עצי ברושים ל

דשמא במפרקת נפגמה ואת"ל בעור שמא לא שחט כנגד הפגימה וכבר הרגיש בזה הט"ז בסי' א' ס"ק ו' אבל לא כתב שום תירוץ ע"ז. אבל הש"ך בנקודות הכסף תירץ דשמא לא שחט במקום הפגימה לאו ספק מעליא הוא דמסתמא דרך הסכין להוליך בכולו עכ"ל. ובאמת שגם התוס' בד' י' ד"ה סכין הרגישו מזה וכתבו דהיינו טעמא דר"ח באמת דמכשיר בשיבר בו עצם ואף במקוה שנמדד ונמצא חסר קיי"ל דכל טהרות שנעשו על גביו טמאות דשאני הכא דאיכא ספיקא טובא דשמא בעצם נפגמה ואת"ל בעור נפגמה שמא לא שחט כנגד הפגימה והוי כעין ס"ס. ואמנם זה כתבו התוס' לרב חסדא דמכשיר אפילו בנגיעה דעצם המפרקת. אבל לדידן דקיי"ל דבעינן דווקא בשיבר עצמות אחרים תקשה באמת כמו שהקשה הט"ז ותירוצו של הש"ך בנה"כ אינו מובן כלל דמ"נ אם נמצא הפגימה בראש הסכין ושחט בהולכה יש ספק דשמא כשהגיע לסימנין כבר יצא מקום הפגימה חוץ לצואר. ואם הפגימה בסופה שמא כבר נשחט כל הסימנין קודם שהגיע לפגימה ומה בכך שדרך להוליך כל הסכין ואפי' אם ידוע בוודאי שהוליך כל הסכין על הצואר מ"מ שמא כבר נשחט הרוב או כולם קודם מקום הפגימה אם הסכין הוא גדול כמו שני צוארין עד מקום הפגימה ויכולין לומר דהפגימה נעשה אח"כ ע"י העור שהוא למטה מהסמנים הנוטה לצד העורף: ולכן נ"ל דחז"ל לא חשבו זה לספק מאחר דספק זה אינו רק אם הפגימה היא למעלה והסכין הוא גדול באופן שיוכל לשחוט רוב הסימנין בהולכה לבד והלכך אם הביא הסכין ג"כ מ"מ כבר נשחט הרוב בלא פגימה או שהפגימה היא למטה והסכין הוא גדול כשיעור שני צווארין עד הפגימה שנוכל לומר דכבר נשחט הרוב עד מקום הפגימה. אבל אם הפגימה היא באמצע הסכין באופן שאין מראש הסכין עד מקום הפגימה כשיעור שני צוארין וגם אין ממקום הפגימה עד סוף הסכין כשיעור שני צוארין ובוודאי נשחטו הסימנין במקום הפגימה דהא א"א לומר כלל דבכל אמצע הסכין עדיין לא נשחט רק העור והבשר ולא התחיל לשחוט הסימנין עד שכבר יצא מקום הפגימה חוץ לצואר דזה אינו סברא כלל. וכ"ש בסכין קטן דאפילו אם הפגימה בראש הסכין או בסוף הסכין מ"מ כיון דבסכין קטן א"א לשחוט אם לא בהולכה והבאה וא"כ בעת הבאה בוודאי עבר מקום הפגימה על הסימנים ובוודאי הוי נבלה גמורה והלכך לא רצו חכמים לחלק בדבר דבסכין גדול והפגימה בראשו או בסופו הוי ספק נבלה ובסכין קטן או אם הפגימה באמצע הוי וודאי נבלה דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין. ולכן גם בשיבר בה עצמות לא אמרו הטעם דמותר לר"ח מטעם ס"ס רק משום דעצם וודאי פוגם ואין ספק מוציא מידי וודאי וגם התוס' לא כתבו דהוי ס"ס גמור רק כתבו דהוי כעין ס"ס. והעיקר הטעם הוא משום דאין ספק מוציא מידי ודאי ולא כתבו זה רק לסניף בעלמא כי היכי דלא תקשה מהמשנה ממקוה