עצי ברושים לח

דכיון דהשתא נמצא פגום הורע חזקת ההיתר. אבל כאן לא הורע כחו די"ל דלאחר שחיטה ניקב ע"ש. ואמנם צריך להוסיף על דבריו דלכאורה קשה דאף דרוב בהמות לאו נקובות הוושט נינהו מ"מ כיון דמיעוט איכא דהן נקובות. א"כ הו"ל למימר דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. וצ"ל דס"ל לעולא דלדידן דקיי"ל כרבנן דלא חיישינן למיעוטא הוי המיעוט כמאן דליתא ולא אמרינן כלל דסמוך מיעוטא לחזקה וכן משמע פשטיות הסוגיא ביבמות בריש האשה בתרא. ודעת הפוסקים דסברי דאמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה היינו לפי מה דגרסי בד' רבא דלעולם רבנן היא וכמו שכ' לעיל בסימן ד' דיש בזה חילופי גרסאות. אבל עולא י"ל דלא סבר כרבא ודו"ק: ואגב דאיירינן בדין זה ראיתי לכתוב בדין שכ' הש"ך בסי' ל"ג בס"ק ז' ובס"ק י"ד דבניקב עור החיצון מבחוץ שפיר סמכינן ע"י בדיקה דעור הפנימי אף לדעת הרמ"א דבנקב במקום ידוע גם הרמ"א מודה דמהני בדיקה ולא פליג על המחבר רק בעוף הבא לפנינו וצוארו מלוכלך דהמחבר חושבו לניקב במקום ידוע דהא אינו צריך לבדוק רק נגד מקום המלוכלך ולא דמי למחט שנמצא בחלל הגוף דהתם לא ידעינן כלל להיכן נקבו אבל הרמ"א חושב זה למקום שאינו ידוע]. ונ"ל ברור דהש"ך מיירי בנמצא הקוץ תחוב לפנינו בעור החיצון ולא נגע בעור הפנימי דזה וודאי מקרי מקום ידוע אף להרמ"א דאל"כ תקשה מהא דכ' הרמ"א בס"ם כ"ג דאפילו חתך מקצת העור ויצא דם בבהמה או בעוף אם תלש הנוצות ויצא דם טרפה ולא מהני שישחוט למעלה או למטה ממקום החתך ולבדוק הוושט מבפנים ואף בחתך העור בוודאי הוי מקום ידוע ומ"מ חיישינן דשמא נגע בסכין בוושט במקום אחר וצריך בדיקה כל הוושט. וא"כ ה"ה בקוץ אם אינו לפנינו צריך בדיקה כל הוושט והוי מקום שאינו ידוע. ובזה נסתלק מה שהקשה בכרתי ופלתי בסי' ל"ג ס"ק י"א על הש"ך מד' הרמ"א בסעיף ח' דמוכח משם דאף במקום ידוע ס"ל להרמ"א דאין אנו בקיאין בבדיקה. אבל לפי מש"כ דהש"ך מיירי בנמצא הקוץ לפנינו במקום אחד לק"מ: וגם מש"כ הפלתי שם בס"ק ה' דהאחרונים השיגו על הש"ך מהא דסימן ל"ט דכ' הרמ"א דבסירכא כסדרן למטה מחציין דכ' הגאונים דמ"מ צריכה בדיקה לדידן טרפה משום דאין אנו בקיאין בבדיקה ואף דאין לך מקום ידוע כמו זה דא"צ בדיקה רק נגד מקום הסירכא והוי כנמצא הקוץ תחוב לפנינו ואעפ"כ אין אנו בקיאין הנה לדעתי אינו קושיא כלל דלא דמי כלל לבדיקה דוושט דעור הפנימי הוא לבן ואם איתא דניקב היה נמצא במקום הנקב טיפת דם או שהיה ניכר רושם בעור הפנימי במקום הנקב. אבל בסירכא דאינו ניכר כלל במקום הסירכא נקב בפועל בריאה או טיפת דם או רושם במקום הנקב דזה לא נמצא כלל בריאה משום דהנקבים שבריאה שיוצאין מהם סירכות הם