עצי ברושים לו

והנה בש"ס בחולין (ד' נ"ג) אמרינן דארי שנכנס בין השוורים ונמצא צפורן בגבו של אחד מהם אין חוששין שמא ארי דרסו מ"ט רוב אריות דורסין ומיעוטן אין דורסין וכל הדורס אין צפרנו נשמטת וזו הואיל וצפורן יושבת לו בגבו אימור בכותל נתחכך וכו' ולכאורה קשה דהא אף למ"ד דחוששין לספק דרוסה אינו אסור מחמת ספק דרוסה רק אם בדקו ונמצא דאודם הדריסה ניכר בבשר שכנגד בני מעים או שהאדימו הסימנין עצמן דלמ"ד דחוששין לספק דרוסה טרפה ולמ"ד דאין חוששין כשרה משום דאמרינן דבכותל נתחכך. וקשה לכאורה דהיאך יש לתלות דע"י חיכוך דכותל נעשה האודם בבשר. וע"כ צ"ל דגם ע"י חיכוך הכותל יוכל להעשות רושם בבשר מבפנים כמו ארס של דריסה מחיות הדורסין. וא"כ קשה דלמה אנו מחמירין בדרוסה היכא דלא ראינו שדרס כגון דאיהו שתק ואינהו קא מקרקרן לדידן דקיי"ל דחוששין לספק דרוסה והרי רוב בהמות כשרות הן ובחזקת שאין נדרסים הם ואמאי לא תלינן דבא האודם ע"י דנתחככו בכותל דהוא דבר המצוי. אלא וודאי צ"ל כיון דדרוסה מפורש בתורה לכן החמירו בו גם בספק כזה. והרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דהא דאמרינן בש"ס שם גבי ההוא בר אווזא דעל לבי קניא נפק אתא כי ממשמש קועא דמא דתלינן בקניא היינו בלא ראינו שנכנסה שם שונרא דהוי ספק על ספק לא על אבל אם היה מצוי שם שונרא גם כן לא היה תלינן בקניא ואף דקניא מצוי ביותר מדרוסה וע"כ הטעם משום דדרוסה מפורש בתורה ולכן החמירו בו כן נ"ל ביאור ד' המ"מ בזה ועפ"ז עולין דברי הרמב"ם ז"ל כמן חומר בעז"ה: ואין להקשות לפי דעת הרמב"ם ז"ל דבספק שונרא ספק בקניא דתלינן בקניא מיירי בספק על א"כ מאי אייריא שנכנס לבין הקנים הלא בספק על אנו מתירין בכל גוונא ואפילו אם לא נכנס לבין הקנים והא דנמצא אודם תלינן דנעשה ע"י חיכוך בכותל. דהא אינו קושיא דוודאי בלא נמצא בבהמה רק אודם בבשר בעלמא שפיר יש לתלות בכותל או בדבר אחר אבל אם ממסמס קועא דמא אין יכולין לתלות בכותל או בדבר אחר ובפרט בעופות דאין דרכן להתחכך בכותל ובוודאי אם לא נכנסה לבין הקנים בוודאי היה אמרינן דוודאי נעשה ע"י שונרא אף בספק על. אבל אם נכנסה לבין הקנים שפיר תלינן בקנים משום דהוי ס"ס כמו שכ' המ"מ שם דבספק קניא יש שני ספקות שמא לא היה הטורף במציאות ואף את"ל דהיה במציאות שמא בקנים נטרפה והוי להו תרי ספיקי בשל תורה ואזלינן לקולא עכ"ל המ"מ שם: ואכן דעת הרשב"א בתו"ה [ד' מ"ד ע"ב] דבספק שונרא וספק כלבא או ספק קניא דתלינן בכלבא או בקניא היינו אפילו אם מצוי שם שונרא מ"מ תלינן בכלבא או בקניא משום דרובא דאורייתא ורוב בהמות כשרות