מ חיישינן שמא ידרוס בשום פעם וכנ"ל והלכך אין לו תקנה אלא עד שיכיר עורב וכל מין עורב [דעורב יש לו כמה מינים דאינו דומה לו במראה ובסימנים מ"מ מין עורב הוא והתורה רבינהו לאיסורא דאת כל עורב למינו כתיב] ויודע שאינו מהם ואם אותן הב' סימנים אינן מהסימנים של עורב כגון שאחד מהסימנים הוא זפק אז אינו צריך שיכיר עורב דעורב אין לו זפק וע"כ אינו עורב הוא רק צריך שיכיר מין עורב. דשמא דאף דאינו עורב הוא מ"מ שמא מין עורב הוא דאף דיש לו סימנים אחרים מה שלא נמצא בעורב. מ"מ שמא מין עורב הוא דהא סנונית לבנה ס"ל לר"א דהוא מין עורב אע"ג דאין בו סימן טהרה כעורב דלא תליא בזה רק אם הוא שכן ונדמה עמו אז מסתמא מינו הוא והלכך יש לחוש שמא שכן הוא ואף רבנן לא פליגי אלא בשכן לחוד אבל בשכן ונדמה אף רבנן מודו דמין עורב הוא אף דיש בו סימנים אחרים והלכך אין לו תקנה עד שיכיר מין עורב לכל הפחות ואז טהור הוא: יש לו ג' סימני טהרה בגופו אז יש לחוש דילמא מכ' עופות טמאים הוא ודרים והלכך צריך שיכיר בהן ובשמותיהן בכל הכ' עופות טמאין ובזמן הזה דלא שכיח כלל שיכיר אדם אפי' אחד מהן וכ"ש כל הכ"ד הלכך אין לו תקנה אפי' בא בכל הד' סימנים עד שיהי' לו ע"ז מסורת איש מפי איש שהוא טהור דבלא"ה חיישינן שמא דורס הוא דאנן לא בקיאין בדריסה דהא אפי' בדורות הראשונים טעו בזה בתרנגולתא דאגמא והלכך אין לו תקנה לבד מתורים ובני יונה שאין צריכים מסורת דהא הכשירה התורה אותן להדיא אפי'