עצי ברושים נב

דבאמת ס"ל לתוס' דיש סירכא בלא נקב והלכך אף דנמצא ג"כ סירכא שע"י נקב מ"מ אותן סירכות אינן מיעוט המצוי והוי כשאר טריפות דא"צ בדיקה משום דסמכינן ארובא דדוקא לבדוק אחר סירכות איכא חיובא משום דכל הסירכות בכלל הוא מיעוט המצוי אבל הסירכות הבאות מחמת נקב הוי מיעוט שאינו מצוי: ומ"מ לא נח דעתי בתירוץ זה דנהי דאינו מעכב הבדיקה בדיעבד אם לא בדק מ"מ לכתחילה בוודאי היה לבדוק כיון דבקל יכול להעביר הסירכא ולבדוק בפושרין וכעין זה מצינו בביצה (ד' כ"ה) דמסקינן שם דהא דאמר רמי בר אבא למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח אורח ארעא קמ"ל. ופירשו התוס' דיש איסור טרפה בדבר דאף דאינו מחוייב לבדוק אחר טריפות מ"מ לכתחילה אסור לאכול קודם הפשט וניתוח שמא ימצא ממילא שלא ע"י בדיקה שהיא טרפה. וגם נ"מ לענין עונש דאם יאכל לאחר הפשט וניתוח ולפי ראות העין לא ימצא לו טריפות ואז אפי' תהא נמצאת טרפה לאחר שאכל לא יהא נחשב כשוגג רק כאנוס. אבל אם יאכל קודם הפשט יהא נחשב כשוגג ע"ש. וכן כתב הרמ"א בהג"ה בסי' ס"ו סעיף ח' דא"צ לבדוק הבצים אם יש בהן דם דסומכין על רוב בצים שאין בהם דם ומכל מקום נהגו להחמיר כשעושין מאכל עם בצים ביום שרואין בהם אם יש בהן דם. וא"כ גם כאן כיון שמוצא סירכא הו"ל לבדוק אולי ימצא נקב תחת הסירכא. ולכן טפי נ"ל דסירכא שבאה בין אונא לאונא למטה מחציין גם רש"י ז"ל מודה דהסירכא לא באה מחמת נקב כלל רק מחמת דוחק רביצתם זה לזה וכמו שכ' הראב"ד לכל סירכא כסדרן והלכך לא בעי בדיקה אפי' לכתחילה כנ"ל בדינים אלו והנלע"ד כתבתי בעז"ה: סימן כד ראיתי לכתוב כאן מה שכתבתי מכבר תשובה ארוכה להגאון המפורסם מו"ה משה נחום נ"י אב"ד דק"ק אסטראלענקא ומלפנים בק"ק קאמינקא מחוז קיעוו בעהמ"ח ס' שו"ת מנחת משה וברכת משה ובאר משה. ובתוך הדברים כתבתי לו דין חדש בדין פיצול מקמא והיא נדפסת כעת בספרו באר משה וראיתי להעתיק אותה כאן בספרי הלז וזה לשוני שם. ולענין מש"כ כת"ר נ"י בספרו ברכת משה בפיצול מקמא בתוך חריץ הוורדא וכו' והסכים כת"ר נ"י לדעת המקילין אפי' שלא במקום הפסד מרובה והביא מדברי הנו"ב [חלק יו"ד סי' י"א] לענין פיצול מקמא באונא העליונה דהגרגרת מחזיקו יפה כיון בזה הדר"ג להלכה: ובגליון הלבושי שרד שלי כתבתי דמצינו היכי תמצא דפיצול מקמא יהיה כשר ופיצול מגבה יהיה טרפה והוא ע"פ דברי הלבושי שרד סי' ל"ה אות י"ח גבי פיצול מגבה והגומא תחתיו והפיציל הוא קצר מהגומא דמזה מוכח דאינו פיצול רק יתרת דיש נ"מ בין הטעמים דיתרת מגבה טרפה דלהטעם דמגבה טרפה משום דהתם לאו אורחיה להיות שם יותרת וכל יתר כנטול דמי והוי ליה כמו ניקבה הריאה והלכך בפיצול שקצר מהגומא דמוכח מזה דאינה פיצול רק יותרת טרפה משום דכל יתר כנטול דמי. אבל לטעם דיתרת מגבה טרפה משום דתתחכך בצלעות ותנקב בפיצול כשר דהרי היא מונחת בגומא ולא תתתכך בצלעות ויעויין בט"ז שם ס"ק י"ב] ובס"ק כ"ח שם בלב"ש הסכים שלא להכשיר בזה רק בהפ"מ והיינו משום דמסתפק איזה טעם הוא עיקר: וכתבתי בצידו דעוד יש נ"מ בין הטעמים לענין יתרת מקמא באונא עליונה דהגרגרת מונח עליה דמטעם דכל יתר כנטול דמי כשר הכא דהא מקמא אורחא בהכי דהא מהך טעמא אנו מכשירין יתרת מקמא משום דאורחא בהכי. אבל לטעם דתתחכך בצלעות גם כאן יש לחוש דתתחכך בגרגרת והתבו"ש ס"ק י"ט פסק באמת דטרפה מפני שמתחכך בגרגרת ותתפרק. ואמנם הב"ח והלבושי שרד מכשירים בהפ"מ ונראה דגם זה מחמת ספק הנ"ל דלדעת הסוברים דיתרת מגבה טרפה משום דכל יתר כנטול לא חיישינן ביתרת שתתפרק כלל: לפי זה זכינו לדין אם נמצא פיצול מקמא באונא העליונה דהגרגרת מחזיקו ואף דהיא קצר מהגומא תהיה כשרה לכל הטעמים ואף להטעם דיתרת מגבה