עצי ברושים לט

הקוץ בעור הפנימי ובין שהוא נקוב בעור החיצון דאם תחוב לפנינו גם בניקב עור פנימי כשר ואם לא נמצא תחוב בפנינו גם בעור החיצון טרפה. וא"כ באיזה אופן מחלק הש"ך בס"ק ז' בין עור הפנימי לעור החיצון והדבר צ"ע. ולכן מחוורתא כתי' הראשון של הש"ך ודו"ק היטיב והנלע"ד כתבתי בעז"ה: סימן יג בטוש"ע סימן ל"ט סעיף ב' מי שקרע בטן הבהמה וקודם שתבדק הריאה בא כלב ונטלה והלך לו ה"ז מותרת ואין אומרים שמא נקובה או סרוכה היתה וכ' ע"ז הרמ"א בהג"ה ויש מחמירין אם נאבדה הריאה. וכ' הש"ך בס"ק ח' דבספרו הארוך הוכיח דבדיקת הריאה אינו אלא מדרבנן וטעמא דהאוסרים בנאבדה הריאה משום דכיון דהצריכו חז"ל בדיקה אסרו אפי' בדיעבד בלא בדיקה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דכל אחד ישליך הריאה בלא בדיקה עכ"ל. וכ"כ הב"ח ג"כ: ותמה ע"ז הפר"ח ז"ל דמאי שייך לחוש דישליך הריאה בלא בדיקה הרי לא נחשדו ישראל על כך לפרוץ גדרן של ראשונים דלאו ברשיעי עסקינן. ועוד דלפי מה שהעליתי בספרי פר"ח באו"ח סי' תצ"ח שאם השליך או איבד הריאה במזיד דינו כמו דמבטל במזיד איסור מדבריהם מעתה ליכא למיחש למידי עכ"ל הפר"ח שם, וצריך להוסיף על דבריו דליכא לפרש נמי דכוונת הש"ך דחיישינן לרשיעי דישליך במזיד ויאמר שוגג הייתי וכמו שפי' הפמ"ג באמת לדברי הש"ך דהא ליתא כלל דאם ניחוש לרשיעי דלא חיישי לתקנת חכמים א"כ מה תועלת בהא דאסרו חז"ל ג"כ בדיעבד אם נאבדה הריאה בשוגג דאם ניחוש לרשיעי הא יש לחוש שלא יבדוק הריאה כלל ויאמר דבדק ונמצא כשר. ולכאורה תמיהה עצומה היא על הש"ך: ואכן באמה אחרי העיון בזה מצאתי דוגמא לדברי הש"ך גמ' מפורשת בשבת פ' כירה (דף ל"ח) דמסקינן שם דבשכח והשהה קדרה ע"ג כירה בע"ש אסור התבשיל לאכול בשבת ולא דמי להמבשל או מעשר פירותיו בשבת דבשוגג יאכל. וכן המטביל כליו בשוגג ישתמש בהן ולא גזרי שוגג אטו מזיד משום דהכא שאני דראו שהיו משהין במזיד ואמרו דשוכחין אנחנו ולכן אסרו גם בשוכח וכן מצינו שם בשבת (ד' מ') דאסרו לרחוץ בשבת גם בחמין שהוחמו מע"ש משום דראו דהיו רוחצין בחמין שהוחמו בשבת ואמרו דמע"ש הוחמו וכן אסרו גם להזיע משום דראו דהיו רוחצין בחמין ואמרו דמזיעין אנחנו וכן קיי"ל להלכה. ולכאורה אותה תמיהה שתמה הפר"ח על הש"ך יש לתמוה גם על הש"ס דבשבת הנ"ל דכיון דבמזיד אסור להשהות קדרה ע"ג כירה בע"ש היאך חשו חכמים שמא ישהו במזיד. ואם דראו לאיזה אנשים שהשהו במזיד ועברו על תקנת חז"ל א"כ מה תועלת מה שאסרו גם בשוכח הא אותם אנשים בוודאי לא יצייתו לדברי חכמים דכיון דחזינן דחשידי לעבור על תקנת חז"ל ולהשהות במזיד לכ"ש דחשידי לאכול התבשיל ששכחו על הכירה: וע"כ צ"ל דכוונת הגמ' הוא דוודאי כל ישראל בחזקת כשרות ולא יאכלו מאכל שאסרו חכמים לאכול. וכן לא יעברו על דבר שאסרו חכמים לעשות ולכן במעשר פירותיו בשבת או מטביל כליו לא חיישינן דשמא יטביל או יעשיר במזיד ויאמר דשוגג אני כיון שהוא יודע שחז"ל אסרו לעשות מעשה זו בשבת בוודאי לא יעשה דכל ישראל בחזקת כשרות הם ואם נמצא איש שעבר על תקנת חכמים ועישר פירותיו בשבת אז קנסינן ליה שאסור לאכול הפירות בשבת אף לאחרים כדי שלא יהנה ממלאכת שבת ויהיה בזה גדר שמכאן ולהבא לא יעשר פירותיו בשבת וכ"ש במבשל בשבת דהוא איסור סקילה בוודאי לא חשידי ישראל לעבור במזיד לחלל שבת באיסור סקילה. אבל בענין דאסרו חז"ל להשהות קדרה ע"ג כירה בשבת דאינה אלא גזרה בעלמא דשמא יחתה בגחלים וגם אינו עושה מעשה כלל וחז"ל הטילו עליו טרחא לסלק הקדרה מעל גבי כירה מע"ש בזה שייך שפיר לגזור דאף בדיעבד אם השהה בשוגג אסור לאכול התבשיל דאל"כ לא יתקיים הגזרה כלל דכיון דרואה דעצם התבשיל אינו אסור בדיעבד אם שכח והשהה רק דלכתחילה אסור להשהות שמא יחתה יחשוב אני אשהה ולא אחתה ולפיכך הוצרכו לאסור התבשיל גם בשוכח וממילא לא ישהה דהא יאסר התבשיל ולא חשידי לאכול מאכל שאסרו חכמים: ואותו הטעם בעצמו שייך גם בריאה דאם נימא דאם נאבדה בשוגג מותר לא ירצה לבדוק כלל מאחר דרואה דחז"ל גופא סמכו ארובא דהן כשרות הרי דהבדיקה אינו אלא חומרא בעלמא וזהירות יתירה. דאם איתא דחז"ל חיישי למיעוטא גבי ריאה משום דהוי מיעוט דשכיח הו"ל לאסור גם בדיעבד אם נאבדה בלא בדיקה. וע"כ הוצרכו לאסור אף בדיעבד דאל"ה לא יתקיים גזרת חכמים כלל: וכן בהא דגזרו שלא לרחוץ בשבת אף בחמין שהוחמו מע"ש משום שראו שהתחילו הבלנין להחם בשבת ואומרים מע"ש הוחמו ג"כ משום האי טעמא הוא דכיון דראו דעצם הרחיצה מותר גם בשבת אם החמין הוחמו מע"ש ע"כ הפריזו על המדה והתחילו להחם גם בשבת. ואין הכוונה דחממו המים בשבת ממש דוודאי לא חשידי ישראל על כך וכמו שכבר תמה שם הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל תמיה לי והלא לא נחשדו ישראל על השבתות וכדתנן וכו'. [וביותר הו"ל להקשות דאם חשידי לחלל שבת במזיד באיסור סקילה מה תועלת יהיה אם יאסרו רחיצה שהוחמו גם מע"ש אם חשידי אאיסור דאורייתא כ"ש דחשידי אאיסור דרבנן] ותירץ ע"פ הירושלמי שם דלא חממו ממש ח"ו רק שלא היו פוקקין הנקבים מבערב וממלאים עצים מבערב והלכך אף שעיקר הדבר אין בו משום איסור חילול שבת כיון שהניחו העצים מע"ש וכמו דתניא בשבת י"ח דפותקין מים לגינה ע"ש עם חשיכה ומתמלאת והולכת כל השבת כולה מ"מ כיון שנקביו פתוחין והוא דולק והולך בעודו רוחץ בו בוודאי אתו לחתויי ולפיכך אסרו בדולק והתירו