הן: ואין להקשות דמאי שייך בכאן רוב בהמות כשרות כיון דשונרא חיה הדורסת היא א"כ אדרבה הרי אמרינן בארי שנכנס לבין השוורים דרוב אריות דורסין. ופשוט דה"ה לכל חיות הדורסים אם נכנסו לדיר של שוורים או לכלוב ולחדר של עופות ואיהו שתק ואינהו קמקרקרן דוודאי חיישינן לדרוסה ומנ"ל לחלק בין אריות לשאר חיות הדורסין. אבל כבר נשמר הרשב"א ז"ל מזה וכתב בחידושיו בפ"ק דחולין (ד' ט') דשאני התם משום דלא שכיח דדריס שונרא דהא מעשים בכל יום דשכיח שונרא בין התרנגולים ואינו דורס ותדע דהא קיי"ל שם דחוששין לספק דרוסה אלמא היכי דתלינן לקולא כגון בספק כלבא ספק שונרא טעמא דמילתא משום דמסתבר טפי למתלי להתירא עכ"ל. ואכן מש"כ בתו"ה משום דרוב בהמות כשרות אינו מובן כלל. וגם לפי טעם זה גם בחיות דשכיח דדרסי אי הוי ספק חיה הדורסת ספק כלבא ג"כ תלינן בכלבא. אבל לפי טעם שכ' בחידושיו דווקא בשונרא תלינן בכלבא או בקניא אבל בשאר דורסין לא תלינן בכלבא ובקניא ואסורה. ולדעת הרמב"ם ז"ל אפי' בשונרא וקניא אם שניהם לפנינו אסורה ואף דמצוי ביותר דנעשה ע"י קניא וקיי"ל דתולין במצוי מ"מ גבי דרוסה דמפורש בתורה לא תלינן בהיתרא אף דהתירא שכיח טפי: וע"ד שכתבתי לעיל בריש התשובה דטעמא דהרמב"ם דמחמירין אף בספק דרוסה דאף וודאי דרוסה הוי ספק דשמא לא הטיל בה ארס וראיה דהא מהני שהיה י"ב חודש ויש כמה פוסקים דס"ל דמהני בדיקה אף לוודאי דרוסה [והרמב"ם ז"ל בעצמו ג"כ ס"ל כן כמו שמבואר בדבריו בפ"ה הלכה ח'] רק דכן נאמרה הלכה דאסורה מספק והוא ספק ועשאה התורה כוודאי. אל יחשדני שומע דנעלם ממני מש"כ רבינו הרמב"ם בעצמו שם בהלכה ח' דעיקר דרוסה שאסרה התורה הוא אם בדקו הבהמה אחר שחיטה ואם נמצא בה רושם הדריסה במקום שעושה אותה טרפה כגון שהאדים הבשר כנגד הסימנין או שהאדימו הסימנין אז הוי טרפה ואסורה מה"ת. וא"כ מבואר דהתורה לא אסרה רק באם חזינן שהטיל בה ארם והאדים הבשר מבפנים כנגד בני מעיים. אבל דברי הרמב"ם ז"ל אלו אינו סתירה כלל. על דברי דנחזי אנן מש"כ בטוש"ע בסי' נ"ז דמהני שהיה י"ב חודש ומשמע דמהני שהיה י"ב חודש אף לדעת הסוברים דמהני בדיקה אף לוודאי דרוסה. ולכאורה צריך להבין מה תועלת בשהיית י"ב חודש דמ"נ אם ימצאו שהאדים הבשר כנגד בני מעיים א"כ הוא וודאי טרפה ולוודאי טרפה הא לא מהני שהיה י"ב חודש ואם לא ימצאו שהאדים הבשר בלא"ה כשרה וזה אין לומר דתועלת הוא דלא יצטרך בדיקה דזה אין סברא כיון דיוכל להתברר ע"י בדיקה בוודאי לא סמכינן על שהיית י"ב חודש ואף דרוב טרפות אינן חיות י"ב חודש מ"מ הא קיי"ל דאין סומכין על רוב במקום דיכול לבררו וגם זה