עצי ברושים נה

הר"ן הנ"ל. אך מש"כ הפ"ת בכוונת דברי הר"ן דר"ל דגבי נפולה לא מהני אפילו בעמדה ע"י גערה או במקל זה אינו מוכרח כל כך וכמש"כ לעיל: והנה כבוד הרה"ג מוה' שלמה נ"י אב"ד דק"ק ווארנאן יצ"ו רצה להביא ראיה לדעת הכלבו בשם הראב"ד הנ"ל דהרי אין לך מסוכנת כמו בהמה לאחר שחיטה ובוודאי אינה עומדת ע"י גערה או מקל ובוודאי צריך להעמידה בידים ואעפ"כ אמרינן בחולין ד' ל' דאם שחט בה שנים או רוב שנים הויא בת העמדה והערכה אלמא דבהמה מסוכנת יכולה לעמוד ע"י העמדת אחרים וכ"כ התוס' בעירוכין ד' ד' ד"ה אוציא את הגוסס דאף דגוסס דאדם אמרינן שם דאינו בר העמדה והערכה מ"מ אמרינן דבהמה שחוטה מקריא בת העמדה והערכה משום דבהמה אית בה חיותא טפי ויכולה לעמוד: אבל כבוד חתני הרה"ג החו"ב מוה' אהרן הכהן נ"י דחה ראיה זו דאין לדמות בהמה שחוטה למסוכנת כלל דשאני בהמה שחוטה דמעיקרא היתה בריאה ולא היה בה שום חולי בוודאי יש לה כח לעמוד אפי' אחר שחיטה והוי כמו בהמה טרפה דעלמא שיכולה לעמוד ולהלך. אבל מסוכנת דיש לה חולי בגופה והיא עומדת למות מיד בוודאי אין לה כח לעמוד ואפי' ע"י העמדה בידים. וכבר אנו רואים בחוש בכל החולים ר"ל ואף דאינן מסוכנים כלל דהם מוטלים על המיטה ואין יכולים לעמוד כלל ואפי' ע"י העמדת אחרים בידים. ולפי זה י"ל דאם מעמידין אותה ועומדת אפי' היתה העמידה ע"י אדם שהעמידה בידים ג"כ יצאה מחזקת מסוכנת ואין שום ראיה מזה לדברי הכל בו הנ"ל כל זה מד' חתני הרה"ג נ"י הנ"ל ויפה כיון. וראיה ברורה לדבריו מהא דאמרינן ביבמות (ד' ק"כ) שחט בו שנים וכו' וברח וע"ש בפירש"י: ואין להקשות לפי סברת חתני הנ"ל דאין לדמות מסוכנת לבהמה שחוטה. דא"כ מאי מקשו התוס' בעירוכין הנ"ל מבהמה שחוטה לגוסס דילמא שאני גוסס דהיה חולה מתחילה. ובוודאי אין לו כח לעמוד. אבל אינו קושיא דשפיר מקשים התוס' דהא הברייתא סתמא קתני דגוסס אינו נערך משום דאינו בהעמדה ובערכה ואינו מחלק בין גוסס בידי שמים לגוסס בידי אדם ומשמע דאפילו באדם בריא שנעשה גוסס ע"י אדם כגון שהכהו במקל או שזרק בו חץ וכיוצא ונעשה גוסס ג"כ לאו בר העמדה והערכה ושפיר מקשים התוס' דמ"ש מבהמה שחוטה דמקריא בת העמדה והערכה והוצרכו לחלק בין בהמה לאדם: ואגב דאיירינן בסוגיא דחולין (ד' ל') ראיתי להתעורר במאי דמביא הש"ס ראיה דבהמה שחוטה הוי בת העמדה והערכה מהא דתניא דשחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה. ולכאורה תמוה דהא גבי גוסס נמי תנינן במס' שמחות פ"א דהרי הוא כחי לכל דבריו ואעפ"כ תניא בברייתא בעירוכין הנ"ל דאינו בר העמדה והערכה הרי דלא תליא בחיות כלל דאף דהוא כחי לכל הדברים דחשיב שם מ"מ כיון שאינו יכול לעמוד לא קרינא ביה והעמיד אותו הכהן [ולא קשיא מחולה דג"כ אינו יכול לעמוד ומ"מ הוא נערך כאדם בריא דשאני חולה כיון דרוב חולין לחיים הרי יהא יכול לעמוד לאחר זמן כשיבריא ומה דעכשיו אינו יכול לעמוד לא איכפת לן דמידי דהוי אישן משא"כ גוסס דתו אינו יכול לעמוד כלל ע"פ רוב]: אבל לאחר העיון אינה קושיא דמברייתא דשחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה שפיר מייתי ראיה מדתני סתמא דהרי היא כחיה לכל דבריה ולא פירש לענין מאי משמע להדיא דלכל הדברים היא נחשבת כחיה ואף לענין העמדה והערכה דהא לא הוציא זה מן הכלל. משא"כ גבי גוסס התנא מפרש והולך זוקק ליבום ופוטר מן היבום וכו' ומשמע דאין בכלל אלא מה שבפרט דאל"כ ליתני סתמא דהרי הוא כחי לכל דבריו והיה הכל בכלל אלא וודאי דלהנך דברים דחשיב שם נחשב כחי אבל לשאר דברים לא ולא שייך כלל לומר כאן דתנא ושייר דא"כ לתני סתמא דהרי הוא כחי ודו"ק: היוצא לנו להלכה מכל מה שכתבנו דלפי הנראה לי מד' הר"ן דגבי מסוכנת אפי' אם מעמידין אותה בידים מהני. אבל לענין הלכה כבר כתב הרמ"א בסי' י"ז דהעמדה בידים לאו כלום הוא ואין על זה שום חולק: ולענין נפולה אם מעמידין אותה בגערה או במקל ועומדת הוא מחלוקת הפר"ח עם הפרי תואר דלדעת הפר"ח מקרי עמידה אבל לדעת הפר"ת לא הוי עמידה וכן מוכח להדיא מד' הרמ"א ז"ל בהג"ה הנ"ל והגר"א ז"ל דהכא בעינן דעמדה מעצמה ממש. ומיהו לדידן אין נ"מ כלל בזה דכיון דאפי' עמדה מ"מ צריכה בדיקה ואנן לא בקיאין בבדיקה וטרפה אם לא דהלכה הילוך יפה וכמו שמבואר בשו"ע: ולענין מה שהקשה הגרע"א ז"ל בתשובותיו סי' פ"ג על מה שכ' בשו"ע בשם האו"ה דבעינן שתהא הולכת הילוך יפה כמו שהיתה הולכת קודם הנפילה ואם היתה הולכת במהירות יותר משאר בהמות בעינן שתהא הולכת אחר הנפילה ג"כ כמו מקודם. והקשה בשם בנו דא"כ הוי מצי הש"ס בזבחים וד' ע"ד) לאוקמי מתני' דנתערבה בטרפה דמיירי בכה"ג והיינו דאיערב בהם נפולה דיכולה להלך כשאר בהמות ולפיכך אינו ניכר ומ"מ היא טרפה כיון שאינה יכולה להלך כמקדם. וכן הקשה על מש"כ בסי' ל"ב דבהמה שגוררת רגליה אם נודע שנפלה חוששין לפסיקת החוט דבזה שגוררת רגליה לא נחשב כהילוך. וא"כ ה"מ לאוקמא התם בכה"ג דנתערב בשאר בהמות שג"כ גוררות רגליהם והם כשרות משום דתלינן בשגרונא. אבל היא טרפה כיון שנודע שנפלה ונשאר בקושיא: ואכן יש ליישב שתי הקושיות שלו בפשיטות דהנה בש"ס דחולין (ד' נ"א ע"ב) פליגי אמוראי אליבא דרב אי בעינן הלכה ממש או דסגי בעקרה רגלה להלך אע"פ שלא הלכה דרב יהודה אמר רב דאמר הלכה