עצי ברושים נט

ומה שהקשה עוד המעיו"ט דמנ"ל להוציא משור וכשב ועז דבעינן דבר השוה בשלשתן הא מיבעיא ליה למעוטי חיה א"נ בהמה טמאה וכמו דס"ד דש"ס בכריתות ד' ד' אליבא דחכמים שם וחזר ותירץ בעצמו דלמעט חיה דחלב שלה מותר לא איצטריך מיעוטא משום דקרא בעניינא דקדשים כתיב כ"כ המעדני יו"ט שם. ותירוצו תמוה דזהו אמרינן לר' ישמעאל שם. דסבר דילפינן לאו מכרת אבל לרבנן שם דס"ל דלא ילפינן לאו מכרת שפיר איצטריך שור וכשב ועז למעט חיה דהחלב שלה מותר: אבל באמת אין קושייתו כלום דהא בל"ק שם סובר דלרבנן דסברי דבעינן למעט חיה ס"ל כרב אשי באמת דלא בעינן דבר השוה בשלשתן ואינו מיעוטא כלל והא דחלב האליה מותר משום דחלבו האליה מקרי וכו' ובל"ב מסיק דהיינו טעמא דרבנן דמבעיא ליה שור וכשב ועז לכדרב מרי דבעינן דבר השוה בשלשתן ושוב לא מייתר להו קרא לחלק. ולפי זה צ"ל באמת דגם רבנן דר' ישמעאל סברי דילפינן לאו מכרת דאל"כ מנא ידעינן למעוטי חיה. והדבר תמוה דא"כ ת"ק דר' יהודה דלא למד לאו מכרת הוא דלא כמאן דהא ר' ישמעאל ורבנן דידיה שניהם סברי כר' יהודה דהאוכל חלב מוקדשין לוקה שלש ואפשר דזהו טעמו של רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שהשמיט לב' הדינים דהאוכל חלב שור וכשב ועז אי לוקה שלש כר' ישמעאל או דאינו לוקה רק אחת כרבנן וכן באוכל חלב מוקדשין אי לוקה שתים כרבנן או דלוקה שלש כר' יהודה והיינו דאין בידו להכריע אם הלכה כל"ב דרבנן מצרכי קראי לכדרב מרי וממילא מוכרח דהלכה באוכל חלב של מוקדשין דלוקה שלש כר"י דהא גם לרבנן ע"כ דס"ל דילפינן לאו מכרת והרמב"ם דרכו תמיד לפסוק כל"ב דגמ' או אפשר להיפך דכיון דרבנן דר"י ס"ל דלא ילפינן לאו מכרת ובוודאי הילכתא כוותיהו [ומיהו קשה לי דמנ"ל דחלב האליה מותר באכילה דאין לומר דנפק"ל מטעמא דרב אשי הא דברי רב אשי כבר אידחא לה וצ"ע] ומיהו מה שלא הביא לדין האוכל שור וכשב ועז דאינו לוקה אלא אחת צריך ליתן טעם. ומיהו י"ל כיון דלא כתב דלוקה שלש ממילא מוכח דאינו חייב אלא אחת ולא הוצרך לפרש כלל: ומה שהקשה עוד וא"ת והשתא למאי קאתי [ונ"ל דט"ס נפל בכאן בד' המעיו"ט וצ"ל והשתא עז למאי קאתי] דהוי סגי דיכתוב שור וכשב לחוד אבל עז למ"ל ובאמת בש"ס דכריתות אמרינן בל"ב דלעולם גם ר"י ס"ל כרב מרי אך דמ"מ עז למ"ל וע"כ לחלק קאתי. ואמנם קושיית התוס' יו"ט תסובב על רבנן דר' ישמעאל דלית להו הך סברא דאתי לחלק. א"כ עז למ"ל. ותי' על זה דרבנן סברי דאי לא הוי כתיב רק שור וכשב לא הוי ילפינן עז מיניה משום דאיכא למפרך דמה לשור וכשב משום דיש בהן צד ריבוי אצל מזבח. וכמו דאמרינן בכריתות שם דשור נתרבה אצל נסכים וכשב נתרבה באליה. אבל מה שהקשה עוד המעיו"ט כיון דכולהו איצטריך לגופייהו דחד מחבריה לא מצי למילף א"כ מנ"ל