עצי ברושים לג

להעקר בשעת שחיטה א"כ הוה כמו שכבר נולד הספק ולמה לא ניחוש גם בדיעבד. וגם מש"כ דמהך טעמא לא בדקינן אחר נקבים בוושט הרי כבר העיר הרשב"א בחידושיו על זה [וכן הראב"ד בס' האשכול וכמו שהבאתי דבריהם לעיל בסימן ד'] ותי' משום דלא מצינו בדיקה לחצאין הרי דהרשב"א ז"ל לא ס"ל הך סברא שכתב הפמ"ג בספרו גינת וורדים. ולכן ע"כ צ"ל דהם ז"ל ג"כ עומדים בשיטת הרשב"א ובעל האשכול הנ"ל. וגם מה שמסיים הרמ"א בהג"ה ומיהו א"צ לבדוק אחר שמוטה נמשך בזה אחר דברי הרא"ש והר"ן ז"ל. ומה שכ' מתחילה שנהגו שתוקף אגודל וכו' וגם אי עביד שמוטה וכו' אין כוונתו שהוא חיוב לבדוק אחר שמוטה אלא כוונתו כיון דאם תוקף אגודל נוכל להבין ע"י בדיקה זו גם אם נשמט או לא בוודאי ראוי לעיין גם על שמוטה דאולי לא יכנסו הסימנים לפנים אחר שיסיר אצבעו ואז יבין דהוא שמוטה בוודאי. וכעין זה כתב הרמ"א ביו"ד בסימן ס"ו סעיף ח' דא"צ לבדוק הביצים אם יש בהם דם דסומכין על רוב ביצים שאין בהם דם ומכל מקום נהגו להחמיר כשעושין מאכל עם ביצים ביום שרואין בהם אם יש בהם דם עכ"ל שם. והיינו כיון שא"צ טירחא לזה לראות ולעיין אם יש בהם דם מחוייב לראות. וה"נ לענין שמוטה כן הוא כיון שבלא"ה צריך לתקוף אגודל כדי לידע אם נשחטו רוב הסימנים הנה מהיות טוב וגו' ראוי לעיין גם על שמוטה אבל להטיל טירחא מיוחדת בשביל שמוטה אינו מחוייב: ואכן מה שכ' הרמ"א הטעם על זה משום דסמכינן ארובא כמו בשאר טרפות צ"ע לכאורה דאינו דומה לשאר טרפות כלל דהתם ליכא חזקה דמסייע למיעוט אבל בשמוטה דאין מועיל בהם שחיטה הרי איכא חזקה לאיסור ולמה לא אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. והיותר תימה במש"כ הר"ן דמשו"ה לא הודו לבה"ג משום דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקרו סימניה קיימא עכ"ל. וכ"כ גם הש"ך ז"ל. וזה תמוה דמה בכך דליכא חזקה שנעקרו הסימנין מ"מ כיון דאיכא מיעוט שהם עקורים בוודאי צ"ל דסמוך מיעוטא לחזקה. וזה אין לומר דס"ל דהוי מיעוט דלא שכיח כלל דהרי אדרבה אמרינן בגמ' דגרגרת עבידא לאשתמוטי ועוד דהא הר"ן גופא לא כתב רק שאינן בחזקת שנעקרו אבל זה לא כתב שהן בחזקת שלא נעקרו ומשמע להדיא מלשונו דמיעוטא וודאי איכא שהם עקורים. ושוב ראיתי דבספר עצי לבונה עמד בזה על הש"ך ז"ל [אך לא ראה דגם הר"ן ז"ל כתב כן] וכל מה שכ' שם לתרץ אינו רק ליישב לענין עיקר הדין דעל שמוטה א"צ לבדוק מחמת דיש איזה צדדים וטעמים אחרים לזה. אבל הטעם שכ' הש"ך עדיין נשאר בצ"ע: ואכן המחוור בזה דטעם הפוסקים שלא הודו לבה"ג דס"ל דלרבנן דקיי"ל כוותייהו דלא חיישינן למיעוטא לא מצרפינן כלל לחזקה דלדידהו מיעוטא כמאן דליתא דמי וכן