עצי ברושים מח

וכן הוא דעת המחבר בסי' ל"ה סעיף ח'. ואכן הרמ"א בהג"ה פסק כדעת רש"י דסגי בהיכר או בסדק כ"ש. ואכן אם סגי בסדק כמראה הפרש אף שאינו מופרש כלל רק דע"י הסדק שמלמעלה נראה שיש ביניהם הפרש או דצריך שיהי' ביניהם הפרש גמור הנה בשו"ע בדברי המחבר כתוב ואם סדק כמראה הפרש ביניהם ונרשם בבאה"ג דכ"ה לשון הרשב"א ז"ל בתו"ה הקצר וכפי' רש"י שם וכן פי' הב"י דברי הרמב"ם שם. והנה באמת הרב ב"י לשיטתו אזיל דפי' דברי הרמב"ם בפי' השני דמש"כ אם היה ביניהם כמו עלה של הדס היינו לומר שהיה ביניהם היכר כמן הפרש וסדק וסיפא דלשניה מוכח כן וכו'. ולכן כתב בשו"ע דסגי בסדק כמראה הפרש אף לדעת הרמב"ם דבעינן שיהא ההפרש כטרפא דאסא: ואכן מש"כ הבאה"ג דכ"ה בד' הרשב"א בתו"ה הקצר הנה המעיין בתו"ה הקצר יראה דמשמע איפכא דלדעת הרמב"ם בעינן הפרש ממש כשיעור טרפא דאסא ולא סגי בסדק ולא ס"ל כרש"י בזה. דמתחילה הביא שם דעת רש"י וכתב בלשונו אם יש סדק כמראה הפרש ביניהם וכו' ובדעת י"א השני שהוא דעת הרמב"ם לא העתיק סדק כמראה הפרש וכו' ומשמע דבעינן הפרש גמור ואף שמריש ד' הרמב"ם משמע דאם נראות כשתים כשר מ"מ י"ל דלהרמב"ם לכה"פ חד מינייהו מיהו בעי או שיהי' מראה הפרש בכולו וכדעת רש"י או שיהא ביניהם פירוד גמור כעלה של הדס. וכן פירש הב"י לד' הרמב"ם באמת בפי' הראשון שכ' שם. אבל מה שכ' בשו"ע בדעת הרמב"ם דסגי כמראה הפרש כשיעור טרפא דאסא צל"ע: ולענין מה שתמהתי לעיל על הדגמ"ר דהא בתרתי לריעותא בעינן שיהא עומדין זה ע"ג זה כעת ראיתי דאין כוונתו כלל שטרפה מטעם דהוי תרתי לריעותא דהא באמת אם לא נצטרף הסדק לאונא אין כאן אלא ריעותא דחסר לחוד ואם נצרף אין כאן רק ריעותא דשוה בשוה לחוד וא"כ מ"נ אין כאן רק ריעותא אחת וע"כ צ"ל דכוונתו דלא חשבינן הסדק להצטרף לאונא רק אם לאחר הצירוף תו אין כאן ריעותא כלל. אבל הכא דאף לאחר הצירוף אכתי איכא ריעותא דשוה בשוה והלכך לא מצרפינן דהא דצריך לצרף הסדק לאונא הוי ריעותא ואחר הצירוף איכא עוד ריעותא דשוה בשוה א"כ לאחר הצירוף הוי תרתי לריעותא במקום אחד ריעותא דצירוף וריעותא דשוה בשוה ודו"ק: סימן כא בש"ד בסימן ל"ט ס"ק ל"ד כל מקום שיתמעך תולין להקל וכו' ואחר שנתמעך נוהגין לבדוק ברוק או בפושרין לראות אם אינו מבצבץ וכ"כ כל האחרונים עכ"ל וכתב ע"ז הפמ"ג בשפתי דעת ומשמע דלא הוי רק מנהג ולא חיובא והלכך אם נאבדה בלא בדיקת פושרין בהפ"מ יש להקל והתבו"ש החמיר עכ"ל והנה עיינתי בתבו"ש בסי' ל"ט באות ל"ו בשמלה חדשה וראיתי שכתב וז"ל ואע"ג דמשמע דבדיקת נפיחה זו אינה עיקר מ"מ נראה לי דעשאוהו חובה ומעכבת שאם לא בדק כן טרפה הואיל ועיקר היתר