עצי ברושים מג

דאין בה הוכחה לפסיקת החוט יותר משאר טרפות וכיון דלא חיישינן לשאר טרפות אף לטרפות דאבר אחד לא חיישינן דלמה ניחוש לטרפות דחוט יותר משאר טרפות דאבר אחד דהא אף בנטרפה אבר אחד ג"כ יכולה להלך הילוך יפה ומ"מ לא חיישינן כ"ש לטרפות דחוט דע"פ הרוב אינה יכולה להלוך הילוך יפה כ"ש דלא חיישינן ולא שייך בכה"ג לא אתגלי בהתיתה כלל. ולכן עדיין אני נבוך בסברת חתני הרב הנ"ל נ"י: ואגב דאיירינן בדיני נפולה עלה בדעתי לכאורה לומר דהא דאמרינן בחולין דף (נ"א) בבהמה דשדרא כרעא בתרייתא דתלינן בשגרונא ולא חיישינן לפסיקת החוט משום דשגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח אפשר דיש איזה זמן דנמשך חולי השגרונא דזה לא שכיח כ"כ דיפול חולי ר"ל על האדם וימשך החולי כל ימיו דכל חולאת סופה להתרפאות ואם יעבור הזמן שאין דרך כ"כ למשוך חולי השגרונא תו לא תלינן בשגרונא וחיישינן לפסיקת החוט דטרפות הוא דבר שנשאר בבעל חי לעולם דלא מצינו טרפות שחוזר להכשרו רק דאינה יכולה לחיות י"ב חודש למ"ד דטרפה אינה חיה ואם אמת כן הוא היה מקום בזה ליישב קושיית הגרע"א ז"ל בתשובותיו בסי' פ"ג ובגליון היו"ד בסימן נ"ח דלמה לא מוקים הש"ס בזבחים (ד' ע"ד) דאיערב נפולה שגוררת רגליה בבהמות הרבה שהם ג"כ גוררין רגליה. אך דהם כשרים דתלינן בשגרונא ונשאר בקושיא. ואמנם לפי הנ"ל ניחא דבכה"ג אינו נצרך לתקנה דתנן במשנה דירעו עד שיסתאבו דהרי יש תקנה אחרת שימתינו עד הזמן שדרך השגרונא להפסק ותו לא יגררו רגליהם ויוכר מי היא הבהמה הטרפה ואם עדנה יגררו רגליהם כמו בתחילה אז יתברר דכולם טרפות הם: אבל באמת הך סברא ליתא ואין לה קיום כלל דמ"נ אם יש לזה זמן מוגבל עד אימתי יוכל לשהות בבעל חי חולי השגרונא הו"ל להש"ס לבאר הזמן דנדע דאם הגיע אותו הזמן ולא נפסק אז הוא ראיה דנפסק החוט. ועוד דלמה התירו חז"ל באמת וסמכו על הכלל דתולין במצוי והלא אף ברוב אמרינן דלא סמכינן ארובא דיכולין לבררו וה"נ אפשר לברר כשיגיע הזמן ואם אין לזה מוגבל א"כ נפל פותא בבירא דלעולם יכולין לתלות בשגרונא דשמא עדיין לא הגיע הזמן וגם עיקר הדבר ליתא דמצינו כמה פעמים במיני חלאים ר"ל דעומד בבעל חי עד יום מותו ויוכל לחיות בחולי זה כמה שנים: סימן יז הנה ראיתי להפמ"ג בפתיחה לסימן ל"ט שכתב דבדברי רש"י ז"ל בחולין (ד' מ"ו ע"ב) שכ' הטעם דסרכא כסדרן כשרה ואף דאין סרכא בלא נקב מ"מ כיון דהוא כסדרן זו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק וכו' עכ"ל יש בו ד' פירושים ולכל הפירושים אם יש נקב בפועל בלא סרכא טרפה ולא מהני מה שאונא חבירתה סותם הנקב והב"י שהביא בשם העיטור מסתברא אף דמפקא זיקא כשרה. והבין הב"י שסובר כרש"י ז"ל פירוש חמישי [נראה דצ"ל שסובר ברש"י] דכסדרן היינו רביתייהו שוכבין זה על זה ולא איכפת לן בנקב ומיהו זו דעה בפני עצמה ואי אפשר להעמיס זה ברש"י דכתב דהקרום הולך וחזק עכ"ל הפמ"ג שם. ואכן לפנינו בב"י ליתא כלל דהבעל העיטור כתב כן בדעת רש"י רק שהביא דברי בעה"ט לדעה בפני עצמה שסובר דבסרכא כסדרן אע"ג דמפקא זיקא כשרה: ומיהו המעיין בבעה"ט עצמו באות אונא יראה דאין מוכרח כלל לומר דס"ל דאף דמפקא זיקא בעוד שהסרכא בה כשרה די"ל דמש"כ אע"ג דמפקא זיקא כי מתפרקא ונפחא לה כשרה'. ר"ל אע"ג דאם יתפרקו זה מזה וינתק הסרכא אז יהא מפקא זיקא כשרה משום דמ"מ השתא הסירכא סותם הנקב ולא מפקא זיקא. וכן מפרש שם הגאון מו"ה מאיר יונה זצ"ל בביאורו שער החדש על בעה"ט וכן המהרש"ל ביש"ש בפ' אלו טרפות סימן כ"ה אף שלא היה לפניו ספר בעל העיטור עצמו לעיין בו ולא ראה רק לדברי המפרשים שהביאו לד' בעה"ט שהשמיטו תיבות אלו כי מתפרקא מ"מ היה חכם עדיף מנביא וכתב דלא אוכל לפרש אלא דאיירי שחתך הסירכא בסכין סמוך לבשר דאז אפי' מפקא זיקא כשרה דאי לא הוי נחתך הוי סתימה מעליותא עכ"ל ויפה כוון בד' בעה"ט ז"ל: ולענין מש"כ הפמ"ג דמדברי רש"י ז"ל שכתב דמשו"ה בסרכא כסדרן כשרה משום שמתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק מוכח דתרתי בעינן דיהי' סירכא בין אונא לאונא כסדרן אז כשר אבל האונא גופא בלא סירכא אינו סותם. אין לתמוה על זה מהא דכ' רש"י (ד' מ"ג) ד"ה אינו קרום דהטעם דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום משום דכל נקובי דטרפות לא מהני להו סתימא דסלקא לאחר זמן ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותמתה ולסתימת כבד במכה ולסתימה דירכים בחלחולת דלקמן דההיא סתימה דמעיקרא היא עכ"ל. וא"כ אדרבה משמע מרש"י דהעיקר תליא אם הוי סתימה דמעיקרא או דהוי סתימה דלאחר זמן דאם נעשה הסתימה לאחר זמן תו לא תוכל לחזור להכשרה. וא"כ קשה דלמה בסירכא כסדרן כשרה הלא כל סירכא סתימה דלאחר זמן הוא ומה בכך דהאונא מגין על הסירכא שלא תסתר הא מ"מ כבר נטרפה קודם שעלה הסירכא וע"כ צ"ל דהטעם דסירכא כסדרן כשרה משום דהאונא הסמוכה לה סותם הנקב וסתימת האונא הוא סתימה דמעיקרא. וא"כ תקשה דגם אם נמצא נקב באונא בלא סירכא יהא האונא הסמוכה לה סותמתה דהא סתימת הסרכא אינו לא מעלה ולא מוריד דהא היא סתימה דסלקא לאחר זמן: ואמנם אחר העיון אינו קושיא כלל דוודאי עיקר הטעם דסרכא כסדרן כשרה הוא משום דאונא שבצידה סותמתה והוי כמו ריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשרה. ואמנם גם בריאה שניקבה ודופן סותמתה בעינן דווקא שיהא סביך בבשרא ובגרמא. אבל אם אינו סביך אינו מגין. והטעם בזה דאם אינו מהודק היטיב להדופן לא עדיף יותר מחלב טמא דקיי"ל דאינו סותם ואף שהחלב מונח על הקרב ממש מ"מ כיון דאינו מהודק להקרב אינו סותם והלכך ריאה הסמוכה לדופן נמי אין הדופן סותמתה רק אם סביך בבישרא ומהודק היטיב לדופן. ולכן ג"כ ביש נקב באונא בחיתוך שבינה לחבירתה אין האונא סותמתה אם לא דאיכא סירכא המחברת אותן שלא יתפרקו [ואף דגבי ריאה הסמוכה לדופן בעינן שיהא סביך בבישרא ובגרמא אבל אם אינו סביך רק דסריך לדופן לא מהני וגבי סירכא כסדרן לא בעינן שיהא סביך באונא חבירתה ואף דבר"ן הביא דיש מי שכתב דלא התירו רק בסמוכות לגמרי אבל אם אינן סמיכות רק סריך לבד אפי' בכסדרן טרפה מ"מ אנן לא קיי"ל הכי צריך לומר דהאונות סמוכות להדדי יותר ממה שהיא סמוכה לדופן במיצר החלל והלכך אף בסרוכות לא מפרקי אהדדי]: ומש"כ רש"י הטעם דמשו"ה בסרכא כסדרן כשרה דמתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק אין כוונתו דעיקר הסתימה הוא ע"י הסירכא ואף דקיי"ל דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום התם הטעם דסופו לסתור אבל הכא אדרבה הקרום הולך וחזק דזה א"א לפרש בד' רש"י דא"כ יהי' דברי רש"י אלו סותר למש"כ בעצמו לעיל (ד' מ"ג) דעיקר הטעם דקרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום משום דהיא סתימה דסלקא לאחר זמן וסירכא נמי סתימה דלאחר זמן היא ולמה סירכא כסדרן כשר. ולכן ע"כ צ"ל דוודאי עיקר הסתימה הוא מה שאונא חבירתה סותמתה ומ"מ בעינן נמי שיהא סירכא יוצא מהאונא לאונא דבלא סירכא מתפרקין לפעמים האונות זו מזו אבל הסירכא מחברתן שלא יתפרקו. ומה שהוצרך רש"י ז"ל לומר מתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק הוא בא ליישב דלמה סירכא שלא כסדרן טרפה דמה בכך שהסירכא נסרך לאונא השלישית מ"מ כיון שהנקב הוא בין החתוכים הלא האונא שבצידה סותם הנקב וגם לא יתפרקו זו מזו מחמת שהסירכא שעוברת מתחת האמצעית או למעלה מהאמצעית לאונא השלישית היא מחברת לאונא הראשונה לאונא האמצעית שלא יתפרקו זו מזו. וע"ז בא רש"י וכתב הטעם לחלק בזה דאם הוא סרוך לאונא שבצידה מעולם לא תנתק הסירכא דמתוך ששוכבות זו על זו הקרום והיינו הסירכא הולך וחזק ולא יתנתק הסירכא כלל. משא"כ בסרוכה לאונא השלישית סוף של הסירכא להתנתק ואם תתנתק שוב לא יוכל האונא לסתום הנקב משום דבעינן שיהא סירכא מחברתן: ולפי"ז יהיה מוכח דסירכא מגב לגב מקרי שלא כסדרן לדעת רש"י דהרי הכא ליכא סתימה דאונא רק סתימה דסרכא לחוד והרי