בפוקק עכ"ל הרשב"א ז"ל שם. ולפי דבריו ז"ל דומה ממש לגזרה דאסור להשהות קדרה ע"ג כירה דג"כ הגזרה הוא שמא יחתה בגחלים והיה קיל להו לבלנים דבר זה דסברי דהם יזהרו שלא לחתות ולפיכך הוצרכו לאסור עליהם הרחיצה מכל וכל: ומיהו עדיין צריך ביאור הא דמסיים שם בגמ' ועדיין היו רוחצין בחמין ואומרים מזיעין אנחנו. ולכאורה תימא דהאיך היו רוחצין בחמין הא חז"ל אסרו להם הרחיצה ואם דהיו באמת עוברי עבירה והיו חשודים לעבור על איסור דרבנן וכן משמע באמת בהדיא בגמ' דקרי להו עוברי עברה. ורבא הוציא מזה דמאן דעבר אדרבנן שרי למקריה ליה עבריינא. מה תועלת מה דאסרו להם גם הזיעה מ"מ הם יעברו גם על איסור זה. אבל אינו קושיא דהתם הוי שפיר תועלת גדול דכיון דאסרו גם להזיע הרי היו יכולין ב"ד להעמיד שומרים (בימים הקדמונים) שלא יכנס שום אדם למרחץ ואם יכנס הרי יכולין לקונסו כמו כל מי שעובר על תקנת חכמים אבל בעת שהזיעה היה מותר היה יכול להתנצל דנכנס להזיע ולא היו יכולין ב"ד לעכב בידו. וכל זה ברור: והנה ע"ד שכתבתי לפרש ד' הש"ך הנ"ל כוונתו דכיון דיראה דבדיעבד מותר הרי דאזלינן בתר רובא לא יחוש כלל לבדוק הריאה אף לכתחילה דלאו כו"ע ידעו החילוק בין לכתחילה לדיעבד דלכתחילה אין סומכין על הרוב במקום דיכולין לבררו דרוב העולם אין יודעין זה. אבל א"א לפרש דחיישינן לרשיעי דישליך במזיד ויאמר שוגג הייתי דזה א"א לפרש כלל דמ"נ אם ניחוש דהוא חשוד לעבור על דברי חכמים ולהטעות להקונים לומר דנאבדה בשוגג א"כ מה תועלת דאסרינן אף בשוגג דאם הוא חשוד לאבד במזיד ולא לבדוק ולמוכרה בחזקת כשרה. בנאבדה בשוגג בוודאי חשוד לומר להקונים דהייתה כשרה ובדק הריאה דאטו הקונים ידעי דנאבדה בלא בדיקה הא הדבר מסור בידו ורק דאנן תפשינן דכל ישראל בחזקת כשרות הן עומדין ומסתמא בדק הריאה. אבל אם נימא דחשדינן ליה לטבח שיאבדה במזיד ולא יבדוק מה תועלת יש במה דאסרינן אף בנאבדה בשוגג ולכן ע"כ צריך לפרש כמו שכתבתי: ואכן העיר ע"ז שו"ב אחד מומחה לרבים דפ"ק דהיאך נפרנס להסוגיא דחולין י"ד דרצה הש"ס שם לומר דמשו"ה בשוחט בשבת בשוגג אסורה באכילה ליומא משום דדמי למשקין שיצאו מאליהן מזיתים וענבים דאסורין משום גזירה דשמא יסחוט בידים כיון דלהכי קיימא. והלכך בשחיטה נמי כיון דכל בהמה לשחיטה קיימא אם נימא אם שחטה בשוגג מותרת באכילה אתי למשחט לכתחילה במזיד וכן פירש שם רש"י ז"ל להדיא דהגזירה הוא דילמא אתי למשחט בשבת במזיד והרי התם לא שייך כלל הגזירה שכתבתי לענין נאבדה הריאה דמאי ענין היתר אכילה לאיסור מלאכה דשחיטה דאף אם יהא מותר לאכול אף אם שחט במזיד מ"מ משום זה לא יטעה לומר דמותר לשחוט בשבת וע"כ צ"ל משום שהוא להוט אחר