כלל להוציא מהך קרא דבעינן דבר השוה בשלשתן הא שור וכשב ועז נצרך לגופיה. הנה לא הבנתי דבריו בזה דהרי אח"כ מסקינן בסוגיא דכריתות שם במקומו דאי לגופייהו הוי סגי דיכתוב כל חלב לא כלו סתם וממילא הוי ידעינן דבכל בהמה אסור החלב באכילה ואי דהוי טעינן דאפי' חלב חיה אסור באכילה דהא ליתא דהא קרא בעניינא דקדשים כתיב וקדשים אינו נוהג רק בבהמה טהורה בלבד. וע"כ דלא כתבה התורה שור וכשב ועז אלא לדרשא דבעינן דבר השוה בשלשתן. והלכך אין מקום כלל לקושייתו זו: ומש"כ עוד דמאחר דחלב האליה מותר באכילה א"כ למה קראו הכתוב חלבו האליה. וכתב דכבר יישב זה הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מאכלות אסורות הלכה ב' במתק לשונו וז"ל הרמב"ם שם שלשה חלבים הם שחייבים עליהם כרת חלב שעל הקרב וחלב שעל שתי הכליות ושעל הכסלים. אבל האליה מותרת באכילה ולא נקראת חלב אלא לענין קרבן בלבד כמו שנקראו חלבים כליות ויותרת הכבד לענין קרבן כמו שאתה אומר חלב הארץ וחלב כליות חיטה שהוא טובם ולפי שמרימין דברים אלו מן הקרבן לשריפה לשם נקראו חלב שאין שם דבר טוב אלא המורם לשם. ולכך נאמר בתרומת מעשר בהרימכם את חלבו ממנו עכ"ל הרמב"ם ז"ל שם. הנה מאוד יש לתמוה עליו דנהי דע"פ דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל יתיישב זה מ"מ היאך לא הרגיש דדברי הרמב"ם ז"ל הם נגד ד' הגמ' דהרי בגמ' נדחה דברי. רב אשי ומסקינן כרב זביד דוודאי נקרא חלב ומ"מ מותר באכילה משום דבעינן דבר השוה בשלשתן והרמב"ם לא הזכיר זה כלל וכתב טעם אחר מדנפשיה [וע"ש בה"ה ז"ל ובלח"מ שם שהאריך הרבה בביאור ד' הרמב"ם ז"ל ובישוב ד' ה"ה ז"ל] וכן קשה דהיכן מצא בכתוב דכליות ויותרת הכבד נקראו חלבים לענין קרבן ומזה המציא דחלב הנכתב גבי קרבנות הוא משום דכל דבר הקרב ומופרש לד' נקרא חלב ולפי דבריו לשון חלב בלשון התורה הונח על שני דברים או על דבר שמן וטוב ומובחר כמו חלב הארץ וחלב כליות חיטה או דבר שנקרב לד' ואף שבטבעו אינו שמן וטוב לאכילה רק דהוא קרב לד' ג"כ נקרא חלב ומנין לו להרמב"ם ז"ל כל זה. וגם בריש דבריו יש לעיין במש"כ דשלשה מיני חלבים יש שחייבים עליהם כרת וחשיב חלב שעל הכסלים מכלל השלשה. ולכאורה תמוה מאוד דנהי דבש"ס דחולין צ"ג אמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל האי תרבא דקליבוסתא אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הכסלים מ"מ בקרא משמע דחלב הכליות וחלב שעל הכסלים הכל אחד שחלב שעל הכליות מונח על הכסלים דהרי מלשון התורה דכתיב ד' פעמים בפ' ויקרא ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים וכן כתיב בפ' צו גבי אשם ומדלא כתיב ואשר על הכסלים משמע שהוא פירוש למה שקדם דהחלב שעל הכליות הוא המונח על הכסלים וכן משמע