משמע באמת פשטא דסוגיא דיבמות בר"פ האשה בתרא וכמש"כ לעיל בסימן ד' וכ"ה ג"כ דעת הרשב"א ז"ל במשמרת הבית וכמש"כ לעיל בסימן הנ"ל באריכות. והא דאמרינן דאם לא בדק בסימנים הוי נבלה [או טרפה ואסורה באכילה] היינו משום דהתם אין הרוב [דשוחטין רוב בפעם אחת] רוב גמור משום דהוי רובא דתליא במעשה וכמש"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו שם. וכן בהא דקיי"ל דהשוחט בסכין בדוק ונמצא פגום לאחר שחיטה דאם לא שיבר בה עצם פסולה התם שאני דאיכא ריעותא לפנינו דנמצא פגום. אך דהי' מקום להתיר ולתלות דנפגם ע"י המפרקת משום דיש להעמיד הסכין על חזקתו שלא נפגם בעור רק אחר שחיטת הסימנים ע"י המפרקת. אך כיון שיש כנגדו חזקת איסור שאינה זבוחה הוי חזקה כנגד חזקה ולכן לא תלינן. והלכך שפיר כתבו הר"ן והש"ך כיון דבחיי הבהמה לא היה בחזקת שנעקרו סימנין אין לו לחוש למיעוט להצריך בדיקה ואף דאיכא חזקה לאיסור משום דרובא וחזקה רובא עדיף. אך לענין לכתחילה חשש הש"ך לדעת הבה"ג ורבינו יונה ואבי העזרי להצריך בדיקה על שמוטה משום דהוי מיעוט דשכיח ודמי לטרפות הריאה אבל לענין דיעבד שפיר כתב דיש לסמוך על הפוסקים החולקים על בה"ג ומטעם שכ' הר"ן: ואגב שבארנו בעז"ה לעיל טעמו של הבה"ג וסייעתו בהא דס"ל דצריך לבדוק אחר עיקור סימנים וטעם מחלקותו דס"ל דא"צ לבדוק ראיתי לכתוב מה שקשה לי טובא מה שכ' הנו"ב בדגול מרבבה ביו"ד סימן כ"ה וזה לשונו דהא דמסיק הש"ך דבדיעבד אם נאבד בלא בדיקה כשרה משום דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקרו סימנים קיימא דדווקא שאין שום ריעותא לפנינו אבל אם יש ריעותא לפנינו אין תולין להקל וכו' אלא מחמירין בספיקא ומקרי ספק בשחיטה וכו' עכ"ל. דלכאורה דלמאי נצרך להטעם משום דמקרי ספק בשחיטה והלא בכל הי"ח טרפות דאם ליכא ריעותא לא צריך בדיקה כלל אפי' לכתחילה משום דרוב בהמות כשרות ומ"מ אם נמצא איזה ריעותא דיש להסתפק דשמא טרפה כגון שנמצא מחט בקורקבן צריך בדיקה מדינא דשמא ניקב מעל"ע ואם נאבד בלא בדיקה טרפה וכן כל כיוצא בזה: והיותר תימה לי במה שכ' התה"ד בכתבים ופסקים בסי' ר"ה שהשיב שם להשואל דטבח המומחה לרבים בוודאי מהימן להעיד שלא היה שמוטה [משום דאיתא במרדכי בפ"ק דחולין בשם הרא"ם דהא דאמרינן דאין ע"א נאמן באיסורין במקום דאיתחזק איסורא היינו בגוונא דלא מהימן כבי תרי כגון שהוא מן הרקים והפוחזים אבל אם אינו מן הרקים והפוחזים נאמן אף במקום דאיתחזק איסורא וכ"ש שוחט וטבח המומחה לרבים] וכ"ש לפיר"ת דכל דבר שהיה בידו אע"ג דאין עכשיו בידו מהימן ע"א אע"ג דאיתחזק איסורא וכ"ה מסקנת תוס' בריש גיטין [ור"ל דבתוס' שם כתבו דמשו"ה ע"א נאמן על השחיטה ואף