עצי ברושים לה

ז"ל בעצמו כתב בפ"ד מה' מאכלות אסורות הלכה ו' דטרפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער כגון ארי ונמר וכיוצא בהן וכו' ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה שאם מתה הרי היא נבלה וכו' וע"כ שהכתוב מדבר שנטרפה ולא מתה וכו' הא למדת שהטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותו חית היער ושברה אותה ונטה למות עכ"ל בקוצר. וא"כ הרי מפורש יוצא מד' רבינו ז"ל אלו דהכתוב לא מיירי בדרוסה בצפרנים רק שטרף ממנה בשר ואברים שהנשמה תלויה בהם וא"א לחיות עוד. וכן לשון טרפה מורה על זה והיאך כתב כאן בהלכות שחיטה דדרוסה מפורשת בתורה. אבל אחר העיון בזה ראיתי דדברי רבינו ברורין ומאירין כשמש בצהרים. והיינו דוודאי עיקר קרא דבשר בשדה טרפה מיירי בנטרף ממנה אבר שאינה יכולה לחיות עוד ואינה ראויה אלא לכלב ואפשר דזהו גופא דמיירי קרא דנטרף ממנה אבר שאינו יכולה לחיות נאמר הלמ"מ דמיירי בהכי אלא דהרמב"ם מסמיך לה על הכתוב דלכלב תשליכון אותו. דבאמת עיקר הכתוב לא בא רק להיתר הנאה או לאשמעינן דחולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה ובלי ספק דרבינו מצא כל זה באיזה מכילתא או תוספתא דכל מעיין ובקי ורגיל בלשון המכילתא והתוספתות יראה להדיא דלשון רבינו בכאן הם לשון התנאים בעלי הברייתות והתוספתא והמכילתא וכמה דברים נמצא בד' רבינו שהעתיק מד' הספרי והמכילתא ואצלינו לא נמצא זה] אך דנאמר ע"ז הלמ"מ דלאו דווקא דנתלש ממנה אבר שאינו יכולה לחיות עוד אלא אפילו אם דרסה חיה הדורסת בצפרניה כדרך חיות הדורסים ג"כ היא בכלל טרפה דקרא דע"י דריסה גמי נעשית טרפה ותו אינה ראויה רק לכלב. ועוד נאמר הלמ"מ דלאו דווקא שנדרסה ע"י חית היער ואינה יכולה לחיות אלא אפילו אם אירע חולי בגופה וע"י זה אינה ראויה אלא לכלב ג"כ אסור באכילה. ומש"כ ובשר בשדה טרפה לא דיבר הכתוב אלא בהוה שזהו דבר המצוי ביותר וכמו שכתוב ובשר בשדה טרפה ואף דאם נטרפה בבית ג"כ אסורה לאכול אלא שדיבר הכתוב בהוה וכ"ה במכילתא פ' משפטים ובשר בשדה טרפה אין לי אלא בשדה בבית מנין ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל וגו' הא מה ת"ל ובשר בשדה טרפה דבר הכתוב בהוה והא דאיצטריך הלכה לזה ולא נפקא לן מקרא דזאת החיה דדרשינן חיה אכול שאינה חיה לא תאכל [וכמו שהקשה בדגמ"ר] היינו דמהתם לא נפקא לן רק איסור עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה ואיצטריך הלכה למ"מ ללמד על הקרא דבשר בשדה טרפה דמיירי בכל הטרפות שאינה יכולה לחיות וידעינן דאיכא לאו נמי בכל הטרפות. ובלא"ה לא קשיא דהא ר"ל לא אמר רק דרמז לטרפה אינו חיה מהך קרא דזאת החיה אלמא דאינו אלא רמז בעלמא מדשני קרא ואמר זאת החיה ולא כתב זאת הבהמה אבל עיקר קרא