עצי ברושים לז

הרא"ש ז"ל שם. והדבר פשוט דר"ל כשמוצאין נקב בפנימי ואנו יודעין שהנקב היה ע"י קוץ אך דאין הקוץ לפנינו ואין אנו יודעין אם ניקב ב' העורות אם לא אז לרש"י טרפה לגמרי ולא מהני ליה בדיקה דהא רש"י ז"ל סבירא ליה דוושט אין לו בדיקה מבחוץ גם אצל נקב ולדעת הרא"ש דאצל נקב יש לו בדיקה מ"מ בדיקה מיהא בעי. אבל אם הקוץ לפנינו אפילו בדיקה לא בעי כיון דהקוץ לא נמצא תחוב רק בעור הפנימי הוא הוכחה דעדיין לא ניקב השני כן מתבאר בדברי הרא"ש שם. וא"כ דברי הש"ך הן הן דברי הרא"ש: ומיהו לכאורה תמוה לי דברי הרא"ש והש"ך ז"ל אלו דלפי דבריהם דטעמא דעולא דאמר דאין חוששין שמא הבריא משום דיש הוכחה שלא הבריא מדלא נמצא הקוץ מונח רק בעור הפנימי. א"כ מאי מקשה הש"ס על עולא מ"ש מספק דרוסה ומהשוחט בסכין ונמצא פגום ומשני חתיכות ומספק טומאה ברה"י והלא בישב קוץ בושט איכא הוכחה דלא ניקב עור החיצון משא"כ בכל הנך דמייתי דאזלינן בהו לחומרא מספק משום דהוי ספק השקול. ועוד דתקשה על דפסקו דלא כעולא משום דקיי"ל דחוששין לספק דרוסה והרי לא דמיא כלל לספק דרוסה [וגם הראב"ן וסייעתו דפסקו כעולא משום דדרוסה שכיח והש"ס לא חש להאריך זה יש לומר בהך קושיא מדרוסה אבל מ"מ היאך מקשה עליה באידך קושיות. ודוחק גדול לומר דבכל הקושיות נמי נאמר כן דהגמ' ידע דיש לחלק בתי' אחר אך דלא חש להאריך. ועוד דבחילוק זה לא שייך לומר דלא חש להאריך דהא מעיקרא לק"מ והראב"ן דכ' כן היינו לפי חילוקו דמחלק דדרוסה שכיח י"ל דהמקשן לא ידע מסברא זו]: ועוד יש להתעורר בכאן בעיקר מימרא דעולא דסבר דאין חוששין שמא הבריא ואמאי הלא הספק חל על הוושט אם ניקב מעל"ע או לא והוושט הלא יש לו חזקת איסור אמה"ח או עשה שאינה זבוחה ואפי' לפי מש"כ הרא"ש ז"ל דכאן איכא הוכחה שלא ניקב עור החיצון לפי שלא נמצא הקוץ תחוב רק בעור הפנימי לבד מ"מ מסתייא דלא הוי ספק השקול דקרוב יותר להיתר מלאיסור אבל מ"מ בוודאי איכא מעוטא דהקוץ כבר הלך לחוץ וחזר אח"כ לפנים וא"כ למה לא נימא דסמוך מעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דהא מבואר בש"ס ביבמות בר"פ האשה רבה לפי גי' הרשב"א בחידושיו בד' רבא שם דגם רבנן דפליגי עליה דר"מ ס"ל דאמרינן סמוך מעוטא לחזקה ואין נ"מ בין ר"מ לרבנן רק דלר"מ דס"ל דמיעוטא כמאן דאיתא דמי ואסור מדרבנן הלכך כי איכא נמי חזקה לאיסור נחשב לפלגא ופלגא והוי ספיקא דאורייתא. אבל לרבנן דלא חיישי למיעוטא כלל והלכך אפי' כי איכא חזקה בהדיה אינו אסור רק מדרבנן וכן דעת הרי"ף והרמב"ם שם ובטוש"ע אה"ע סי' קנ"ו סעיף י"ג. וכן כל הראשונים ז"ל הקשו היאך סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולמה לא נימא דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וכל התירוצים שכתבו שם לא שייך הכא. וכן השוחט שלא בדק הסימנים לאחר