מיעוך סירכות קולא גדולה היא אלא שנהגו עכ"ל בשמלה חדשה וכ"כ בס' תבו"ש וז"ל ומ"מ אומר אני כי קבילו עלייהו במדינת אלו נגד קולא דמיעוך ומשמוש שאין להכשיר עכ"פ בלא בדיקה ואפי' בדיעבד עכ"ל ובסי' ל"ו ס"ק כ"ב הביא לד' הב"ח ז"ל בר"ס ל"ז שכ' שם דבסרכא שלא כסדרן דטרפה מדין התלמוד אלא דאנן נהגינן להקל ע"י מיעוך אם נמצא נקב במקום הסירכא או בסמוך לסירכא לא תלינן לה במשמוש ידא דטבחא דבסירכא שלא כסדרן אין להוציאה מחזקת טרפה אלא בידוע שלא היה שם נקב עכ"ל הב"ח שם: וכתב ע"ז התבו"ש שם דטעמו דלא הנהיגו חז"ל להוציאה מחזקתה כ"א בב' דברים שתעבור הסירכא ע"י משמוש ותבדק ע"י נפיחה שאין שם נקב והטעם דלא סמכו על העברת הסירכא לחוד הוא משום דאין אנו בקיאים בשום בדיקה דדילמא המשמוש לא היה כראוי רק בחוזק יותר מהצריך ומהראוי היה שלא לסמוך על משמוש שלנו עם הבדיקות פושרין דבתרווייהו אין אנו בקיאים רק מחמת הדחק והצורך גדול שיש בזה במדינות אלו הנהיגו קדמונינו ז"ל להקל ע"י שניהם והבו דלא להוסיף עלה להקל עוד יותר ע"פ משמוש לחודיה בלא בדיקה עכ"ל התבו"ש שם: והנה מש"כ זה טעם לד' הב"ח תמוה מאוד דאדרבה מד' הב"ח משמע דהבדיקת פושרין אינו מעכב בדיעבד דהא הב"ח אינו מחמיר רק בנמצא נקב דאיכא למתלי במשמוש ידא דטבחא דהיינו במקום שהטבח העביר ידו אבל אין הדבר ברור שניקב ע"י הטבח והלכך אף דאם ליכא ריעותא אחרת תלינן דנעשה ע"י הטבח משום דנקב מחיים אינו מצוי כ"כ דרוב בהמות כשרות וגם בסירכות גופא אינו אלא מיעוט המצוי אבל נקבים בלא סרכות הוא מיעוט גמור וע"י משמוש ידא דטבחא הוא מצוי ביותר שנעשה נקב וקיי"ל דתולין במצוי בין להקל ובין להחמיר ולפיכך תלינן דנעשה הנקב ע"י משמוש דטבח. אבל ביש סירכא שלא כסדרן דמדינא דגמ' הוא טרפה ולשיטת רש"י טרפה מטעם נקב רק דאנו סומכין על בדיקת המיעוך דאינו סירכא גמורה אבל אם נמצא נקב תחת הסירכא שפיר כתב הב"ח דאין תולין במשמוש ידא דטבחא דבמקום דיש סירכא יותר קרוב שהנקב נעשה מחיים דהסירכא מעיד על הנקב שנעשה מחיים ולכה"פ הוי ספק השקול ואף שעברה ע"י מיעוך מ"מ הא לפעמים גם סירכא גמורה עוברת ע"י מיעוך ולכמה פוסקים ס"ל דלא מהני מיעוך אף בלא נקב ואף דבשאר ריעותת כגון בבועה או בגבשושית כתב הר"ן דתלינן במשמוש ידא דטבחא שאני התם שאינן ריעותות שבאות מחמת נקב אבל בסרכא שלא כסדרן שבאה מחמת נקב לשיטת רש"י בוודאי לא תלינן במשמוש ידא דטבחא. אבל אם ידוע שהנקב שתחת הסירכא נעשה מחמת הטבח אדרבה משמע מד' הב"ח דכשרה ואף דבמקום הנקב א"א למבדק בפושרין וע"כ צ"ל אם נאבד בלא בדיקת פושרין כשרה ולכן מה שהוציא התבו"ש מד' הב"ח הנ"ל דבדיקת פושרין מעכב גם בדיעבד לא נהירא כלל ושוב מצאתי להפמ"ג בסי' ל"ו במשבצות זהב ס"ק ז' שתמה ג"כ על השמלה חדשה דמהב"ח אין ראיה כלל ע"ש. [אך ביותר הו"ל לתמוה עליו דאדרבה מד' הב"ח משמע דאם נאבד בלא בדיקת פושרין כשר]: אבל בעיקר הדבר מה שהחמיר התבו"ש בנאבד בלא בדיקה הדעת מחייב לזה מתרי טעמי דחדא מחמת דעיקר הדבר אם יש לסמוך על המיעוך הוא מחלוקת הראשונים בזה דהרשב"א וסייעתו הוא מהמחמירין בזה רק שכבר נהגו כל בני מדינות אלו לסמוך על המיעוך וכמו שכ' הרמ"א ז"ל בסעיף י"ג דאף שהיא קולא גדולה מ"מ כבר נהגו כל בני מדינות אלו ואין למחות בידם וכיון שבני מדינות אלו שנהנו להקל ע"י מיעוך נהגו לבדוק גם בפושרין מנ"ל שהעיקר סמכו על המיעוך והמנהג שנהגו לבדוק בפושרין הוא לחומרא בעלמא דילמא שניהם עקרים הם ואין אחד מועיל בלא חבירו דבאמת לסמוך על המיעוך לחוד הוי כס"ס להחמיר דשמא הלכה כהפוסקים דמיעוך לא מהני כלל ואף להפוסקים דס"ל דמהני מיעוך מ"מ כמו דאין אנו בקיאין בבדיקת פושרין במקום דצריך בדיקה מדינא דגמ' ה"נ י"ל לענין מיעוך דכיון דצריך בדיקת מיעוך מדינא אפשר דאין לסמוך על מיעוך שלנו דשמא מיעכו יותר מדאי או דלא היה מיעוך רק קליפה [ובפרט האידנא דידוע דאין ממעכין כלל רק קולפין] והלכך גם בדיקת פושרין היא חיובית ואף דאין אנו בקיאין בבדיקת פושרין מ"מ כיון דעבדינן תרתי כולי האי לא חיישינן ועוד די"ל דהפוסקים שכתבו דמיעוך הוא ראיה דאינה סירכא כלל היינו דווקא אם חזינן דלאחר המיעוך נשאר הריאה שלימה בלא שום נקב כלל אז הוא ראיה דאינה סירכא רק הוא ריר בעלמא דסירכא גמורה מחמת שהיא נשרשת יפה כשממעכין אותה אינה נתקת מן הריאה עד שתעשה איזה נקב בריאה ע"י המיעוך. וא"כ לא נשלם בדיקת המיעוך רק ע"י בדיקת פושרין שאח"כ דחזינן שאינו מבצבץ אז נגמר בדיקת המיעוך ולפיכך הצריכו גם בדיקת פושרין והכל בדיקה אחת היא: ויש ליתן תבלין לזה דהנה צריך לבאר דברי הרא"ש בפ' אלו טרפות והובא גם בטור בסי' ל"ט שכ' על מה שהביא בתחילה שמר יעקב גאון הורה לאחוז בקנה ולנענע הריאה ג' וד' פעמים יפה יפה וכל סירכא שנתנתק ע"י נענוע זה כשרה וכתב הרא"ש על זה דכן נוהגין בארץ אשכנז [ובטור איתא במקצת מקומות] להכשיר כל סירכא שנתנתק כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק שאומרים שאינו סירכא אלא איזו ריר בעלמא שנתפשט מליחות הריאה שהסירכא אפילו אם יפרוק אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת עכ"ל והנה לכאורה תמוה דלא רישא סופה דהתחיל לומר שנוהגין להכשיר כל סירכא שתנתק כשהטבח מכניס ידו בנחת דמשמע להדיא דאין מתירין אלא סירכא שעוברת ע"י הכנסת יד והוי כעין