דזאת החיה לא אתי להכי דפשטא דקרא לא משמע כלל דבא למעט אינה חיה רק דלגופיה מיצריך דזאת החיה אשר תאכלו כל מפרסת פרסה וגו'. אבל אינה מפרסת פרסה אסור לאכול ואף דמסיים אח"כ הכתוב אך את זה לא תאכלו וגו' יש לומר דבא ללמד דעובר בלאו ועשה: ולפי הצעה זו גם דרוסה בצפרנים הוא מהלמ"מ. אך דמ"מ יש חילוק גדול בין דרוסה בצפרנים לשאר טרפות דדרוסה עיקרו מה"ת ופירושו מד"ס וכמו בשחיטה. דהא כתיב בפירוש ובשר בשדה טרפה היינו שנטרפה ע"י חית היער. אך דלא הוה ידעינן אי דווקא שנטרפה שתלשה ממנה אבר שאינו יכולה לחיות על ידה או אפילו בדרסה בצפרנים ג"כ מקרי טרפה. ועל זה בא הפירוש בהלמ"מ דגם זה בכלל טרפה [ועפ"ז בלא"ה לא קשה כלל לקושיית הדגמ"ר דשפיר איצטריך הלמ"מ לדרוסה דצפרנים או לנפולה דאינו אלא ספק טרפה וכמו שאכתוב לקמן דאפילו אם ניכר בפנים רושם הדריסה הוי ספק ולא הוה ידעינן כלל מזאת החיה אשר תאכלו. דהא ליכא למימר דהכתוב בא למעט דוודאי חיה אכול הא ספק חיה אל תאכל דהא בשאר טרפות זולת דרוסה ונפולה היכי דהוי ספק טריפה ליכא לא לאו ולא עשה ולדעת הרמב"ם ז"ל אינו אסור אלא מדרבנן כמו כל ספקות של איסורי תורה וע"כ דהכתוב לא בא למעט רק וודאי אינו חיה וא"כ לא הוה ידעינן דרוסה. אבל שאר טרפות זולת דרוסה עיקרן מהלמ"מ דהא בקרא לא הוזכר רק טרפה ולשון טרפה בכתוב לא הונח רק על טריפת ארי וזאב וכדומה וכמו דכתיב בפ' ויחי בנימין זאב יטרף ובנחום ב' כתיב אריה טורף בדי גורותיו וגו' וכן במיכה ה' והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער וכו' אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל וכן בתהלים ק"ד הכפירים שואגים לטרף ועוד נמצא כמה פסוקים כאלה: ועפ"ז יהי' עולה לנו דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל כמין חומר בעז"ה דמתחילה כתב בר"פ ה' מה' שחיטה כבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות שטרפה האמורה בתורה היא הנוטה למות ולא נאמר טרפה אלא שדבר הכתוב בהוה כגון שטרפה ארי וכיוצא בו ושברה ועדיין לא מתה עכ"ל בהלכה א'. והנה מה שדקדק רבינו וכתב וטרפה ארי ושברה בא לאשמעינן דפשטיות הכתוב משמע דלא דרסה בצפרנים רק שטרפה אותה ממש שתלש ממנה אבר ובשר באופן עד שהבהמה אינה יכולה לחיות על ידה: ושוב כתב בהלכה ב' דיש שם חלאים אחרים אם יארעו לה תחשב טרפה והן הלכה למ"מ דרוסה נקובה וכו' והוא מימרא דעולא בחולין (ד' מ"ג) דגם דרוסה הוא מהלכה למ"מ. והיינו דהלמ"מ בא לפרש דאף דריסה בצפרנים הוא בכלל טרפה דקרא אך דנאמרה הלכה דמהני בדיקה דהיינו שיבדוק אם שלט הארס גם בפנים בבשר שכנגד בני מעיים ובסימנין עד שיאדימו סימנין בעצמן אז היא טרפה והאוכלה לוקה משום לאו דטרפה - ומיהו אם נשחטה וא"א למבדקה מ"מ אסורה מספק מצד הלמ"מ דכן נאמרה הלכה דגם נדרסה בצפרנים טרפה מספק דמן הסתם אמרינן דוודאי הטיל ארס ושלט הארס גם מבפנים: ואמנם לבאר דברי רבינו במש"כ בהלכה ג' דהואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר שבעה מיני טרפות יש בהן ספיקן מותרין דכתבנו לעיל בראש דברינו בשם הב"י בסי' כ"ט שהעיר על דברי רבינו שלא מצא שום ספק טרפה שהקילו בשאר מיני טרפות יותר מדרוסה. הנה זה מקרוב יצא לאור הדפוס בווארשא. ובפ"ק חמדה גנוזה אשר הייתה מונחת בעקדי הספרים בכ"י זה יותר מחמש מאות שנה ביאור המ"מ על הרמב"ם ז"ל מפ"י מה' מאכלות אסורות ואילך עד סוף הלכות שחיטה שהיה חסר בדפוס עד הנה. ומצאתי שכ' לפרש ד' הרמב"ם ז"ל ותוכן דבריו הוא בהקדם מה שיש לעמוד על לשון הרמב"ם ז"ל שכ' ושאר מיני טרפות יש בהן ספיקן מותרים ומשמע וברוב ספקות שוין שאר טרפות לדרוסה ורק שנמצא קצת ספיקות דבדרוסה אסור ובשאר טרפות מותר. ולכן פירש המ"מ שם דיש ד' מיני סוגי ספיקות בשנים מהם כגון בספיקא דדינא או בספיקא דגוף הטרפות כגון שיש ספק אם הנקב הוא מעל"ע וכיוצא בזה הנה בשני סוגי ספקות אלו גם בשאר טרפות הולכין להחמיר. ובספק אם היה המטריף במציאות או לא גם בדרוסה מותר דהא בספק שונרא וספק כלבא או קניא תלינן לקולא: והספק שכ' רבינו דגבי דרוסה החמירו ובשאר טרפות הקילו היינו בספק אם נעשה מחיים או לאחר שחיטה בזה וודאי לא החמירו בשאר טרפות ולזה תלינן באינקבא ריאה היכי דמשמשא ידא דטבחא או בא זאב ונטל בני מעיים והחזירן כשהן נקובין וכל דדמי ליה דתלינן שנעשה לאחר מיתה. אבל בספק דרוסה החמירו בכה"ג כגון שנכנס הטורף בין השוורים ונמצא רושם הדריסה בגב השור דתלינן בטורף ולא אמרינן בכותל נתחכך ובשאר טרפות לא מחמרינן כולי האי עכ"ל המ"מ שם: והנה דבריו צריכין תבלין דלכאורה לפי מה שכ' בעצמו דהטעם דתלינן בידא דטבחא או בזאב משום דתלינן שנעשה לאחר שחיטה ומשמע דעיקר הטעם הוא משום שלא יצאה מחזקתה מחיים דהנקב נמצא בה לאחר שחיטה. ולפיכך מעמידין אותה על חזקת היתר. וא"כ תימה דלמה הוצרך רבינו לטעם זה כי דרוסה החמירו משום דהיא מפורשת בתורה והלא טרפות דדרוסה יצאה מחזקתה מחיים ואולי גם בשאר טרפות אם יצאה מחזקתה מחיים הוה אסור אף שהי' מקום לתלות בהתירא. וגם היכא מצא בש"ס דגם ע"י חיכוך דכותל יוכל לעשות רושם אדום בבהמה כמו ע"י דריסה של חיה הדורסת: ונראה דהוא ז"ל סובר דהא מדתלינן בזאב או במשמוש ידא דטבחא אינו הטעם משום דיש לתלות דנעשה הנקב לאחר שחיטה ומעולם לא יצאה מחזקת היתר. אלא עיקר הטעם משום דנקב ע"י חולי לא שכיח דרוב בהמות אינן נקובות ונקב ע"י משמוש ידא דטבחא או ע"י זאב זהו דבר השכיח. ולכן תלינן בהן משום דקיי"ל דתולין במצוי בין להקל ובין להחמיר. והלכך אפי' אם נמצא כעין זה מחיים ג"כ הוי תלינן במצוי להקל: