עצי ברושים לד

פתיחה להלכות טרפות סימן יא כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' שחיטה הלכה ג' אע"פ שכל הטרפות הלמ"מ הן הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר שבעה מיני טרפות יש בהן ספיקן מותרים כמו שיתבאר עכ"ל הרמב"ם ז"ל שם והביאו הטור בסי' כ"ט ותמה על זה הב"י שם וכתב שלא מצא שום ספק שיהיה מותר אלא גלודה לדעת הרמב"ם בפ"ט מה' שחיטה ובסי' נ"ט אכתוב בס"ד דלא מכשיר לה אלא משום ס"ס וכיון שכן צ"ע היכן מצינו ספק טרפה מותרת עכ"ל. וראיתי להט"ז בסי' הנ"ל שכ' לתרץ דיש לומר דהרמב"ם לענין ס"ס מיירי דבשאר טרפות יש היתר בס"ס ואילו בדרוסה מצינו איסור אפילו בס"ס דהיינו בהוא שותק והן מקרקרין וכו' אע"ג שיש שם ס"ס ספק שמא לא נגע בהם אלא שמחמת מורא הם צועקים ואת"ל נגע בהם שמא לא הטיל בהם ארס וכו' עכ"ל הט"ז. והנה פירושו הלזה בד' הרמב"ם לא נהלם לי כלל. דמלבד דלא שייך הלשון דמסיים הרמב"ם דבשאר טרפות יש בהן ספיקות שמותרין. ואם מיירי בס"ס הלא בכל ס"ס שבטרפות קיי"ל דמותר והיכי כתב יש בהן ספיקות שמותר ומשמע דלא בכל ס"ס אנו מתירין: ואמנם מלבד זה תמוה מאוד דאם מיירי בס"ס למה באמת בדרוסה אסור ומה בכך דהוא מה"ת והלא פשוט בש"ס בכמה דוכתי דס"ס מותר אפי' בדבר המפורש בתורה. ואב לכולן הסוגיא דכתובות (ד' ט') דמקשינן על ר"א דאמר דהאומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואמאי ס"ס הוא וכו' ואף דאשה שזינתה תחת בעלה ברצון מפורש בתורה דנאסרה לבעלה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה וילפינן מיניה דאסורה לבעל ולבועל ואעפ"כ בס"ס שרי: ובאמת הטעם דאסרינן בדרוסה אפילו בס"ס נ"ל מאחר דנאמר הלמ"מ דכל בהמה ועוף שנדרסה מחיה הדורסת דדרסה עליה בידה אסורה וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ה הלכה ד' דהדרוסה הוא שיטרוף הארי וכיוצא בו הבהמה וידרוס עליה בידו ע"כ ואף דבקרא כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ולשון טרפה משמע שנתלש ממנה בשר ואברים עד שאינה יכולה לחיות עוד. וכמו שכ' הרמב"ם בפ"ד מה' מאכלות אסורות הלכה ז' וז"ל הא למדת שהטריפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטתה למות ועדיין לא מתה אע"פ שקדם ושחטה קודם שתמות הרי זו אסורה משום טרפה הואיל ואי אפשר שתחיה ממכה זו הבאה עליה עכ"ל. מ"מ נאמרה הלמ"מ דאפי' לא שברה ולא תלשה ממנה כלום רק שהכה אותה בצפרניו שבידו ג"כ היא בכל טרפה האמורה בתורה ואף דאינו ברור לנו שהטילה בה ארס בעת ההכאה. ותדע דהא מהני שהיה י"ב חודש אפי' לוודאי דרוסה. ויש כמה דעות הפוסקים דמהני בדיקה אף לוודאי דרוסה וכמו שיבואר לקמן בעז"ה אלמא דאינו רק ספק טרפה אך דכן נאמרה הלכה דאסורה מספק והוא ספק ועשאה התורה כוודאי ודמיא לספק סוטה דעשאה התורה כוודאי. והרי משנה ערוכה שנינו [בטהרות פ"ו משנה ד'] כל מה שאתה יכול לרבות ספיקות וספק ספיקות ברה"י טמא כיצד נכנס למבוי והטומאה בחצר ספק נכנס ספק לא נכנס ואפילו נכנס ספק היתה שם ספק לא היתה שם וכו' ספיקו טמא ר"א אומר ספק ביאה טהור ספק מגע טומאה טמא. וכתבו התוס' בב"ב וד' נ"ה ע"ב) ד"ה ר"א בשם ר"ת ז"ל דטעמא דחכמים דמטמאי אפילו בכמה ספיקות הוא משום דמן הדין אפילו בחדא ספיקא הו"ל למימר דטהור דאוקמא אחזקה ובכ"ז ילפינן מסוטה דטמא. וא"כ מה לי חדא ספיקא ומה לי תרי ספיקי דהא אפילו בחדא ספיקא הו"ל למימר דטהור. ור"א סבר אין לך בו אלא חידושו ודווקא חדא ספיקא טמא וכו' והלכך בספק ביאה דהוי ס"ס טהור כ"כ התוס' שם: והלכך גבי דרוסה נמי כיון דנאמרה הלמ"מ דכל בהמה שנדרסה ע"י חיה הדורסת טרפה ואף דאינו אלא ספק אם הטילה ארס או לא והלכך אנו אוסרין אפי' בספק דרוסה כגון באיהו שתיק ואינהו קמקרקרין דמה לי חדא ספיקא ומה לי תרי ספיקי דהא אנן קיי"ל כת"ק דר"א בטהרות שם דכל שאתה יכול לרבות ספיקות וספק ספיקות ברה"י טמא [והא דאנו מתירין בספק על ספק לא על היינו משום דגבי טומאה ברה"י נמי לא החמירו רק אם נכנס למבוי שיש שם חצר שנמצא בו טומאה רק דהוא ספק אם נכנס לחצר או לא אבל בספק אם נכנס כלל למבוי גם לת"ק טהור. ואפשר דגבי דרוסה נמי אם נכנס בחצר בוודאי רק דחל הספק אם נכנס בדיר שבחצר שעומדים שם הבהמות אפשר דחוששין משום דרוסה] וא"כ עדיין דברי הרמב"ם ז"ל במש"כ שם ולפיכך כל ספק בדרוסה אסורה משום שמפורשת בתורה תמוה דלא תליא בהכי כלל רק משום שנאמרה הלכה על הספק וכ"ש אם נפרש דמיירי בספק אחד וודאי תמוה וכמו דתמה הב"י דלא מצינו לשום ספק טרפה דיהי' מותר אפילו בשאר טרפות זולת טרפות של דרוסה: ועוד אנו צריכים ליישב מה שתמה בדגול מרבבה ביו"ד סימן כ"ט דלמה הוצרך בדרוסה, לומר הלמ"מ הלא הוא מפורש בתורה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וכבר הרגיש בזה בד"מ בסימן כ"ט ונדחק ליישב. ועוד הקשה הנו"ב דגם בשאר טרפות למה נצרך להלמ"מ הא כתיב זאת החיה אשר תאכלו ודרשינן מזה חיה אכול שאינו חיה לא תאכל. והטרפות שאינה יכולה הבהמה לחיות על ידה היה יכול משה רבינו לידע בחכמת הטבע ולמה נצרך להלמ"מ כן הקשה הגאון בעל נו"ב ז"ל בהגהותיו ליו"ד הנקרא דגול מרבבה. ולכאורה קושיות עצומות הם. ומה שיישב בדגמ"ר שם דהוצרך הלמ"מ דמקרא דזאת החיה הו"א דאם חיה י"ב חודש כשרה דאף אם תאמר שהוא דרך נס מ"מ הרי היא חיה וע"ז הוצרך הלמ"מ. תי' זה לא נהלם לי כלל דהא ע"כ קרא דזאת החיה בא למעט מה שאינה יכולה לחיות ע"פ הטבע דליכא למימר כלל דבא למעט מה שאינו יכולה לחיות אפי' בדרך נס דזה אינו במציאות כלל. וכיון דטרפה אינה יכולה לחיות ע"פ דרך הטבע ממילא הוה ידעינן דאפי' אם אירע שחייתה י"ב חודש אסורה דמ"מ לא מקרי חיה דהא ע"פ דרך הטבע אינה יכולה לחיות: והן אמת דשמעתי מפי כבוד חתני הרב הגדול החו"ב מו"ה אהרן הכהן נ"י תי' נכון על קושיית הגאון בעל נו"ב הנ"ל דאיצטריך הלמ"מ היכא דאירע טרפות לאחר שחיטת מיעוט הוושט קודם גמר שחיטת רוב דמצד זאת החיה לא הוה ידעינן רק אם אירע טרפות שע"י זה תו אינה יכולה לחיות. אבל אם כבר אינה יכולה לחיות ע"י שחיטת מיעוט הוושט דהטרפות שאירע לה אח"כ לא הוסיף חסרון חיות בגופה ממה שהייתה קודם לכן דכבר לא הייתה יכולה לחיות מקודם שאירע לה הטרפות ה"א דכשרה קמ"ל הלמ"מ די"ח טרפות הם פסול מצד עצמה ולא מצד חסרון חיות בבעל חי והלכך כל זמן דלא נשחט רובא פוסל בה טרפות. ואינו ענין לאיבעיא אי יש טרפות לחצי חיות או לא דהתם ענין אחר הוא. דמבעיא ליה אם כבר שחט כל הקנה דכל האברים התלויים בקנה הוי כמתים ואין להם שום חיות עוד אפי' אם לא ישחוט סימן השני אפשר דאינו פוסל עוד אפי' אם אירע טרפות באברים התלויים בוושט. דאפשר דלא גמירי הילכתא רק בשכל הבהמה חיה ולא כשחציה מתה לגמרי או בשחט כל הוושט ואירע טרפות באברים התלוים בקנה. אבל בשחט מיעוט הוושט דעדיין לא נעשה בה רק מעשה טרפה בלבד לא מבעיא ליה כלל דפשיטא דאסור מצד הלמ"מ אבל מקרא דזאת החיה לא הוי ידעינן ותי' נכון הוא לכאורה ודפח"ח: ואכן לאחר העיון אינו תי' כלל דהא קרא דזאת החיה לא בא ללמד עיקר הדין דאסור לאכול טרפה שאינה יכולה לחיות על ידה דעיקר הלאו נלמד מקרא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו רק דלא הוי ידעינן דאיזה חסרון מקרי טרפה ואסורה. ועל זה בא קרא דזאת החיה ללמד דטרפה מקרי דאירע חסרון בגופה שאינה יכולה לחיות על ידה ואינו אלא פירוש לקרא דבשר בשדה ושפיר הקשה הנו"ב דהלמ"מ למ"ל דהא הלמ"מ ג"כ אינו אלא פירוש על קרא דבשר בשדה טרפה דמיירי בי"ח טרפות דאין הבהמה יכולה לחיות על ידה וזה ידעינן מכבר מקרא דזאת החיה ואף דאינו מפורש בקרא דאיזה טרפות יכולה לחיות ואיזו אינה יכולה מ"מ זה היה יכול משה רבינו לידע מצד חכמת הטבע. ואכן לדרכנו ניישב הכל בחדא מחתא בעז"ה: והוא בהקדם מה שיש לתמוה על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל במש"כ דדרוסה מפורש בתורה לכן החמירו בה והלא הוא