עצי ברושים מ

האכילה או במשקין להוט אחר שתיית המשקה חיישינן שמא הוא חשוד לחלל שבת כדי שיאכל וישתה ויאמר דשוגג הייתי. וא"כ מה תועלת דאמרו דאף אם יצאו מעצמן אסורין או לענין שחיטה אף אם שחט בשוגג אסורה באכילה ליומא דאם הוא חשוד לחלל שבת במזיד פשיטא דחשוד לאכול אם נשחטה בשוגג. וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם והוא תמיהה עצומה לכאורה: ולולא פירש"י היה נ"ל לפרש דר"ל אם נימא דבשוגג מותר באכילה כל הרואה שאוכלין הבשר או ששותין המשקה והוא יודע שלא נסחט ונשחט מע"ש ויאמר הרואה דבוודאי נשחט בשבת ויאמר דמותר לשחוט בשבת וזה לא יעלה הרואה על הדעת שנשחט בשוגג אבל מה אעשה שרש"י לא פירש כן. וגם מלשון הגמ' גופא דאמרה כיון דלשחיטה קיימא יהיב דעתיה לא משמע כן כמו שפירשתי: ולכן נ"ל דכוונת הגמ' הוא כמו שאמרינן בשבת וד' קי"ח) גבי דליקה דאסרו להציל יותר מג' סעודות מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי. ולכאורה אדרבה הדעת מחייב להיפך דאי לא שרית ליה לאצולי אתי לכבויי וכמו דאמרינן בדף מ"ג לענין הצלת המת מפני הדליקה. וע"כ דזה אין חושדין לשום אדם דיערב לבו לחלל שבת במזיד בשביל הפסד ממונו או מפני שהוא להוט לאכול ולשתות. ולכן אם אוסרין אותו להציל יותר מג' סעודות מסח דעתיה מממוניה ומייאש מהם ולא יבוא לחילול שבת. משא"כ אם אנו מתירין אותו להציל חיישינן שבעת שהוא טרוד בהצלה מתוך גודל הטרדה ישכח שהוא שבת ויבוא לכבות בידים בשוגג או מתוך שהוא מתעסק בהצלה יחוס על שאר חפציו היקרים ששלטה בהן האש ואינו יכול להצילן בלא כביה יתגבר עליו יצרו ביותר ויבוא לכבות במזיד ואף שיודע שהוא שבת דיצרו יהא תקפו לחלל השבת ולא יוכל להעמיד עצמו נגד יצרו: וא"כ לענין משקין שיצאו מעצמן נמי אם היינו מתירין אותו לשתותו בשבת [וכן גבי שחיטה אם היינו מתירין אותו לאכול אם נשחטה בשבת בשוגג] כיון דדעתו עליו חיישינן שמא מחמת גודל התשוקה ישכח שהוא שבת ויבוא לסחוט בידים [או לשחוט הבהמה בשוגג] או אפשר מחמת גודל תשוקתו לאוכלו או לשתותו יתגבר עליו יצרו ויבוא לשוחטה במזיד ולא יוכל להעמיד עצמו נגד יצרו משא"כ עתה שאסרו חכמים הבשר באכילה ליומא מייאש ממנו כיון שיודע הדין דאפילו אם ישחוט אותה ג"כ תהיה אסורה באכילה ליומא מתייאש עצמו ממנה לגמרי ביום שבת דלאכול דבר שאסרו חז"ל לאכול חמירה ליה יותר מאיסור שחיטה דאורייתא דבשחיטה אינו עובר רק פעם אחת ורגע אחד משא"כ באכילה עובר על כל כזית וכזית מדרבנן. וכעין זה כתב הר"ן בסוף יומא לענין חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת ויש כאן בשר נבלה מ"מ עדיף טפי לשחוט התרנגולת דאף שהוא איסור סקילה מלהאכילו נבלה שאינו אלא באיסור לאו לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל כזית וכזית ע"ש וברא"ש שם. וכל זה לענין שחיטה ולענין משקין שזבו מעצמן אבל לענין נאבדה הריאה בשוגג ע"כ צריך לפרש כמו שכתבתי לעיל ודו"ק היטיב הנלע"ד כתבתי ביום ועש"ק י"ב שבט שנת תרנ"ז לפ"ק: סימן יד בעז"ה ביום ד' ח' אלול שנת תרנ"ב לפ"ק לכבוד הרה"ג החו"ב וכו'. הנה מכתבו הגיעני אודות בהמה אחת שנמצא שניקב טרפש הכבד שלא מצד הכבד שכת"ר הטריף הבהמה וחכם אחד רצה להתיר ולסמוך על דברי המהרי"ט ז"ל בתשובה בחלק ב' בחלק יו"ד שלפי תי' הב' שכתב שם בשם הב"י בסי' מ"א משמע דאם ניקב שלא מצד הכבד כשרה [ואכן באמת בב"י שם עצמו לא נמצא שחילק בזה וכמו שיבואר לקמן בעז"ה]: והנה ראיתי להשיבו הנה הגם אשר מצאתי בס' פרי תואר על היו"ד בסי' מ"א שגם דעתו נוטה להתיר אם ניקב שלא מצד הכבד מ"מ ח"ו לסמוך על דבריו דהא דעת הש"ך וכל האחרונים ז"ל לאסור אף שניקב שלא מצד הכבד. וכן הפר"ח בסי' מ"א ס"ק י"ד לאחר שהביא דברי הב"ח והש"ך כתב ולפיכך יש להחמיר בדבר וכן מדברי הפמ"ג במשבצות זהב ס"ק ח' ובשפתי דעת ס"ק י"ג שכ' שם להסכים להלכה כד' הט"ז דכל מה שפרוס על הדופן אם ניקב שם כשרה. משמע להדיא דאם ניקב יתר הטרפש מה שאינו פרוס על הדופן טרפה אף שאינו מצד הכבד וכדעת הב"ח והש"ך: וכן הבאה"ט כתב בס"ק י"ב דכמעט כל הפוסקים כותבים דהאי מצד הכבד הוא ט"ס וצ"ל חצר הכבד וכו' עכ"ל. ובאמת שדבר ד' בפיהם אמת בזה דהרי עיקר דין זה נובע מד' בה"ג ובבה"ג עצמו שממנו מקור דין זה לא הוזכר כלל תיבות מצד הכבד רק כתב סתם בהלכות טרפות דאם אינקיבא טרפשא דכבדא ניקבה המרה טרפה. וכן הטור בסי' מ"א כתב דכ' בה"ג דאי אינקיב טרפשא דכבדא טרפה ולא הזכיר כלל דדווקא מצד הכבד וכן במרדכי עצמו שכתב דווקא מצד הכבד הנה כעת במרדכי שנדפס בזיטאמיר ובווילנא באלפסי החדשים הוגה הוא חצר הכבד והוא מהגהות הרמ"א ז"ל שנמצא כתוב על הגליון של המרדכי שלו: וגם מד' הב"י שהקשה על דברי הטור בשם בה"ג אלו שסותר למש"כ בסי' ל"ט דאם נסרך למקום שאין הנקב פוסל בו כגון דניקב לטרפש הכבד וכו' ותי' על זה ב' תירוצים שונים ולא תירץ בפשיטות דהתם מיירי שניקב שלא מצד הכבד [ובאמת בכנסת הגדולה בסי' מ"א כתב דלדעת הסוברים דדווקא בניקב מצד הכבד טרפה לק"מ קושית הב"י דיש לתרץ בפשטיות דשם מיירי דנסרך לחצר הכבד שלא מצד הכבד ע"ש והובא דברי הכנה"ג בקוצר בס' פרי תואר שם] אלמא דלא ס"ל לחלק בזה: ובאמת ששני תירוצי הב"י שם תמוה דעל תירוץ הראשון