שנמדד ונמצא חסר דאמרינן דהטהרות טמאות ולכן הוצרכו לומר דהכא שאני דיש עוד ספק אבל לא נחשב לספק כלל להצטרף לס"ס: ונ"ל דמשו"ה שינה המחבר מלשון הרמב"ם וכתב דהרי זו נבלה ובאמת ברמב"ם איתא דהוי ספק נבלה ובפמ"ג דחק בזה ואמנם לפי הנ"ל י"ל דאף דבאמת אם הסכין הוא גדול באופן די"ל דלא שחט נגד הפגימה אינו אלא ספק ונ"מ דאסור לשחוט בנו אחריו והלכך לענין או"ב אזלינן לחומרא דלעולם הוי ספק ואסור לשחוט בנו אחריו משום לא פלוג. אבל המחבר כתב בכאן סתמא דהרי זו נבלה דנ"מ דלא מצרפינן ליה לס"ס ואפילו בסכין גדול ונמצא בראש הסכין או דנמצא בסוף הסכין ושחט בהבאה. ובסעיף י"א דמיירי בשחט הרבה בהמות שפיר כתב דהרי הכל ספק נבלות דהא הראשונות בוודאי אינו אלא ספק דהא י"ל דנפגם באחרונה והאחרונה הוי נבלה בוודאי. והא דכתב הרי הכל ספק נבלות האי הכל לאו דווקא ור"ל לבר מהאחרונה וכ"כ הפמ"ג בר"ס י"ח באמת. אך מש"כ דדווקא בס"ס הוי ספק נבלה משום דהוי ס"ס במקום חזקה ואסור מדרבנן או מה"ת אבל בשחט בהמה אחת דליכא רק ספק אחד הוי וודאי נבלה משום דיש לו חזקת איסור לא נהירא כלל דהא אדרבה אמרינן בגמ' דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי וליכא כאן חזקת איסור. ואולי דסובר דזה לא אמרינן רק לר"ח אבל אנן דלא קיי"ל כרב חסדא לא ס"ל הך סברא. אבל באמת הא ליתא דטעמא דלא סברינן כר"ח הוא משום דלא ס"ל דנגיעה דעצם המפרקת פוגם יותר מעור והוי ספק השקול. אבל לומר דהוי וודאי נבלה זה וודאי לא אמרינן. ולכן מחוורתא כדקא כתבינן דוודאי זימנין איכא דאינו אלא ספק ואפי' בוודאי דלא נגע בעצם המפרקת כגון דאיכא למימר דלא שחט במקום הפגימה רק לצרכו לס"ס לא מצרפינן: ונראה לי ראיה למש"כ דביו"ד בסימן כ"ח סעיף כ' לענין כיסוי הדם כתב המחבר והוא הדין לכל פיסול מחמת ספק כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמה מכסה בלא ברכה. משמע להדיא אדווקא בנגע בעצם המפרקת הוי פסול מחמת ספק ומכסה בלא ברכה. אבל אם בוודאי בעור נפגמה אינו פסול מחמת ספק אלא הוי וודאי נבלה ופטור מלכסות כלל והרי בהדיא כמו שכתבתי. ומאוד תמהני על הש"ך בר"ס י"ח שכ' דמה שכ' המחבר נבלה ר"ל ספק נבלה והביא ראיה מהך דסימן כ"ח דכתב דמכסה בלא ברכה ותמהני דהיאך מביא ראיה לסתור דהרי התם כתב המחבר כגון ההוא דחיישינן שמא בעיר נפגמה אלמא דמיירי בנגע בעצם המפרקת אבל בידוע דלא נגע משמע דלא נחשב לספק כלל. ואולי דגם הש"ך לא כתב כן רק בנגע בעצם המפרקת וכן משמע מלשונו בסימן כ"ח ס"ק כ"ז דמיירי בנגע שכ' דהיכי יעלה על הדעת שיפטור מכיסוי דהא אפשר דבעצם המפרקת נפגם ואיכא מ"ד דמכשיר. אבל משיגרת לשונו בסימן י"ח משמע דס"ל דלעולם הוי ספק דהא מביא ראיה מד' הרמב"ם