טרפה מצד יתר כנטול דמי הכא כשר דהא יתרת מקמא כשר ולהטעם דתתפרק בוודאי לא שייך הכא דהא מונחת בגומא ומה בכך דהיא קצרה מהגומא אבל פיצול מגבה והיא קצרה מהגומא טרפה שלא במקום הפ"מ. אבל בהפ"מ גם מגבה כשר דבהפ"מ תלינן דטעמא דתתחכך בצלעות עיקר ובכה"ג לא תתחכך כיון שיש גומא. ולענין יתרת מגבה אפילו במקום הגרגרת ממ"נ טרפה אף במקום הפ"מ או משום יתר כנטול או משום שתתחכך בצלעות וגם אין לומר דהגרגרת מחזיקו כיון דליכא גומא אבל מקמא בהפסד מרובה כשר הנלע"ד כתבתי בעז"ה: ב"ר הדו"ש שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא: עוד ראיתי לכתוב כאן במה דיש לעמוד לכאורה על לשון הרמ"א ז"ל בהגה"ה בסי' ל"ה סעיף ג' דעל מה שכ' המחבר שם דאם נתוספו האונות במניינם אם היתה האונא היתרה בצד האונות או מלפני הריאה שהיא לעומת הלב מותרת. כתב על זה הרמ"א ז"ל דיש מחמירין לאסור כל יתרת שאינה בדרי דאוני וכן נוהגין בקצת מקומות לאסור יתרת אפי' מקמא וכו' ולכאורה תיבות לאסור יתרת אפילו מקמא מיותר לגמרי דהא מה שכ' מתחילה דיש מחמירין לאסור כל יתרת שאינה בדרי דאוני היינו דווקא אם עומדת מקמא של הריאה דאילו עומדת מגבה גם לדעת המחבר טרפה. וא"כ הו"ל לומר וכן נוהגין במקצת מקומות לאסור כדעת המחמירין ותו לא: ונ"ל דאפשר דאף האוסרין יתרת שלא בדרי דאוני היינו אם עומדת למטה ממקום חיתוכא דאוני [ומאי דקרי ליה הש"ס ביני וביני היינו משום שהיא עומדת בין שתי ערוגות הריאה] אבל אם עומדת למעלה נגד מקום חיתוכי דאוני אפשר דהוי כמו דקיימי בדרי דאוני ממש וגם התוס' והרא"ש וסייעתם האוסרים ביתרת שלא בדרי מודים בזה דכשר. ולכן כתב בתחילה ויש מחמירין לאסור כל יתרת שאינה בדרי דאוני [והיינו שעומדת למטה מדרי דאוני] וכן נוהגין במקצת מקומות לאסור יתרת אפילו מקמא והיינו שנוהגין לאסור כל שהוא מקמא אפילו עומדת למעלה כנגד דרי דאוני מ"מ כיון שאינה עומדת בדרי דאוני ממש נוהגין להחמיר. ובזה ניחא נמי מה דמסיים הרמ"א ובמדינות אלו המנהג להכשיר יתרת מקמא ואין לשנות המנהג דלכאורה תמוה בתרתי דחדא דהיאך מקיים למנהג הזה וכתב עליו דאין לשטת והלא אדרבה בחיבורו ד"מ על הטור התמרמר על הב"י במה שהסכים להכשיר ביתרת שלא בדרי דאוני כדעת הרי"ף והרמב"ם דהלא רוב הפוסקים האחרונים חולקים וס"ל דטרפה ועוד על המנהג שנוהגין להקל לא שייך דאין לשנות ומאי איכפת לן אם ישנו את המנהג: ואכן המעיין בד"מ שם יתיישב הכל בעז"ה דשם הביא לד' המהרי"ו בבדיקות דנראה דמחלק ג"כ ביתרת שלא בדרי לבין יתרת מקמא דביותרת שלא בדרי כתב בפשיטות דטרפה בלי שום מחלוקת וביותרת מקמא הביא ב' דעות. וע"כ דר"ל דביותרת מקמא למעלה כנגד מקום חיתוכי דאוני ולכן יש מכשירין דהוי כמו בדרי דאוני ממש. וע"ז מסיים הרמ"א שם ומיהו שמעתי מפי הרבה בודקין שהמנהג במדינות אלו להכשיר כל יתרת מקמא ויש לילך בו אחר המנהג שהוא מנהג וותיקין עכ"ל. והיינו שהמנהג הזה הוא כפשר בין הדעות ועל דרך זה כוון הרמ"א ז"ל כאן וכתב דאין לשנות ור"ל דא"צ לשנות המנהג דאדרבה דהוא מנהג וותיקין די"ל דאף האוסרים אינם אוסרים רק אם עומדת למטה מחיתוכי דאונא במקום דהוורדא עומדת. ושוב אחר החיפוש בספרים מצאתי גם להמנחת הזבח בעשרון כלל א' אות ז' שהביא בשם ס' דרך חיים שפירש כן לד' מהרי"ו וכתב על זה המנחת הזבח דנ"ל דלזה כיון הרמ"א במש"כ וכן נוהגין לאסור אפי' יותרת מקמא ור"ל אפילו יותרת מקמא שעומדת בין דרי דאוני והיינו ממש כמו שכתבתי בעז"ה ות"ל שכוונתו לדעתו. והנלע"ד כתבתי בעז"ה: סימן כה ראיתי לבאר בדין נקובת הוושט לדעת הרמב"ם דס"ל דהוי נבלה וכמש"כ בפ"ג מהלכות שחיטה הלכה כ' ופשוט דהוציא כן מהתוספתא דפ"ב דחולין וגרס שם כגי' שהובא ברא"ש