עצי ברושים כח

דפליגי אדר"י מודו דסימנין בעי חתיכה משום דדם האברים מן הסימנים יוצא. ונראה מזה שהוא ז"ל סובר דוודאי כל החוטין שיש בהם דם אין להם התקשרות עם הסימנין אלא עם הוורידין וכשחותכין הוורידין כל דם שבחוטין יוצא דרך הוורידין. אבל דם האברים הוא להיפך שהם אין להם התקשרות עם הורידין רק עם הסימנים דכיון דהסימנים מחוברין לריאה ולכרס ולבני מעיים כל הדם שבגוף יוצא ע"י הסימנין. והלכך מצריכי חתיכת ב' הסימנין גם בעוף כדי שיצא כל דם הכנום באברים. וממילא אם לא נחתכו ב' הסימנים ואפי' אם נחתכו הוורידין וגם חטטו החוטין אח"כ מ"מ נהי דאין לחוש לדם שבחוטין מ"מ נשאר דם באברים שנתעוררו לצאת ועדיין לא יצאו והלכך אסור לאכול באומצא ואפי' בחתיכת אבר אבר דשמא נשאר בו מעט דם שפירש ממקום למקום אבל ע"י מליחה או צלי' שפיר יוצא כל הדם הנשאר: ואכן כל זה כשחתך אבר אבר אבל בעוף שלם ואף שנקרו אותו מהחוטין מ"מ כיון דמונח באברים דם כנוס שעדיין לא יצא אינו יוצא ע"י מליחה או צלי'. ונמצא אם מהני חטיטת החוטין או לא. תליא בדין אם בעינן שחיטת ב' הסימנים או לא. דלדעת הסוברים דמהני חטיטת החוטין ע"כ דס"ל דלא בעינן ב' הסימנים. ולדעת הסוברים דבעינן ב' הסימנים לא מהני חטיטת החוטין. ואכן זה נ"ל דלדעה זו דצריך ב' הסימנין והטעם דדם שבאברים יוצא דרך הסימנים א"כ כשחתך כל הסימנין דרך שחיטה או בחתיכה תו ליכא למיחש משום דם שבאברים ואין לחוש רק לדם שבחוטין שלא יצא שפיר מהני חטיטת החוטין ואז מותר לאכול באומצא אפי' כשהיא שלמה וכן מותר לצלותו שלם וכל זה פשוט. וכן לאכול הבשר במקום שאין בו חוטי דם יהי' מותר לאכול אפי' באומצא אפי' בלא חטיטת חוטין דהא דם שבאברים כבר יצא ע"י הסימנים ומותר לאכול אפי' כשהיא שלמה. וכן כשצלאו שלם אינו נאסר הבשר כלל רק דצריך נטילה אצל מקום החוטין דצלי אינו אוסר רק כדי נטילה. ואפי' לדידן דפסקינן דצלי בס' היינו מטעם דאין אנו בקיאים בין כחוש לשמן. אבל דם בוודאי הוי דבר הכחוש והלכך גם דידן אינו אוסר רק כדי נטילה. משא"כ אם לא נחתכו ב' סימנים נשאר כל הדם באברין והלכך אם צלאו שלם כולו אסור דהא נשאר הדם באברים ואותו הדם פירש ממקום למקום שמא אינו יוצא כל הדם שבתוכו ע"י הצלי'. משא"כ לדעת הסוברים דסימנין לא צריכי חתיכה אלמא דלא חיישי לדם שבאברים כלל ורק לדם שבחוטין והלכך אינו אסור רק כדי נטילה. וכן במקום שאין בו חוטי דם מותר לאכול באומצא אפי' בלא נחתכו הוורידין כלל: ואכן כל זה לפי דעת הרשב"א בד' רבינו משולם. אבל הר"ן ז"ל העתיק דבריו בסגנון אחר דרבינו משולם מצריך שחיטת כל הסימנין והביא ראיה מהא דאמרינן בחולין שם אבל בקדשים דלדם הוא צריך אימא לא תסגי ליה ברובא עד דאיכא כוליה