והסמ"ג והם לא חילקו בדבר וכתבו דהרי זה ספק נבלה ומשמע דלעולם הוי ספק אפילו בידוע שלא נגע במפרקת והדבר צ"ע: ומיהו באמת צריך להבין טעמו של המחבר דכיון דבאמת במקום דאיכא למימר דלא שחט במקום הפגימה בוודאי צריך לכסות מספק. ואולי דמה שהזכיר שמא בעור נפגמה חדא גוונא מהספקות נקט וה"ה לאינך. והא דנקט דווקא ספק זה משום דספק זה נזכר בגמ' בהדיא אבל ספק שמא לא שחט במקום הפגימה לא הוזכר בגמ'. אבל בוודאי באמת גם בכה"ג מכסה בלא ברכה ואינו נחשב לוודאי רק לענין דלא מצרפינן ליה לס"ס כן נלע"ד: והיוצא לנו להלכה למעשה דאין להכשיר בנמצא פגום לאחר שחיטה ואפי' בהפסד מרובה כי אם שהפגימה היא פגימה כ"ש שאין בה חגירת ציפורן וגם שידוע שנגע במפרקת והיינו שניכר רושם כעין חתך במפרקת באופן שניכר שנגע במפרקת אבל זולת זה אין להתיר כלל: ובעיקר הדין בשחט ונמצא הסכין פגום יש בזה ד' שיטות א' שיטת המרדכי דביש חתך במפרקת גם לדידן כשר ופלוגתא דרב הונא ור"ח הוא בדליכא חתך גמור רק נגיעה בעלמא וכבר כתבנו לעיל דמ"מ דווקא שיש רושם במפרקת דאי לאו הכי לא מקרי נגיעה כלל]. וכן נראה מד' הר"ן בשם הרמב"ן דס"ל ג"כ כהמרדכי דבחתך בעצם המפרקת יש להכשיר -ב' שיטת בעל העיטור דחתך לא תלינן אך בשיבר עצם המפרקת דרך שבירה והכאה בוודאי תלינן דכן דייק הב"י מלשונו שכ' כיון דדרך שחיטה הוא לא דמי לשיבר עצמות ומשמע להדיא דבשיבר והכה בעצם המפרקת בוודאי כשר ואינו מחלק בין עצם המפרקת לשאר עצמות ג' שיטת הר"ן בשם אחרים דאפילו שיבר עצם המפרקת לא תלינן ביה משום דרך הוא וכתב שכן הוא דעת הרשב"א וכ"ה באמת בתו"ה ד' י"ב ע"ב ומשמע שם בתו"ה דבעצמות דעלמא גופא יש ב' שיטות דיש סוברים דבעצמות דעלמא אפילו בחתך תלינן ויש מי שאומר דאפי' בעצמות דעלמא בעינן שיבר דווקא כלומר שמכה על עצמות ומשברן]. שיטה הד' דעת הר"ן בעצמו מתחילה דאפי' נגע בעצם המפרקת תלינן ולפי שיטה זו צ"ל דר"ח מכשיר אף דלא נגע בוודאי. ואכן במרדכי הקשה על זה דא"כ מ"ט דר"ח דמתיר הא אין ספק מוציא מידי וודאי. אכן לפי מש"כ לעיל בשם הרשב"א ז"ל בחידושיו לק"מ דעיקר כוונת הגמ' באין ספק מוציא מידי וודאי היינו משום דמצוי יותר לפגום ע"י המפרקת מלפגום ע"י העור. והלכך אפי' בספק נגע מ"מ מצוי יותר שיגע במפרקת ויפגום והלכך אף דבעור בוודאי נגע ובמפרקת הוי ספק אם נגע מ"מ מצוי יותר שהפגימה נעשה ע"י המפרקת: ואגב דאיירינן בדין שיעור פגימה אי אפי' בפגימה כ"ש פסולה או דווקא בחגירת צפורן ראיתי לכתוב בכאן מש"כ על גליון התו"ה (ד' י"ד ע"א) דהנה הרא"ה ז"ל בבדק הבית שם כתב דהך כדי שתחגור בה צפורן אינו מלשון חגורה כמו שסבר החכם אלא מלשון חגירה כמו ויחגרו ממסגרותיהם כלומר שתרגיש בה הצפורן שאילו