עצי ברושים לב

בדיקת הסימנים לאחר שחיטה ע"י שמרגיש שנפרדו הסימנים חלק העליון מהתחתון ואף שלא העביר את ידו לראות אם נשחט הרוב וגם לא תקף אגודל בעוף. הנה באמת לענין דיעבד נראה דיש לסמוך על זה דכיון שמרגיש היטיב שנפרד חלק העליון מהתחתון אין לך הוכחה גדולה מזו שנשחטו כל הסימנים עד גמירא דאם הי' משתייר אפי' משהו שלא נשחט הרי לא היה נפרד חלק העליון מהתחתון אך איני מבין עיקר שאלתו דהיאך יכול השוחט להרגיש שנפרדו חלק העליון מהתחתון אם לא שהעביר ידו עליהם והרגיש שנפרדו זה מזה וא"כ היינו בדיקה דהעברת יד: ואגב ראיתי לכתוב טעם להמנהג שנהגו השוחטים מקדמת דנא דבדיקת הסימנין של שחיטת עופות עושין ע"י שתוקפין אגודל על שיפוי כובע ועל ידי בדיקה זו ידעינן שנשחטו רוב הסימנים וגם דלא נשמטו הסימנים [וכמש"כ הרמ"א בהג"ה בסימן כ"ה סעיף א' וז"ל שנהגו לבדוק בדרך זה שתוקף אגודל על שיפוי כובע ומתוך הדחק יפלטו הסימנים לחוץ ואז יכול לראות אם נשחטו רובן גם אם עביד שמוטה כי אם לא יכנסו הסימנים לפנים לאחר שהסיר אצבעו הוי שמוטה וטרפה עכ"ל הרמ"א שם] ואלו בשחיטת בהמות אין תוקפין אגודל כלל רק מעבירין את היד על מקום השחיטה ומזה מבינים אם נשחטו רוב הסימנים. ולכאורה צריך להבין דלמה אין בודקין גם בשחיטת בהמות לתקוף אגודל על שיפוי כובע כמו שנוהגין בעופות דהלא בדיקה זו דתקיפת אגודל על שיפוי כובע עדיפא טפי דע"י בדיקה זו ידעינן ג"כ דאינה שמוטה. אבל ע"י בדיקה דהעברת יד לא ידעינן רק דנשחטו רובן אבל אינו בירור כלל על שמוטה. ובאמת כבר מבואר בש"ך בסימן הנ"ל ס"ק ב' דלכתחילה ראוי לחוש לדעת בה"ג ולבדוק גם אחר שמוטה דדמי לריאה דצריכה בדיקה משום דשכיחא בה סרכות ושמוטה נמי הוי מיעוט דשכיח ולכן צריך לבדוק לכתחילה. וא"כ למה לא בדקינן גם בבהמות ע"י תקיפת אגודל דוודאי דגם בבהמות יש לחוש לשמוטה כמו בעופות דלא מצינו חילוק בזה בין עוף לבהמה: ואמנם נ"ל לתת טעם נכון למנהג זה. אך צריך להקדים לזה ג' הקדמות. א' דנ"ל ברור דהא שכ' הר"ן בפ"ק דחולין דנראה מד' בעל הלכות ז"ל שצריך לבדוק ג"כ אם שחט בסימנים עקורים [וכ"כ השואל בשו"ת הרא"ש ז"ל בכלל עשרים דין י"ג בשם רבינו יונה ואבי העזרי ז"ל כי צריך לבדוק ג"כ על שמוטה משום דבפעמים רבות יקרה שאחר שמשליכין העוף ימצא הסימן שמוט והשואל שם הוא רבינו יחיאל בנו של הרא"ש ז"ל] וכ"כ בספר החינוך להרא"ה ז"ל במצוה ת"מ וז"ל ומלבד ד' דברים שזכרנו שצריך כל שוחט לדעת חייבו חכמים ז"ל עוד לדעת דבר חמישי ואע"פ שאינו מהלכות שחיטה מפני שענין זה תמיד יבוא בשעת שחיטה והבהמה נעשית נבלה בדבר וכו' והוא האיסור הנקרא עיקור וענינו הוא שנעקרו קנה והוושט שניהם או אחד מהם ממקום חיבורן בלחי עכ"ל] נ"ל דאינו מצריך לבדוק