דוחק לומר דלא מהני י"ב חודש רק האידנא דאין אנו בקיאין בבדיקה ואפי' אם לא נמצא רושם כלל הוה ספק טרפה ועל זה תועלת בשהיית י"ב חודש דפשטא דלישנא דהטוש"ע לא משמע כן: ולכן נראה לי דאם שהה י"ב חודש אז אפי' נמצא שנתאדם הבשר כנגד בני מעים היא כשרה דתלינן דכיון דשהתה י"ב חודש אמרינן דלא הטיל בה ארס כלל והא דנמצא בה אודם אמרינן דלא בא מחמת דריסה רק דלקה ע"י קניא וע"י זה יש אודם בבשר: וכן מצינו בנפלה לאור ונחמרו בני מעיה דמבואר בשו"ע סי' נ"ב סעיף ו' בהג"ה דאפילו אם נמצא דנחמרו בני מעיה מ"מ כל זמן דלא ידעינן שנפלה לאור כשרה דתלינן השינוי ע"י דבר אחר ואפי' להרמב"ם והרשב"א שם דסוברים דלא תלינן השינוי בדבר אחר וטרפה מ"מ י"ל דאינו טרפה רק מחמת ספק ואם שהתה י"ב חודש או הטילה ביצים אחרי כן אפילו אם נמצא אח"כ דנחמרו בני מעיה אפשר דכשרה וצ"ע בזה: ומיהו אף דהתם אם ידוע שנפלה לאור בוודאי לא מהני י"ב חודש אם מצאו שנחמרה בני מעיה היינו משום שהיה ידוע לחז"ל דכל עוף שנופלת לאור דרך האברים להשתנות והוי וודאי טרפה. אבל גבי דרוסה אף דראו שנפל עליה כדרך הדורסין מ"מ אינו וודאי שהטיל בה ארס וכמו שכ' הט"ז. וא"כ אף וודאי דרוסה הוי ספק ואף אם נמצא אח"כ שנתאדם הבשר הוי ספק ואעפ"כ אסורה מן התורה והוא נכלל בלאו דובשר בשדה טרפה לא תאכלו ואם נאבדה בלא בדיקה אסורה מה"ת. שוב ראיתי די"ל דאם בדקו ומצאו שהאדים הבשר כנגד בני מעים בוודאי לא מהני י"ב חודש כמו בנפלה לאור ותועלת די"ב חודש הוא בנאבדה בלא בדיקה דאסורה מה"ת. אבל בשהה י"ב חודש כשרה והנלע"ד כתבתי בעז"ה: סימן יב כתב המחבר בשו"ע יו"ד סי' ל"ג סעיף ט' וז"ל נמצא קוץ בוושט לארכו או לרחבו ואינו תחוב בו כשרה אבל אם הוא תחוב אסורה אפילו אין שם קורט דם דחיישינן שמא ניקב הוושט והבריא וכו' וכ' ע"ז הרב בהגה"ה ויש מכשירין אם אין שם קורט דם מבחוץ. ותמה ע"ז הש"ך בס"ק מ"א דהלא הרמ"א בעצמו כתב לעיל בסעיף ד' דאם יש לחוש שניקב עור הפנימי ע"י קוץ טרפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ. וכתב לתרץ שאני הכא שנמצא קוץ תחוב בוושט לא חיישינן דשמא ניקב גם החיצון דאם איתא דניקב גם החיצון היה ניכר. אבל בשנמצא נקב ואין שם קוץ אלא דיש לחוש שניקב ע"י קוץ גרע טפי דחיישינן אלו היה הקוץ לפנינו היה ניקב לחוץ כ"כ הש"ך שם. והנה מאוד יש לתמוה על הש"ך דכ' תירוץ זה מדעתיה דנפשיה והלא כבר קדמו בזה הרא"ש ז"ל (בפ' א"ט סי' ד') שכתב בפשיטות דאפילו מאן דלא חייש בקוץ היינו לפי שמוציאין אותו תחוב בעור הפנימי לבד אבל כשמוצאין נקב בפנימי יש לחוש שמא גם החיצון ניקב עכ"ל