קטנים מאוד כמו נקבי הפארעש ואינו ניכר לעין כלל ורק כל עיקר הבדיקה אינו רק ע"י פושרין ועל בדיקת פושרין אין אנו בקיאין דאפשר דמבצבץ מעט ואינו ניכר או דנסתם הנקב ע"י מוגלא או איזה דבר אחר: ותדע דהרי בנגלד פורתא דכתב בשו"ע דצריך בדיקת פושרין והוא מד' בה"ג וכתב הש"ך על זה בס"ק ז' בבדיקה זו גם אנו בקיאין דאם איתא שיש נקב בעור התחתון היה מבצבץ הרבה והיה ניכר הבצבוץ לעין כל. והש"ך ז"ל לשיטתו אזיל לפי מה דס"ל דבמקום ידוע גם האידנא בקיאין רק בסירכא אין אנו בקיאין משום דשמא מבצבץ ואינו ניכר. אבל בנגלד דאם יש נקב הוא מבצבץ הרבה גם אנו בקיאין: וגם מה שהקשה התבו"ש בסי' ל"ג ס"ק ח' מהא דכ' הרמ"א בסי' ל"ד סעיף ט' דאם נעשה נקב או חסרון בגרגרת ע"י קוץ או מחט לדידן דאין אנו בקיאין בבדיקת הוושט טרפה הרי דמחזקינן ריעותא מקנה לוושט לא נחזיק ריעותא בוושט עצמו שנמצא החיצון נקוב דשמא קודם לזה או אח"כ פגם במק"א בוושט כבר כתב בעצמו דהש"ך נשמר מקושיא זו וכתב וז"ל אבל אם תחוב קוץ או מחט בוושט מבחוץ וכו' וכוונתו דבפנינו נתחב המחט בפ"א אל הוושט וראינו שלא פגם בשום מקום כי אם בזה וכו' ע"כ ואכן מה שמצריך התבו"ש דבעת שתחב ראינו שנחתך הקוץ אל הוושט במקום הזה שנמצא עכשיו לאחר שחיטה. לענ"ד אין צריך לזה דהא בדין בנמצא הקוץ תחוב מבחוץ לתוך הלב כתב הש"ך בסי' נ"א ס"ק ג' בשם הד"מ דאפילו אם לא ראינו מתחילה להיכן נקב אלא כל שראינו שנכנס המחט מבחוץ נגד הלב ותחובה עתה בלב תלינן דלא ניקב רק נגדו. וכן דעת המרדכי דאף אם לא ראינו התחיבה כלל רק לאחר השחיטה מצאו שקוץ תחוב מקצת בדופן ומקצת בלב ויש היכר בדופן שבא מבחוץ ג"כ כשר והסכים לזה המהרש"ל והב"ח והש"ד כתב על זה וכן עיקר: והיוצא לנו להלכה מכל מה שכתבנו דבהמה שבאה לפנינו שצוארה מלוכלך בדם אפילו דהלכלוך אינו רק במקום אחד או דהתחיל לשחוט וחתך כל העור אף שלא יצא דם או שחתך מקצת העור ויצא דם טרפה ותו לא מהני ליה בדיקה כלל להמחבר אבל בעוף אפילו באה לפנינו שכל צוארה מלוכלך בדם או ששחט אפילו כל העור ויצא דם בודק הקנה מבחוץ ושוחטו ואח"כ בודק להוושט מבפנים משום דלדעת המחבר אפילו אם הספק חל על כל אורך הוושט ג"כ נחשב במקום ידוע. אבל לפי מה דקיי"ל להלכה כד' הרמ"א בהג"ה בסי' כ"ג ובסימן ל"ג אפילו לא נמצא מלוכלך רק במקום אחד או דנמצא נקב במקום אחד בוושט וידעינן בוודאי שניקב ע"י קוץ או שתלש הנוצות ויצא דם טרפה ולא מהני בדיקה כלל דאף דמקום הלכלוך או מקים הנקב הוא במקום אחד חיישינן שמא בעת שנתחב הקוץ ניקב גם במקום אחר וחל הספק על כל הוושט. ולדעת הרמ"א נחשב זה כמקום שאינו ידוע: ומיהו דווקא אם ידעינן בבירור שניקב ע"י קוץ אבל בספק אם ניקב ע"י קון או