רק בגרגרת דהוא עביד לאשתמוטי וכ"ה בהדיא בש"ס בחולין (ד' כ"ח) ואלו שחיטה בגרגרת לא קתני משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי [ובלי ספק אצלי דמד' הש"ס הלזו הוציא הבה"ג את דינו דצריך לבדוק אחר שמוטה מדאמר דגרגרת עבידא לאשתמוטי אלמא דהוי מיעוט דשכיח כמו הריאה] ומוכח להדיא דאבל הוושט לא עבידא לאשתמוטי ולפיכך לא הוזכר שם בברייתא רק ונשמטה הגרגרת בין ברישא ובין בסיפא משום דבוושט לא שכיח כלל שמוטה ולכן לא הזכירה הברייתא שמוטה רק בגרגרת. וא"כ נ"ל ברור דאף דשמוטה פוסל גם בוושט מ"מ לבדוק אחר זה מודה הבה"ג דאינו מחוייב לבדוק משום דהוי מילתא דלא שכיח: עוד צריך להקדים דבר הנראה בחוש דבעת שתוקפין אגודל על שיפוי כובע אף דע"פ שדוחקין יוצאין שניהם לחוץ מ"מ אינו נראה לעין רק הקנה לבד מחמת שהוושט טמון בבשר ובקרומין שבצואר וא"א לעמוד על הבירור לא על שחיטת רוב הוושט ולא על שמוטת הוושט ועוד צריך להקדים מה שכתבנו לעיל בסימן ד' בשם בעל האשכול דמשו"ה אין בודקין בסימנים לאחר שחיטה למעלה ולמטה ממקום שחיטה שמא יש שם נקב בוושט או נפסק הקנה אף דהוי חזקת איסור שאינה זבוחה וצ"ל דסמוך מיעוטא לחזקה ולכה"פ איכא איסור דרבנן ומ"מ לא בדקינן משום כיון דבמקום שחיטה א"א למבדק משו"ה גם בשאר מקומות שאפשר לבדוק מ"מ אינו צריך לבדוק משום דלא מצינו בדיקה לחצאין וכ"כ הרשב"א בחידושיו דמשו"ה אין בודקין להוושט קודם שחיטה [דהוא ס"ל דיש בדיקה לוושט מבחוץ אצל נקב] משום דבקדשים א"א משום דנעשה בעל מום הלכך גם בחולין א"צ למבדק: וע"פ ג' הקדמות אלו יתיישב שפיר המנהג הנ"ל דמאחר דכבר הקדמנו דעיקר חיוב בדיקה אחר שמוטה אינו אלא בקנה והלכך בעוף דסגי בשחיטת סימן אחד תקנו בדיקה דתוקף אגודל דעל ידה מבררינן שני דברים דנשחט הקנה כולו או רובו וגם דלא נשמט הקנה ותו לא צריך בדיקה יותר. אבל בבהמה דצריך לידע דנשחטו ב' הסימנים ובדיקה דתוקף אגודל אינו בירור אלא על הקנה בלבד והלכך ע"כ צריך לעשות בדיקה דהעברת יד כדי לידע דנשחטו שניהם כולן או רובן ואף דאינו בירור על שמוטת הקנה מ"מ לא חייבו לעשות גם בדיקה דתוקף אגודל דכמו דלא חייבו חז"ל לבדוק אחר נקב בוושט במקום דאפשר משום דלא מצינו בדיקה לחצאין מהך טעמא נמי א"צ לבדוק אחר שמוטה משום דלא תקינו בדיקה לחצאין. רק בעוף דע"י שתוקף אגודל ידעינן גם דנשחט הרוב תקנו לבדוק ע"י תקיפת אגודל משום דמהיות טוב וגו' אבל בבהמה דע"כ צריך העברת יד לא הטילו על השוחטים עוד טרחא יתירא לבדוק גם אחר שמוטה ע"י תקיפת אגודל משום דלא תקנו חז"ל בדיקה לחצאין. ובה"ג דהצריך בדיקה על שמוטה ומשמע מדבריו דס"ל דהבדיקה מעכב גם בדיעבד וכמו שכ' הש"ך בספרו הארוך בסי' כ"ה על שמו [וכן נראה להדיא מלשון הבה"ג