אלמא ברוב סימנין אין הדם יוצא כולו. וכתב עליו הר"ן דאין ראייתו מכרעת. ונראה לי כוונתו דהא זה אמרנו בהוה אמינא כיון דלדם הוא צריך הו"א דלא סגי ליה ברובא אבל כיון דתנן דגם בקדשים סגי ברובא כמו בחולין י"ל באמת דברוב נמי יוצא כל הדם והא דלכתחילה צריך לשחוט כל השנים היינו מדרבנן משום גזירה שמא לא ישחוט רובא וכמו בחולין דע"כ אינו אלא משום גזירה [ולפי הל"ק בר"פ השוחט דלשון דיעבד דקתני קאי אאחד בעוף אבל לענין רובא גם לכתחילה סגי ברובא וכמש"כ הפמ"ג בסי' כ"ג ממילא גם בקדשים סגי ברובא אפי' לכתחילה. ואדרבה בקדשים דכהנים זריזין הם ולא שייך למיגזר בהו דילמא לא אתי למעבד רובא בוודאי גם לכתחילה סגי ברובא וכמו דאמרינן בהדיא בחולין ד' קכ"ג דעולת העוף לראב"ש דאמר ברוב שנים ולא גזרינן דילמא לא אתי למעבד רובא משום דכהנים זריזין הם וע"ש בתוס' ד"ה עולת העוף]: ואכן אני תמה דהא מ"מ מצינו ראיה ברורה לדעת רבינו משולם מהא דאמרינן שם בחולין וכן ביומא ד' ל"ג על הא דתנן דקרצו ומירק אחר שחיטה על ידו ומאחר דאפילו דפסולא דרבנן ליכא למ"ל למרק ומשנינן דמצוה למרק ופרש"י בל"ק דמצוה למרק כדי שיצא כל הדם הרי בהדיא דברוב עדיין אינו יוצא כל הדם. ודוחק לומר דהר"ן מפרש כפי' שני שפרש"י שם דמצוה למרק משום ברוב עם הדרת מלך. דחדא דהא כבר דחה רש"י ז"ל לפי' זה בשתי ידים דא"כ כל עבודות נמי. ועוד אני תמה על פירוש זה דמאחר דאין שום צד מצוה למרק המעוט סימנין מה שייך בזה ברוב עם הדרת מלך דכיון דאין בזה שום שייכות מצוה כלל מאי שייך בזה הדרת מלך. ואולי דס"ל כמו שכ' התוס' שם דבאמת גם המקשן ידע דאיכא קצת מצוה בזה למרק דלא גרע מחולין ורק משום דיש דוחק בדבר היה ראוי שלא למרק וע"ז משני דמ"מ מצוה למרק משום ברוב עם הדרת מלך ולא חיישינן להדוחק. ואכן דברי התוס' אלו במש"כ דאיכא קצת מצוה דלא גרע מחולין צע"ק דהרי דבסוגיא דחולין קכ"ג הנ"ל מבואר דבקדשים לא שייך גזירה משום דכהנים זריזין הם ויש ליישב הנלע"ד כתבתי בעז"ה: סימן ח ראוי לברר הלכה למעשה בנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה אם יש להתיר במקום דאיכא ס"ס כגון דיש חתך במפרקת וגם הפגימה אינה רק פגימה כ"ש שאין בה כדי חגירת ציפורן שיש בזה מחלוקת הפוסקים אי הוי פגימה הפוסלת. או דילמא כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת לא מהני בה ס"ס במו כל חזקת איסור דלא מהני ס"ס. ואם נאמר דבנידון זה יש לסמוך על ס"ס [משום דהספיקות אינה בבהמה רק בסכין והסכין אדרבה יש לו חזקת היתר וכדאמרינן בגמ' בטעמא דר"ה דמתיר בשיבר בה עצם משום דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי. ועוד דבכה"ג אינו ס"ס בגוף המעשה רק ספיקא דדינא דשמא הלכה כדעת הפוסקים דלא הוי פגימה ושמא הלכה כדעת המרדכי ועוד פוסקים הסוברים דביש חתך במפרקת כשר דעצם המפרקת פוגם כמו שאר עצמות וידוע דספיקא דדינא לא שייך להעמידו על חזקת איסור דהלא בשביל החזקה לא ישתנה הדין] יש להסתפק דשמא בספק פגימה יש להכשיר אף בלא נגע במפרקת כלל משום די"ל דלעולם הוי ס"ם דשמא נפגם במיעוט בתרא או דנפגם בבשר שתחת הסימנים או דהסימנים לא נשחטו במקום הפגימה ואגב אבאר דעות הפוסקים בענין זה. תשובה הנה בשו"ת שבות יעקב ח"ב סימן כ"ג אחר שהביא דעות הראשונים בנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה ונגע במפרקת כגון שיש חתך במפרקת אם תולין במפרקת או לא. כתב דוודאי בפגימה גמורה אין לסמוך על הפוסקים המתירין ביש חתך במפרקת אבל בספק פגימה כגון בפגימה שאין בה כחגירת ציפורן דלדעת הרא"ש כשר יש להתיר מכח ס"ס דשמא לא הוי פגימה ושמא נפגם בעצם המפרקת. אבל לא ביאר הטעם דמתיר בכאן ע"י ס"ס דלכאורה א"א להתיר כאן ע"י ס"ס מחמת דיש לו חזקת איסור. וצ"ל דסמך על המובן משום דהוי ספיקא דפלוגתא ולא שייך בה חזקה או מחמת דלא נמצא הריעותא רק בסכין והסכין אדרבה יש לו חזקת היתר ויש להעמידו על החזקה דלא נפגם רק אחר שחיטה ע"י המפרקת: ואמנם א"כ קשה דלמה אינו מתיר רק בנמצא חתך במפרקת והלא לעולם יש ס"ס דשמא נפגם במיעוט בתרא או בבשר שתחת הסימנים דהרי הרמב"ם כתב בפ"א מה' שחיטה הלכה כ"ד דבנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה הוי ספק נבלה וכ"כ הסמ"ג והסמ"ק והכלבו דאינו אלא ספק דשמא בעור נפגמה אבל אינו וודאי נבלה דכמו די"ל דנפגם בעור כמו כן י"ל דנפגם במיעוט בתרא או בבשר שתחת הסימנים וכ"כ הש"ך בריש סימן י"ח דמש"כ השו"ע שם דבנמצא פגום הוי נבלה ר"ל ספק נבלה [ולפי דברי הש"ך צריך לומר דהא דלא דקדק המחבר לכתוב בפירוש דהוי ספק נבלה כמו שכ' הרמב"ם משום דהאידנא אין נ"מ כ"כ בין וודאי נבלה לספק נבלה אבל זה אינו דהרי גם האידנא איכא נ"מ לענין או"ב דבוודאי נבלה מותר לשחוט בנו אחריו אבל בספק נבלה בוודאי אסור לשחוט בנו אחריו והדבר צ"ע] וצ"ל דהגאון בעל שבות יעקב ס"ל דלא הוי ספק נבלה רק בנגע במפרקת או דיש ספק דשמא נגע במפרקת דנהי דאנן קיי"ל דלא תלינן במפרקת אפי' נגע בוודאי משום דסבירא לן דעצם המפרקת אינו פוגם יותר מעור וכמו שפירש רש"י ד' י' ע"ב ד"ה אימור בעצם המפרקת נפגמה. אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דמ"מ אין העור פוגם יותר מן המפרקת והו"ל ספק השקול. ואף דיש לו חזקת איסור מ"מ כיון דלא נמצא הריעותא רק בסכין והסכין אדרבה יש לו חזקת היתר וא"כ הוי חזקה כנגד חזקה והוי כמאן דליכא חזקה כלל לא לאיסור ולא להיתר אש הוי יה