שכ' לתרץ דשם בסי' ל"ט מיירי בטרפשא דליבא כבר תמה על זה הפרישה בשם המהרש"ל דהרי בהר"ן איתא להדיא תרתי שנסרך לטרפשא דליבא או לטרפשא דכבדא [ומיהו זה לא קשיא כ"כ וכבר ישב הפרי תואר לדברי הב"י דר"ל דהטור לא מיירי רק בטרפשא דליבא. והר"ן דהזכיר שניהם אפשר דלא ס"ל כלל לדעת בה"ג באינקיב טרפש הכבד טרפה ותדע דהרי לא הביאו כלל ועיי"ש] ועל תירוץ השני שתירץ דהכא מיירי ביותרת הכבד שקורין איבדיש תמוה דאיזה סברא יש לומר דאם ניקב אצבע הכבד יהיה טריפה מצד דינטל הכבד כולו ומאי גרע אצבע הכבד מהכבד עצמו דבשלמא בחצר הכבד דהוא נעשה להפסיק בין אברי הרוח לאיברי המזון י"ל דקים להו להגאונים ז"ל דכל שניקב תו אינו יכול לעשות פעולתו למה שנברא. אבל לענין אצבע הכבד אין כאן סברא להטריף בנקב יותר משאר הכבד: והיותר תמוה דמשמע מדבריו דיותרת הכבד היינו אצבע הכבד והוא נקרא אובדיש והרי ברש"י בחומש בפ' ויקרא על הכתוב ואת היותרת על הכבד פירש רש"י ז"ל [וכן התרגום אונקלס] דהיינו חצר הכבד והוא נקרא אובדיש. ואם נאמר דהב"י נמשך אחר דברי הרשב"ם והרמב"ם בפי' המשניות שיותרת הכבד הוא אצבע הכבד. וכן הביא הרא"ם ז"ל בס' יראים בעמוד איסור מאכלות בשם יש מפרשים. מ"מ אכתי קשה דהאיך כתב דאצבע הכבד היא נקרא אובדיש והלא רש"י ז"ל שם בפי' החומש והרא"ם ז"ל בס' יראים שם כתבו דחצר הכבד ניקרא איבדיש ולא אצבע הכבד: ועוד דאם דעתו דלדעת הסוברים דיותרת הכבד הוא אצבע הכבד גם השם נשתנה והוא ניקרא איבדיש א"כ תמוה דהאיך מתרץ דהתם בסי' ל"ט מיירי בחצר הכבד ושם אין הנקב פוסל והרי בבעל העיטור בהילכות טריפות כתב להדיא שאם הריאה נסרך ליתרת הכבד שקורין אותו איבדיש. ולפי דברי הב"י ע"כ דהבעל העיטור ג"כ מיירי באצבע הכבד והוא הנקרא אובדיש ואעפ"כ אין הנקב פוסל בו. אם לא שנאמר דהבע"ט ג"כ חולק על הבה"ג בזה ולא ס"ל כלל דניקב טרפש הכבד טרפה: וגם דברי מהרי"ט הנ"ל שכתב בשם הב"י לחלק בין אם ניקב מצד הכבד או לא תמוה לכאורה דהיכא מצא זה בב"י ואולי דהיה קשה לו דברי הב"י דהוא נגד פירוש רש"י בחומש דיותרת הכבד הוא חצר הכבד והוא נקרא אובדיש ולכן פירש לדברי הב"י דהכל בחצר הכבד מיירי רק דמחלק בין ניקב מצד הכבד או לא ואותו חלק שמצד הכבד נקרא אובדיש. אבל דוחק גדול לומר כן וגם לא נמצא לשום מפרש שיפרש כן. וגם מד' התו"כ שהובא ברש"י בחומש דהא דכתיב על הכבד היינו דבא ללמד שיטול קצת מן הכבד עצמו ע"כ דאינו כד' המהרי"ט דלמהרי"ט א"ש בפשיטות הא דכתיב על הכבד ללמד דאין צריך להסיר רק אותו חלק דמצד הכבד: ולכן דברי המהרי"ט תמיהים ובלא"ה אין לסמוך על המהרי"ט