בדיני שחיטת חולין שכ' שם ואמור רבנן טבחא דידע הלכות שחיטה ושחט וכו' צריך למבדק וושט וקנה וכו' ואי אנשי ולא בדק בתר דשחט וושט וקנה אסור למיכל מינה דההוא חיותא עכ"ל ומשמע מלשונו ז"ל דצריך למבדק על כל מיני טרפות שיש למצוא בוושט וקנה וגם שמוטה ונקבים בכלל ועל הכל מסיים דאם לא בדק אסור למיכל מההוא חיותא. ועי' בהעמק שאלה על השאילתות בפ' אחרי מות שאילתא צ"ב אות א' מש"כ בפירוש ד' בה"ג אלו] אפשר דלא ס"ל לסברא זו דלא תקנו בדיקה לחצאין וס"ל באמת דבמקומות שאפשר לבדוק בקנה ובוושט אחר השחיטה בוודאי צריך לבדוק. וכן משמע באמת מלשונו שכתבתי למעלה. וס"ל ג"כ דאם לא בדק אסורה משום דטרפות דסימנים הוי פסול בשחיטה והלכך אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואסור אף בדיעבד: ובזה יתיישב ג"כ מה שתמה הש"ך בספרו הארוך שם על הרא"ש בתשובה הנ"ל דהיאך הקיל נגד דעת רבינו יונה ואבי העזרי וה"ג בלי טעם וראיה דוודאי יש לחוש לדבריהם ולבדוק לכתחילה אחר עיקור וכו' וכן הקשה גם על הר"ן. ומה שכ' שם הש"ך דדברי הר"ן יש ליישב דאינו חולק על הבה"ג רק מה שאוסר גם בדיעבד לא נהירא כלל דהרי הר"ן לא הזכיר כלל שבה"ג אוסר גם בדיעבד ועוד מהא דמסיים הר"ן ולא הודו לו דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקרו סימניה קיימא משמע דלא הודו לו כלל דאף לכתחילה א"צ לבדוק אחר עיקור: אבל לפי הנ"ל לק"מ די"ל בפשיטות דהרא"ש והר"ן עומדים ג"כ בשיטת הרשב"א ובעל האשכול מדלא מצינו בשום מקום דצריך לבדוק הקנה והוושט במקום דאפשר ש"מ דלא תקנו חז"ל בדיקה לחצאין והך טעמא שייך גם בשמוטה: ועוד יתיישב בזה מה דלכאורה קשה דלפי מש"כ בארוך מש"ך שם ובש"ך דאף דצריך לחוש לכתחילה לדעת הבה"ג לבדוק אחר שמוטה אבל בדיעבד בוודאי אין להחמיר דהבה"ג לשיטתו אזיל דס"ל גבי ריאה אם נאבדה בלא בדיקה טרפה ולכן מחמיר גם בשמוטה. אבל אנן לדידן דקיי"ל דגם בריאה אם נאבדה בלא בדיקה כשר פשיטא דגם בשמוטה כשר אם נאבד בלא בדיקה כ"כ הש"ך שם. ולכאורה תמוה דהא הרמ"א בהג"ה בר"ס ל"ט אדרבה פסק להחמיר בנאבדה הריאה בלא בדיקה אם לא בהפסד מרובה וא"כ גם לענין שמוטה הו"ל להחמיר בנאבד [וכבר התעורר הפמ"ג בזה ונשאר בקושיא] ועוד הקשה הפמ"ג שם כיון דשמוטה הוא פסול בשחיטה א"כ י"ל דסמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא מדרבנן ולתסר גם בדיעבד. ומה שכתב לתרץ ע"פ מש"כ בס' גינת וורדים שלו דלא החמירו חז"ל אלא היכא שיש מקום לחול ונולד לנו הספק אבל להחזיק ריעותא לומר שמא בסימנים עקורים קשחיט זה לא אמרינן ומהאי טעמא לא בדקינן אחר נקיבת הוושט אף דאיכא חזקה בהדיה בניקב במקום שחיטה אלא כדאמרן עכ"ל. לענ"ד אינו תירוץ כלל דהא כתב הספר החינוך דדרך הסימנין