שחיטה קיי"ל דאסור באכילה ודעת הרמב"ם ז"ל דאסור באכילה מדאורייתא ואף לדעת התוס' שם בחולין (ד' ס') ד"ה ואסורה דאינו אסור רק מדרבנן משום דרוב פעמים שחיט שפיר מ"מ מדרבנן מיהת אסור דחששו חז"ל למיעוט דלפעמים אינו שוחט שפיר. וע"כ משום דאמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא [ומיהו לעיל בסימן ד' כתבנו בשם הרשב"א בחידושיו דמשו"ה חששו חז"ל למיעוטא דאין שוחטין רוב משום דהוי רובא דתליא במעשה] וא"כ בנידון דישב לו קוץ בוושט דסבר עילא דאין חוששין שמא הבריא תקשה טובא לדעת הסוברים דנקובת הוושט הוי נבלה וגם ס"ל דגם לרבנן אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה למה לא חייש עולא דשמא יצא הקוץ לחוץ ונקבו ב' העורות וחזר הקוץ לפנים דהלא בוודאי נמצא לפעמים דיוצא לחוץ וחוזר אח"כ ולמה לא נימא דסמיך מיעוטא לחזקה: ואמנם שוב ראיתי דלא קשה מידי דנראה דהא דאמרינן דבמקום חזקת איסור אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא היינו במקום דליכא חזקה דמעיקרא המתנגדת לחזקת איסור וכ"ש במקום דחזקה דמעיקרא מסייע לחזקת איסור כמו בשחט ולא בדק בסימנין לאחר שחיטה דאם נעמיד אותה על חזקה דמעיקרא אדרבה הוא ראיה דלא נשחט הרוב עדיין דהא מעיקרא היתה שלמה לגמרי וספק לנו אם שחט כל הרוב או לא צריך לעמוד על חזקה הראשונה. ואך אם לא היה חזקת איסור להבהמה היינו סומכין ארובא דרוב פעמים שוחט שפיר דהך רובא מסלק לחזקה דמעיקרא אבל מאחר דאיכא ג"כ חזקת איסור אין כח בהך רובא לסלק ב' החזקות אבל במקום דחזקה דמעיקרא היא מתנגדת לאיסור אז לא אמרינן כלל דסמוך מיעוטא לחזקת איסור דחזקה דמעיקרא שלה מבטלת לחזקת איסור. והלכך בנד"ד בישב לו קוץ בוושט וספק לנו אם הבריא גם עור השני או לא דיותר מסתבר שלא ניקב עור החיצון מדלא נמצא תחוב רק בעור הפנימי והוי כעין רובא להיתרא אך דכיון דיש לוושט חזקת איסור יש מקום לומר דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לן רובא. ועל זה בא עולא לאשמעינן דאין חוששין שמא הבריא משום דיש כאן חזקה דמעיקרא דבשעה שנולדה בוודאי לא היה יושב קוץ בוושט ובפרט אם ראינו שבלעה קוץ בפנינו ואח"כ לאחר שחיטה מצאנו אותו הקוץ מונח בעור הפנימי דיש לה חזקה דמעיקרא דקודם שבלעה הקוץ בוודאי לא היה נקב בעור החיצון ונמצא שיש להוושט חזקה ורובא להיתרא ובכה"ג בוודאי לא אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקת איסור דהרי לחזקת איסור זה יש חזקה דמעיקרא להתירא ובטל לחזקת איסור ושפיר לא חיישינן למיעוטא. והשתא יהיה עולה לנו כל הסוגיא שם על נכון דמעיקרא מקשה עליה מספק דרוסה דאיכא נמי רובא דאינן דרוסות וגם חזקה דמעיקרא דבשעה שנולדה בוודאי לא נדרסה ומתרץ דעולא לא חייש באמת לספק דרוסה: והדר מקשה דמ"ש משני חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דהאוכל