דעתה דכבר נשחטה אין בידו להכשירה מ"מ מעיקרא היה בידו לשוחטה שפיר] ושוב כתב התה"ד שם ואין לחלק דדווקא בסתם שחיטה מהימן ע"א דליכא ריעותא אבל בנדון זה דאיכא ריעותא לא. הא ליתא דהא טבל ועלה ונמצא בה דבר חוצץ וכו' ואפ"ה כי אמר ברי לי נאמן. ושוב כתב ואין לחלק דבנ"ד מקרי לא היה בידו מעולם דאם היה שמוטה קודם שחיטה לא היה בידו לתקן בשום ענין מ"מ האי חזקת איסור לא הוי ליה אדרבה הוי ליה חזקת היתר דרוב בהמות אינן שמוטות רק חזקת איסור אמה"ח והך איסורא הרי בידו לתקנו עכ"ל. והדבר תמוה דמאחר דבנידון דידיה היה ריעותא בסימנים המורה על שמוטה והיה צריך בדיקה מדינא א"כ מה חזקת היתר יש בכאן דאינה שמוטה ואדרבה כיון דאתייליד ריעותא הרי היא עומדת בחזקת איסור דהיא שמוטה עד שיתברר שאינה שמוטה והיכי נאמן ע"א דהא לטרפות דשמוטה אינו בידו להכשירה. ובאמת שמדברי התוס' דריש גיטין שכ' דמשו"ה נאמן ע"א על שחיטה משום דהיה בידו לשחוט וכ"כ רש"י שם מוכח לכאורה דלא ס"ל כבה"ג דצריך לבדוק על שמוטה ואם נאבד בלא בדיקה טריפה דאלו לדעת בה"ג היכא נאמן באמת ע"א על שחיטה הרי צריך לבדוק גם על שמוטה ואיסור שמוטה אין בידו להכשירה [ולדעת בה"ג אפשר דבאמת להעיד שלא היו הסימנים עקורים בעינן תרי רק על עיקר השחיטה נאמן ע"א] ובזה נ"ל ליישב דברי רש"י בגיטין שם ד"ה ע"א נאמן באיסורין שפירש שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ותמהו התוס' שם עליו שהרי רש"י בעצמו פירש בסמוך על הא דאמרינן דהיכי דאיתחזק איסורא אין ע"א מהימן דמטבל ושחיטה לא גמרינן לה דהתם בידו לתקן וא"כ אף במקום דלא איתחזק איסורא ליכא למגמר מטבל ושחיטה דשאני התם דהוא בידו. אבל להנ"ל ניחא. דבלא איתחזק איסורא שפיר איכא למגמר משחיטה מהא דנאמן להעיד גם על שמוטה אף דאינו בידו דשמוטה אף דלא איתחזק איסורא מ"מ לא איתחזק נמי להיתר דס"ל לרש"י כדעת ס' החינוך דבעת השחיטה שכיח שיתעקרו הסימנים. ואמנם א"כ שפיר יש לומר דגם לבה"ג נאמן ע"א דמ"מ לא איתחזק איסורא דשמוטה דהא הוי ספק השקול ושפיר מהימן ע"א וגם אינו מוכרח דהתוס' חולקים על הבה"ג ודו"ק: שוב ראיתי דיש ליישב דברי התה"ד דאף דאתייליד ריעותא בסימנים המורה על שמוטה וצריך בדיקה מדינא מ"מ נהי דיצא מידי חזקת היתר מ"מ לא מקרי איתחזק איסורא דהא אינו וודאי איסור רק הוי ספק השקול. דאיתחזק איסורא דאמרינן ביה דאין נאמן ע"א היינו באם איתחזק איסור בוודאי כמו איתחזק איסורא דא"א או טבל ושחיטה אבל בספק איסור בוודאי ע"א נאמן ותדע דהא כל או"ה יכול להורות אפי' מורה אחד. ועוד יש לפלפל בזה אך אין הפנאי מסכים לזה: כ"ר אדו"ש שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא.