עצי ברושים נג

בפ"ב סימן ו' דגרס בתוספתא שחט מיעוטו של וושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם או שניקב הוושט ואח"כ שחט את שניהם פסולה ע"כ. אלמא דאפי' ניקב הוושט קודם השחיטה ואח"כ שחטה ג"כ הוי פסול בשחיטה. ובאמת שגי' זו מוכרחת דלפי גירסא דידן בתוספתא דגרסינן טרפה ושחיטתה מטהרתה תמוה טובא דהא בשחט מיעוטו של וושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ גמרו בוודאי פסול בשחיטה הוא דשהיה הוא אחד מפסולי שחיטה ופשוט דהוי נבלה וע"כ דגרסינן פסולה וא"כ מדכלל בתוספתא בהדה גם ניקב הוושט ושחט לשניהם אלמא דניקב הוושט גם שלא בשעת שחיטה ג"כ הו"ל נבלה: והרא"ש ז"ל שם תמה באמת על פר"ת בהאיבעיא דשהה במיעוט סימנים מהו דהיינו בשהה אחר שחיטת מיעוט קמא דוושט והספק הוא דדילמא לא גמירה שהיה רק במידי דמנבלא ביה [משום דס"ל לר"ת דנקובת הוושט אינו אלא טרפה וכמש"כ בהגהותי ליו"ד ולעיל בסימן ד'] ותמה עליו מהתוספתא הנ"ל דתנא בהדיא דהרי זו פסולה ומשמע מד' הרא"ש דאפילו דלו יהא כדעת ר"ת דנקובת הוושט אינו אלא טרפה מ"מ אם שחט מיעוט הוושט ושהה בו וגמרו מ"מ הו"ל נבלה כיון דאירע כן בשעת שחיטה. וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל לענין תורבץ הוושט דאף דחשב תורבץ הוושט בהדי י"א טרפות הפסולין מצד נקובה בריש פרק ו' מה' שחיטה וכן בפ"י שם חשב תורבץ הוושט בהדי ע' טרפות מ"מ כתב בפ"א הלכה ו' דאם שחט במקום תורבץ הוושט שחיטתו פסולה והוי נבלה וכמש"כ הכ"מ שם. והטעם כיון דנשחט שלא במקום שחיטה הוי פסול בשחיטה דהיינו פסול דהגרמה וכמש"כ הש"ך בסי' כ' ס"ק ה' ובסי' ל"ג ס"ק ה': ונראה דלאו דווקא דכל השחיטה היה בתורבץ הוושט אלא אפילו בשחט מיעוט תורבץ הוושט וגמר כל השחיטה בוושט עצמו ג"כ הוי נבלה דכמו דפוסל שהיה במיעוט קמא דוושט ה"נ פוסל הגרמה במיעוט קמא דוושט והא שכ' הרמב"ם בפ"ג דהגרים שליש בתחילה ושחט אח"כ שני שלישים הרי זו כשרה היינו בהגרמה דקנה דמיעוט אינו פוסל בו משום טרפה אבל בתורבץ הוושט דהוי טרפה במשהו והלכך אם שחט אח"כ שני שלישים במקום שחיטה או אפילו כילו הרי זו נבלה כמו בשחט מיעוט בתוך הוושט עצמו ושהה בו וגמר לשחיטה: והטעם דהוי נבלה פשוט דכיון שלאחר ששחט חצי הוושט מצטרף מיעוט הוושט או תורבץ הוושט ששחט בתחילה [או שניקב] להחצי ששחט עכשיו בהכשר ונפק חיותיה תיכף לאחר שחיטת המחצה ונמצא שנשחט שלא כדרך שחיטה ואפי' אם ישחוט אח"כ כל הוושט במקום שחיטה תו לא מהני ליה דכבר נפקא חיותא דבהמה בשחיטת המחצה: והרבה יש לתמוה הפלא ופלא על הפר"ח והכרתי ופלתי והשמלה חדשה בסימן כ' אות ו' שכתבו דאם נשחטה שלא במקום שחיטה ושחט אח"כ במקום שחיטה בעודה חיה אינו אלא טרפה ואמאי כיון דנפסק רוב הוושט למעלה או רוב הקנה כבר נפקא חצי החיות ומאי מועיל אח"כ השחיטה. והיותר תימה לי דברי הכרתי ופלתי דמחלק בין תורבץ הוושט לבין אם שחט הגרגרת למעלה ממקום שחיטה דשם שפיר הוי נבלה ואף דשחט אח"כ במקום שחיטה משום דכבר נפקא חיותיה וכמו שהוכיח מהש"ס דחולין (ד' י"ט) והדברים מתמיהים דנראה פשוט דכמו דנפק חיותי' דגרגרת אם נפסק רובו למעלה ה"נ נפק חיותי' דוושט אם נשחט רובו של תורבץ הוושט. וא"כ בוודאי לא מהני ליה שחיטה אח"כ וכבר העיר עליו בזה הפמ"ג שם בסי' כ' ס"ק ה' בש"ד. אך מד' הפמ"ג שם נראה שהבין שהכרתי ופלתי מחלק בין נפסק הקנה למעלה ממקום שחיטה לבין אם נשחט למעלה ממקום שחיטה. וע"ז תמה עליו דמאי נ"מ בין נשחט לנפסק דלמעלה ממקום שחיטה אף אם נשחט לא הוי שחיטה כלל והוי כנפסק. ואמנם המעיין היטיב בפלתי שם משמע דמחלק בין תורבץ הוושט לבין פסוקת הגרגרת למעלה ממקום שחיטה. ואמנם גם חילוק זה תמוה וצ"ע: ולפי מש"כ דאף בניקב או שחט מיעוט תורבץ הוושט ואח"כ גמר ושחט הוי נבלה צ"ל דמה דחשיב הרמב"ם לנקובת תורבץ הוושט בהדי טרפות ר"ל דמחיים לא הוי רק טרפה. אבל לאחר שחיטה הוי נבלה ותתיישב בזה מש"כ המחבר בסי' ל"ג סעיף ג' דתורבץ הוושט שניקב כל שהוא הוי נבלה. ותמה עליו הש"ך שם דהא ברמב"ם מבואר דאינו אלא טרפה. ואכן לפי מש"כ יש ליישב דמש"כ הרמב"ם דהוי טרפה היינו מחיים. אבל לאחר שחיטה הוי נבלה והמחבר מיירי לאחר שחיטה. ואמנם א"כ יהי' מוכרח לומר דהרמב"ם סובר דנקובת הוושט גם מחיים הוי נבלה רק דאינו מטמא מחיים ולקמן יתבאר עוד מזה. [והגרע"א ז"ל בגליון היו"ד בסי' ל"ג הקשה על הרמב"ם מהתוספתא דמפורש שם דנקובת הוושט אינו אלא טרפה. ואכן כבר כתבתי למעלה דלק"מ דהרמב"ם היה גורס פסולה וכמו שגרס הרא"ש ז"ל]: ועכשיו נבוא לבאר מחלוקת האחרונים ז"ל בדעת הרמב"ם אי ס"ל דניקב הוושט גם מחיים הוי נבלה או דווקא לאחר שחיטה. והנה דעת הש"ך ז"ל בסי' ל"ג דמחיים מודה הרמב"ם דאין בו לא איסור נבלות ולא טומאת נבלות רק איסור טרפה בלבד ונ"מ אם תלש ממנה כזית [היה לוקה בזה] שתים משום אמה"ח ומשום טרפה אם התרו בו גם משום טרפה. אבל אם התרו בו משום נבלה אינו לוקה כלל רק מחמת איסור אמה"ח. ומה שכ' הרמב"ם דהוי נבלה היינו דאין שחיטה מועלת בו ולאחר שחיטה חל עלה לאו דנבלה ואף בעודה מפרכסת אבל אינה מטמאה רק אחר שתצא נפשה [אך לפי דברי הש"ך אלו בדעת הרמב"ם דגבי נקובת הוושט גופא אינו נבלה רק לאחר שחיטה. א"כ מוכח דמש"כ הרמב"ם דבתורבץ הוושט הוי טריפה ע"כ דגם לאחר שחיטה הוי טרפה ודלא כמש"כ לעיל. וע"כ צ"ל כיון דבמקום שחיטה הוא שלם לגמרי הוי שחיטה מעלייא ודלא כמש"כ לעיל] ונמצא דבנקובת הוושט יש בו ג' זמנים שחלוקין בדיניהם דמחיים הוי טרפה ולאחר שחיטה הוי נבלה ולאחר שתלא נפשה אז היא מטמאה טומאת נבלה ג"כ. אבל התבו"ש כתב בדעת הרמב"ם דאף מחיים קודם שחיטה יש בו איסור נבלות [ולפי דעתו בדעת הרמב"ם י"ל דמה שכ' דתורבץ הוושט אינו אלא טרפה י"ל דר"ל דדוקא מחיים אינו אלא טרפה. אבל לאחר שחיטה י"ל דמודה הרמב"ם דנעשה נבלה]: אך צריך להבין הטעם דמ"ש נקובת הוושט מנקובת דקין דבשלמא לאחר שחיטה שייך שפיר לומר דנעשה נבלה משום דלא נפקא חיותא דבהמה בהכשר שחיטה דהא תיכף כי שחיט חצי הוושט כבר נפקא חיותא דבהמה דהנקב משלים לרוב ושוב אין תועלת מה דגמר אח"כ בשחיטה מאחר דמקום הנקב הוי כשחוט ועומד והלכך במקום הנקב אין השחיטה מועיל בו אפי' אם שחט רחוק מן הנקב לצד מעלה של הוושט או לצד מטה משום דכנגד מקום הנקב הוי כשחוט ועומד כל אורך הוושט שכנגד מקום הנקב ונמצא דהנקב משלים להרוב לעולם והלכך הוי נבלה לאחר שחיטה. אבל מחיים היכי הוי נבלה: ולכאורה היה מקום לומר דמשו"ה הוי נבלה מחיים משום דתו לית ליה תקנתא בשחיטה ולא דמי לטרפה שהשחיטה שלה מוציא מידי איסור נבלה ומטומאת נבלה. אבל בנקובת הוושט כיון השחיטה לא יטהר לה מידי נבלה והלכך נחשבה כנבלה מחיים. אבל יש סתירה על סברא זו מד' בה"ג והובא ברשב"א בתו"ה דס"ל דעיקור סימנין אף דהוי נבלה לאחר שחיטה מ"מ מחיים היא כשרה לגמרי וחלב ובצים שלה מותרים באכילה. ולכן דברי התבו"ש בדעת הרמב"ם צל"ע: ונ"ל דגם בפסוקת הגרגרת דמפורש בגמ' דהוי נבלה כמו שמבואר בחולין (ד' ל"ב) נ"ל דג"כ לא הוי נבלה אלא אחר ששחט את הוושט דבבהמה הוי נבלה משום דלא נשחט רק סימן אחד ובעוף משום דכבר נפק חיותא דעוף בזה שנפסק הגרגרת ולא שייך בה שחיטה. אבל מחיים נראה דלא הוי אלא טרפה דאיזה איסור נבלה יהי' בה מחיים דהא באמת אפי' שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה. וא"כ הדבר לכאורה פשוט דלדעת הש"ך בדעת הרמב"ם דנקובת הוושט אינו אלא טרפה מחיים ה"נ בפסוקת הגרגרת: ואמנם א"כ קשה לי במאי דמקשה הש"ם בחולין שם על המשנה דפסק את הגרגרת דהוי נבלה מהמשנה דר"פ אלו טריפות דחשיב פסוקת הגרגרת בהדי שאר טריפות ולפי הנ"ל הוה מצי לשנויי