עצי ברושים מא

כלל בזה דגם הוא לא כתב כן להלכה רק לתרץ הקושיא לפי דברי הב"י ואין ראיה דס"ל להלכה כן. ובלא"ה דברי הפרי תואר שכתב להקל בזה שלא מצד הכבד משום דעיקר הדין גופא אין לו יסוד וסמך מד' הש"ס והפוסקים ראשונים תמוה דהלא דברי בה"ג הם וידוע שכל דבריו הם דברי קבלה מחכמי הש"ס ואין לזוז מדבריו ימין ושמאל וגם כמה ראשונים הביאו דין זה בשם בה"ג להלכה ולכן אין לסמוך על דברי הפרי תואר בזה כלל וכלל והנלע"ד כתבתי בזה: שלמה הכהן סימן טו העתק ממה שהשבתי להגאב"ד דק"ק לובאקי נ"י ביום ד' י"ג כסליו שנת תרנ"ז מה שהעיר כת"ר נ"י על התוס' דחולין (דף י"א ע"ב) ד"ה ליחוש דר"ט ור"ע דאמרו דאילו היינו בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם ואמרינן בגמ' דאמרו להו טרפה הרג שלם הרג ואת"ל שלם הרג דהיינו שאמרו שבדקו אותו אחר מיתתו מכל י"ח טרפות] מ"מ דלמא במקום סייף נקב הוי. וכתבו התוס' דר"ע לטעמי' אזיל דחייש למיעוטא בבכורות (ד' כ') דקסבר דחלב אינו פוטר וכו' ואע"ג דאפילו ר"מ דחייש למיעוטא מודה היכא דלא אפשר ר"ע חשיב ליה אפשר דהא משכחת לה שהיה קרום של מוחו מגולה ונקבו [ואף שכתבו התוס' דדוחק גדול להעמיד הכתוב בכך מ"מ צ"ל דמ"מ מקרי אפשר וכל היכא דאפשר לא אזלינן בתר רובא ואמנם מזה מוכרח לומר דהא דר"ע חייש למיעוטא אינו אלא מדרבנן דהא כיון דדוחק להעמיד הכתוב בכך א"כ מוכח דאזלינן בתר רובא מה"ת מהורג את הנפש וגם ר"מ דחייש למיעוטא אינו אלא מדרבנן. ואין לומר דס"ל לר"ע ור"מ דיש לומר דשבקא לקרא דהוא דחיק ומוקים אנפשיה דזה אינו שייך רק אם יש לזה ראיה מקרא אחרינא דלא אזלינן בתר רובא. אבל אי לא"ה לא שייך לומר דשבקא לקרא מאחר דנוכל לפרש קרא ברווחא ואזלינן בתר רובא באמת אבל התוס' בשם ר"ת במכות (דף ז') חשיב ליה לדבר שא"א וכיון שאי אפשר בוודאי אזלינן בתר רובא אף מדרבנן. והא דאמר דשאל לעדים דילמא במקום סייף נקב הוי ר"ל דע"י שהיו מרבים בבדיקות אי אפשר שלא יכחיש אחד מהם את חבירו וממילא בטל העדות ומה שאמר דלא נהרג אדם מעולם כתב ר"ת שם דלאו דווקא אלא רוב פעמים לא היה נהרג וכו'. ולפי דברי ר"ת יש לומר דבמקום שאפשר גם מה"ת לא אזלינן בתר רובא לר"מ ור"ע: וקצת ראיה לדברי התוס' דחולין דחשיב אפשר מהא דאמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי דילמא היכא דאפשר אפשר היכא דא"א לא אפשר. ולכאורה תימה דתקשה איהו לנפשיה דהא רב כהנא בעצמו הביא ראיה מהורג את הנפש. וע"כ דבהורג הנפש אפשר ודו"ק] ומשמע ליה לכת"ר נ"י דלפי דברי התוס' צ"ל דר"ע חייש למיעוטא מה"ת דאל"ה לא היה פוטר אותו ממיתת ב"ד כיון דמה"ת חייב [אבל באמת אינו הכרח כלל דאף אם הוא מדרבנן מ"מ העמידו חכמים דבריהם דגדולה מזו מצינו שהעמידו חכמים דבריהם באיסור כרת וכמו דאמרינן בפסחים דערל והזאה ואיזמל העמידו חכמים דבריהם במקום כרת וא"כ כ"ש דהעמידו חכמים דבריהם לענין מיתת ב"ד [בזמן הבית] דאינו אלא מ"ע בעלמא משום דחששו שמא הוא טרפה ויעמדו ב"ד באיסור שפיכות דמים דחמירא טובא. וזה אין להקשות דיתבטל כל דין מיתת ב"ד דהורג את הנפש דהא כתבו התוס' דיוכל להתקיים כגון שהיה קרום של מוח מגולה וראו העדים שהיה שלם ובא זה ונקבו ושאר הי"ח טרפות בדקו אותו אחר ההריגה. וא"כ י"ל דר"ע אינו חיש למיעוטא רק מדרבנן. ולפי מש"כ לעיל מוכרח לומר דחינו חייש רק מדרבנן דהא בהורג נפש שפיר אפשר בהיה קרום של מוח מגולה דבכה"ג לא שייך לחוש למיעוטא דאין כאן מיעוטא ואעפ"כ חייבה התורה בכל גווני אף דהרג בסייף וכמו שכ' התוס' משום דדוחק גדול לאוקמי קרא דמיירי דווקא בהיה קרום של מוח מגולה. וא"כ ממילא מוכח דמה"ת לא חיישינן למיעוט כלל] ולכן העיר כת"ר נ"י מהמשנה דביצה כ"ה דר"ע אמר דכזית חי מבית טביחתה ובגמרא הביא הש"ס מברייתא דתני ר' חייא מבית טביחתה ממש ומוכיח הש"ס מזה דא"צ הפשט וניתוח לבדוק אחר י"ח טרפות. והא דאמר רבי חייא ב"ר אבא דהפשט וניתוח בעולה וה"ה לקצבים אורח ארעא קמ"ל אבל לא מדינא. ותמה ע"ז כת"ר נ"י כיון דר"ע סבר דחיישינן למעוטא מה"ת א"כ בוודאי לדידי' צריך בדיקה בכל הי"ח טרפות מה"ת כן הקשה כת"ר נ"י. אבל איני יודע דמאי הקשה זה דווקא אם ר"ע חייש למיעוטא מה"ת והלא אם נאמר דלא חייש אלא מדרבנן ג"כ תיקשה דהיכי מתיר ר"ע לאכול מבית טביחתה קודם שבדקו אחר הי"ח טרפות דהא מדרבנן צריך לבדוק. אבל באמת אין התחלה לקושיתו דהא כבר כתבו התוס' שם דבדבר שא"א ע"כ מודה ר"מ דאזלינן בתר רובא ואף דס"ד דהתוס' בחולין (ד' פ"ו) דר"מ חייש למיעוטא מה"ת הרי דהתורה גופא לא חששה למיעוט רק במקום דאפשר: וכן מוכח להדיא מהש"ס שם דרב כהנא דחה הראיה שהביא רב אשי משחיטה דאזלינן בתר רובא ודחי רב כהנא דלעולם אימא לך דבמקום דאפשר לא אזלינן בתר רובא כלל ושאני שחיטה דא"א ומביא הש"ס ראיה מר"מ דהיכא אכיל בישרא [ומזה גופא ראיה דר"מ חייש למיעוטא מה"ת דאי לא חייש רק מדרבנן מאי ראיה מר"מ דילמא דווקא במידי דרבנן יש חילוק בין אפשר לאי אפשר אבל בדאורייתא לא. [ומיהו לעיל בתשובה ד' כתבתי דאף דאינו חייש רק מדרבנן מ"מ שפיר מייתי ראיה דגם מה"ת יש חילוק בין אפשר ללא אפשר משום דבמקום חזקת איסור וודאי הוי דאורייתא לר"מ משום דאמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה ובזה נדחה גם הראיה מגטין]. וכן ראיה מהש"ס ריש גטין דאמרינן שם ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדיינא מגמר גמירי. ואם נימא דר"מ לא חייש רק מדרבנן א"כ מאי עדיפא מדרבנן הא