מפרש"י בחומש שם שכתב שהחלב שעל הכליות כשהבהמה חיה הוא בגובה הכסלים וזהו החלב שתחת המתנים שקורין לונבילוש לובן הנראה למעלה בגובה הכסלים ובתחתיתו הבשר חופהו עכ"ל ומשמע שאין שם חלב אחר רק חלב המונח על הכסלים הנראים בגובה הכסלים ומה שהוזכר אשר על הכסלים כדי למעט החלב אשר בתחתית הכסלים ששם הבשר חופהו ואינו על הכסלים רק בתוך הכסלים. ועוד קשה דאמאי לא חשיב הרמב"ם עיקר החלב שאסרה תורה דהיינו חלב המכסה את הקרב. וא"כ יש ד' מיני חלב. ומיהו זה יש לומר דלא חשיב רבינו במנין רק מיני חלבים שמונחים על אברים נפרדים כגון חלב המונחים על הקרב והמונחים על הכליות והמונחים על הכסלים דכל אחד מונח על אבר אחר. אבל חלב המכסה והחלב המונח על הקרב כגון חלב המונח על המסס ובית הכוסות בעצמן חשיב אותן כאחת כיון דשניהם הם על הקרב לא שייך למנות אותם בשנים מאחר דשניהם מונחים על הקרב רק דחלב המכסה מונח מלמעלה ופרוש כשמלה עליהן [שקורין טיילא] וחלב שעל המסס ובית הכוסות מונח על המסס ובית הכוסות גופא תחת חלב המכסה: ולפיכך חשיב אותן בחדא. ובזה ניחא נמי מה דלא חשיב לחלב שעל הדקין וחלב שע"ג הקיבה דמרבינן אותן מדכתיב ואת כל החלב. והרב המניה במשנה למלך ז"ל בפי"ג מה' שגגות הלכה ה' הוציא מד' רבינו ז"ל אלו דס"ל דבחלב הדקין וחלב הקיבה ליכא לאו וכרת רק איסורא בעלמא וע"ש טעמו ונימוקו. וכן נראה מד' ה"ה ז"ל כאן. אבל לפי מש"כ בעז"ה אינו ראיה כלל דהא הדקין והקיבה ג"כ נקראו קרב ונחשב הכל כמין אחד [ובאמת בש"ס דהוריות (ד' ג' ע"א) מבואר דחלב שעל הדקין וחלב שעל הקיבה חייבין כרת ומביאין עליהם פר בהוראה וכאשר הביא הרב המגיה בעצמו להסוגיא דלשם וכתב דבחלב שעל הדקין בוודאי יש להוציא משם דחייבין עליהן כרת ולא ידעתי לפי מה דמסיק אח"כ דליכא בהו לאו וכרת היאך יפרנס להסוגיא דלשם והדבר צ"ע] אבל במאי דחשיב חלב הכליות וחלב שעל הכסלים בתרתי תמוה לכאורה. אבל אחר העיון בזה ראיתי דדברי רבינו ברורים ומאירים כשמש בצהרים דרבינו הרמב"ם ז"ל הביט בעינא פקיחא על דברי התלמוד בחולין (ד' צ"ג) הנ"ל דאמרו דתרבא דקליבוסתא זהו החלב שעל הכסלים וכן אמרינן שם דחלב שהבשר חופהו מותר שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים ומשמע להדיא דחלב שעל הכליות לאו היינו חלב שעל הכסלים דאל"כ הו"ל לומר זהו חלב שעל הכליות. וכן נראה מפירש"י ד"ה תרבא דקליבוסתא וד"ה חלב שהבשר חופהו שפירש דתרבא דקליבוסתא הוא החלב שעל העצם קטן ומונח על עצם שקורין הנקא וכן פירש בד"ה חלב שהבשר חופה חלב שעל הכסלים שתחת הכליות ונראה בגובה הכסלים. הרי דמשמע דמלבד חלב שעל הכליות יש חלב גם על הכסלים בעצמן תחת הכליות ומלמעלה בגובה הכסלים הוא נראה ולכן אסור ואכן אח"כ נבלע תחת הבשר אדום ודק ושם מותר