שהנקב בא מחמת חולי כתב הפמ"ג שם בש"ד בס"ק ז' שיש להכשיר מטעם ס"ס שמא ע"י חולי ואת"ל ע"י מחט שמא לא ניקב הפנימי וכ"ה דעת ס' אוהל מועד גבי קורקבן והובא להלכה בשו"ע בסי' מ"ט סעיף ד'. ומה שתמה הט"ז שם על דברי השו"ע מד' הרמ"א בסי' ל"ג שכ' דאם ניקב עור הפנימי אפילו אם הוא ספק ע"י חולי וספק ע"י קוץ טרפה ולא מהני ליה בדיקה כבר תירץ הש"ך בנה"כ שם דשאני התם דשכיח הוא דע"י מחט נוקב גם החיצון. וביאר הפמ"ג בסימן ל"ג דבריו משום דאוכלין ומשקין שבתוך הוושט דוחקין את המחט לחוץ לכן שכיח שינקוב גם החיצון משא"כ אם המחט באה מצד החיצון לצד פנים דליכא שם אוכלין ומשקין שפיר סמכינן אס"ס כ"כ הפמ"ג: ונראה לי דמ"מ בעינן בדיקה בעור הפנימי דהא דעת כמה כמפרשים דלא סמכינן אס"ס במקום דיכולין לבררו [ופי' בד"מ בס"ס נ"ג] וגדולה מזו כתב הרמ"א בס"ס כ"ג דאפילו בשחט מקצת עור בבהמה וגם לא יצא דם דכשר מצד הדין מ"מ צריך לשחוט למעלה או למטה ולבדוק במקום החתך ונראה שק"ו בנדון דידן דוודאי בעי בדיקה: ומיהו עיקר דינו של הפמ"ג שכ' דבספק ע"י קוץ וספק ע"י חולי יש להכשיר מטעם ס"ס ומביא ראיה מקורקבן תמוה אצלי דשאני קורקבן דאין לו חזקת איסור דשאינו זבוחה אבל גבי וושט דקיי"ל דנקובת הוושט הוי נבלה ולא מהני ליה שחיטה ויש לו חזקת שאינו זבוחה וזה ידוע דבחזקת איסור לא מהני ס"ס. וגם מש"כ שם הפמ"ג דבסי' ל"ד גבי גרגרת שכ' הרמ"א דבניקב ע"י קוץ חיישינן לנקיבת הוושט וטרפה דווקא אם בוודאי ניקב ע"י קוץ אבל בספק ע"י קוץ וספק ע"י חולי כשר ג"כ ליתא. והלכך דברי הפמ"ג אלו צל"ע. [ומיהו למש"כ לעיל דבניקב ע"י קוץ יש ג"כ חזקה דמעיקרא להיתר והוי חזקה כנגד חזקה והוי כמאן דליכא חזקה כלל א"ש דברי הפמ"ג]: וכל זה שאין הקוץ לפנינו. אבל בנמצא הקוץ תחוב לפנינו בעור החיצון ולא נגע בפנימי בזה כשר גם להרמ"א ע"י בדיקה וכמו שכ' הש"ך ולא נמצא עליו שום חולק ואף שבפלתי חולק על דברי הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ז' היינו משום שהוא ז"ל היה מפרש בש"ך דלא מיירי בנמצא הקוץ תחוב לפנינו. אבל בנמצא הקוץ תחוב לפנינו י"ל דגם הפלתי ס"ל דכשר. ומיהו בנמצא הקוץ בעור הפנימי ולא יצא לעור החיצון בזה המחבר מחמיר דחוששין שמא הבריא וושט אין לו בדיקה מבחוץ וטרפה [והטעם י"ל כמש"כ הפמ"ג משום דבפנים יש אוכלין ומשקין ושכיח טפי שאוכלין ומשקין דחקוהו לחוץ]: ומה שכ' הרמ"א דיש מכשירין כבר כתב הש"ך שם בס"ק כ"א דבאמת סובר ג"כ כהמחבר ולא הביא דעת היש מכשירין אלא להורות דעליהם סמכו הנוהגין להלעיט האווזות. אבל מה שתי' שם בתירוץ השני דשם מיירי בנמצא הקוץ תחוב לפנינו והלכך לא חיישינן שמא הבריא תמוה דא"כ איזה חילוק יש בין שהוא נקוב ע"י