לרבנן נמי צריך לחוש דשמא לא עביד לשמה וכמו דמסיק ורבנן הוא דאצרוך וא"כ מה הוצרך להוסיף לר"מ עוד סברא דסתם ספרא דדיינא מגמר גמירי. אלא וודאי דלר"מ מה"ת חיישינן למיעוט ואין בידם של חכמים להקל משום עגונא ולסמוך על השליח. ולכן הוצרך לומר דגם לר"מ אינו אלא דרבנן משום דאיכא תרי רובא רוב בקיאין הן וסתם ספרא דדיינא מגמר גמירי וחששא משום דאיכא ואשכח אינו אלא מיעוטא דמיעוטא והלכך גם לר"מ אינו אלא מדרבנן [וצ"ל דאף בעלמא לא חיישינן למיעוטא דמיעוטא כלל ואפי' לר"מ מ"מ הכא משום חומר א"א לא סמכינן אפי' אתרי רובי ואצריך תרי סהדי ורק משום עיגונא כגון בגט ע"י שליח סגי בחד: ומיחו צריך לעיין דא"כ תקשה לרבא דאמר הטעם משום דאין עדים מצויין לקיימו ואמרינן ג"כ דמשו"ה הימניה לשליח ואף דאיתחזק איסורא דא"א משום דמה"ת עדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ורבנן הוא דאצריך וכו' ולכאורה עדיין תקשה לר"מ דחייש למיעוטא לבעי תרי מה"ת. וצריך לומר דהך סברא דר"ל דעדים החתומין על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד הוא סברא גמורה ועדיפא מרובא וחששא דילמא זיופי מזייף עדים אינו אלא מיעוטא דמיעוטא וגם לר"מ לא חיישינן להך מיעוטא מה"ת. והא דחיישינן מדרבנן היינו ג"כ מצד חומר א"א וגבי שאר שטרות משום דאין הולכין בממון אחר הרוב והלכך צריך קיום מדרבנן מיהת. ואכן לפי זה שובר שחתמו עליו עדים לא נצרך לקיום הא הלוה מוחזק במעות. והדבר צ"ע]: ומה שהקשו התוס' בחולין (ד' י"א) דלמה אינו מביא ראיה מבשר תאוה דהתורה התירה. [כבר תירץ הרשב"א בחידושיו והבאתיו לעיל בסימן ד' דמבשר תאוה אינו ראיה די"ל דדילמא לא התירה התורה אלא דווקא אם מתאוה לאכול בשר וכמו דהתירה התורה יפת תואר דמוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות וכו']. וא"כ פשוט דגם לר"ע כן וכן כתבו התוס' להדיא שם דבמקום שא"א גם ר"ע מודה אך דס"ל דגבי הורג את הנפש חשיב אפשר ולפי זה אין מקום לקושית כת"ר נ"י: ואגב דאיירינן בסוגיא דביצה (ד' כ"ה) אכתוב בכאן מה שכתבתי על גליון הש"ס שלי בגמ' דביצה שם על הא דאמרינן שם דנטיעה מקטע רגליהון דקצבייא ופירש רש"י ז"ל דמקטע רגלי הקצבים הממהרים לאכול קודם הפשט וניתוח ופעמים שנמצאת טרפה. וכתבתי בצידו דנראה לי פשוט דאין כונת רש"י ז"ל דהפשט וניתוח הוא משום בדיקת הריאה דא"כ אינו שייך הלשון ופעמים שנמצאת טרפה דתיפוק ליה דהא מחויב לבדוק הריאה וכמו שהקשה הרשב"א ז"ל בחולין שם: ולכן נראה לי דרש"י ז"ל מיירי אשאר טרפות והגם דא"צ לבדוק לכתחילה אחר י"ח טרפות מ"מ צריך לפתוח הכרס דאולי ימצא ממילא טריפה שלא ע"י בדיקה וכמש"כ התוס' בד"ה אורח ארעא דאם מנתח הכרס ואינו רואה טריפות אז אפילו אם