אחת משני חתיכות חייב אשם תלוי ואף דהוי ספק השקול אם אכל חתיכת האיסור או לא. וא"כ גבי וושט נמי כיון דאיכא חזקה כנגד חזקה ממילא הוי ספק השקול. ומתרץ התם איתחזק איסורא והיינו דמ"מ כיון דאיתחזק איסורא בחתיכות הוי ספיקא דאורייתא [וקצת צ"ע דמ"ש דמקשה דווקא משני חתיכות דחייב אשם תלוי דלכאורה גם מחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן ה"מ להקשות דנהי די"ל דעולא סבר דלענין אשם תלוי בעינן דאיתחזק איסורא. אבל מ"מ הדבר פשוט דגם בחתיכה אחת שהיא ספק אסור לאכול דהא הוי ספיקא דאורייתא ואף להרמב"ם דס"ל דכל ספיקא דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ קשה על עולא ומתיר באכילה לכתחילה הא מ"מ אסור מדרבנן. ונהי דהתוס' מתרצים דמחתיכה אחת נמי לא קשה דשאני התם דנהי דלא איתחזק איסורא מ"מ לא איתחזק נמי היתרא. אבל הכא מעיקרא הייתה בחזקת כשרה. אבל המקשן דלא נחית להך סברא הו"ל להקשות גם מחתיכה אחת וכעת צל"ע]: ובמאי דמקשה אח"כ מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה לכאורה יש להבין דהא בהשוחט בסכין ונמצאת פגומה פליגי ביה רב הונא ורב חסדא ולר"ח כשרה דאימור בעצה המפרקת איפגים. וא"כ י"ל דעולא סובר כר"ח כמו דמשני דעולא סובר כרב דאין חוששין לספק דרוסה. אבל אינו קושיא דכבר כתבתי לעיל בסימן ח' דלדעת המרדכי אינו מתיר ר"ח רק בוודאי נגע בעצה המפרקת משום דס"ל דעצם המפרקת פוגם יותר מעור וכן נראה מפירש"י. וגם לדעת הר"ן שם וכן כתב הרשב"א בחידושיו מתחילה דאפילו בספק נגע מכשיר מ"מ כבר כתב הרשב"א שם הטעם משום דדבר המצוי היא שיפגע במפרקת. אבל אם ידוע שלא נגע במפרקת לד"ה אסורה ואף דאינו אלא ספק השקול אם נפגם קודם שחיטת הסימנים או אח"כ ואף דיש כאן חזקה דמעיקרא להיתר דהא בדק הסכין קודם שחיטה. ומתרץ דהתם אתייליד ריעותא בסכין והיינו דחזקה דהשתא עדיפא מחזקה דמעיקרא וכן ס"ל לרבה בב"ב (ד' קנ"ג) דאזלינן בתר חזקה דהשתא ע"ש [והא דאיתא בתוספתא דטהרות והובא בתוס' בריש נדה דבנגע באחד בלילה וראוהו שהיה חי מבערב ולמחר השכים ומצא מת שגם חכמים מטהרין משום דאוקמינן ליה אחזקת חי ואף דעכשיו נמצא מת. שאני התם דמיירי בר"ה וספק טומאה בר"ה הילכתא גמירי לה דטהור. וא"כ י"ל דגמירי הילכתא אפי' איכא חזקה דהשתא לטומאה מ"מ טהור] משא"כ הכא לא איתיילד ריעותא כלל דנקבה עור אחד לא הוי ריעותא כלל. ובמק"א יבואר יותר בעז"ה: ושוב מצאתי בנו"ב מהד"ק בסימנים השייכים ליו"ד סימן ח' שכ' נ"כ דבישב לה קוץ בוושט ג"כ הו"ל ספק בשחיטה דהא נקובת הוושט הוי נבלה ומ"מ ס"ל לעולא דלא חיישינן שמא הבריא משום דאיכא נמי חזקה מחמת רוב להתירא. ולכן מקשה מסכין דהתם נמי איכא חזקה דמעיקרא להתירא דהא הסכין היה בחזקת בדוק מעיקרא ומשני התם שאני דאתייליד ריעותא בסכין והיינו