א"צ בדיקה משמע דבעינן הלכה ממש וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם. ואכן ר' ירמיה בר אחא משמיה דרב אמר דעקרה רגלה להלך אע"פ שלא הלכה. וכן פסקו הבה"ג והבעל העיטור והובא מחלקותם בד' הרא"ש והר"ן. ופשוט דלמ"ד דעקרה רגלה להלך מועיל כ"ש אם הולכת וצולעת דאינה צריכה בדיקה ופשיטא דפשיטא דאם הולכת כשאר הבהמות רק דאינה יכולה להלוך כמו שהלכה מקדם דוודאי נחשב כהליכה. דהא הולכת וצולעת או שאינה יכולה להלך כמקדם לא גרע מעקרה רגלה להלך [ועי' ברא"ש בפא"ט סימן ל"ו דהגירסא שם דר' ירמיה אמר משמיה דרב דעקרה רגלה להלך אע"פ שלא הלכה ולא כגי' דילן בגמ' רב ירמיה בר אחא] ועפ"ז יתורץ שפיר לקושיית הגרע"א ז"ל דהא התם בזבחים מתרץ שם אליבא דרב ירמיה ור' ינאי דלא מוקמי כר"ל דמיירי דאיערב בנפולה משום דס"ל דהלכה א"צ בדיקה ולרב ירמיה לשיטתו אף בעקרה רגלה להלך מהני וכ"ש בצולעת או דאינה יכולה לילך כמו שהלכה מקדם דוודאי אין קפידא ואפשר דר' ינאי ג"כ ס"ל כר' ירמיה בהא ונסתלק ב' קושיות של הגרע"א ז"ל לגמרי דרב ירמיה לשיטתו אזיל והרשב"א דס"ל דצולעת לא מהני וכן האו"ה דס"ל דבעינן דתהא הולכת כמו שהלכה מקדם היינו משום דהם ז"ל ס"ל דבעינן הלכה ממש וכן פסק בשו"ע: ושוב ראיתי במהרי"ק בשורש ס"א דפירש שם לדברי הסמ"ק דכתב דעקרה רגליה להלך מהני ושוב כתב דבעינן דתהלך ד"א דלכאורה הם תרתי דסתרי ופירש המהרי"ק דס"ל להסמ"ק דעקרה רגלה מהני דווקא אם עקרה רגלה להלך ותיכף שחטה דאמרינן דאם לא שחטה בוודאי היתה הולכת ד"א אבל אם עקרה רגלה ושוב לא היתה יכולה לילך אז אינו נחשב כהליכה כלל ע"ש. ונ"ל דאף לפי פירוש המהרי"ק דמיירי דשחטה מיד מ"מ מוכח מזה דצולעת או דאינה יכולה לילך כמו שהלכה מקדם ג"כ מקרי הליכה דאל"כ היכי מועיל עקרה רגליה להלך דנהי דאמרינן דאם לא שחטה היתה הולכת ד"א אבל מ"מ אינו ראיה דלא היתה צולעת וגם שיכולה לילך כמו שהלכה מקדם דעל זה ליכא בירור. ולפי זה מוכח דהסמ"ק פסק ג"כ כדעת הבה"ג והעיטור דעקרה רגליה מהני ולא בעינן דתלך כמו שהלכה מקדם ודו"ק. והנלע"ד כתבתי בעז"ה: סימן כח בשו"ע סימן נ"ט סעיף ב' העוף שניטלה נוצתו כשר. וכתב על זה הרמ"א בהג"ה ויש אוסרים וטוב להחמיר אם נפלו כולם עכ"ל. וראיתי להסתפק דהיאך הדין אם ניטל עור העוף דלכאורה יש מקום לומר דאף לדעת המחבר דניטלה נוצתו כשר מ"מ בניטל עורו גם המחבר מודה דטרפה כמו גלודה בבהמה דטרפה דע"כ לא פליגי רק בנוצה אי מגין או לא משום דאפשר גם בלר נוצה אבל העור בוודאי מגין דהא גם בעוף העור אינו כבשר והחובל בהן בשבת חייב וכמו דתנן בר"פ שמונה שרצים. או דילמא