עצי ברושים כז

דקולף ס"ל דבית השחיטה צונן ואיידי דוחקא דסכינא בלע. מ"מ היינו דחום בית השחיטה מצטרף לדוחקא אבל לאחר השחיטה דליכא חום בית השחיטה כולי האי בוודאי לא בלעי: ועוד נ"ל דין חדש דהחותך הוורידין בסכין של עבודת כוכבים בוודאי אסור בהנאה דהא לאחר השחיטה בוודאי מתקן הוא דע"י חתיכת הוורידין יכול אח"כ לצלותו כולו כאחד ושפיר הוי תיקון וזה נ"ל פשוט. ואכן בספרו תורת הבית לא הזכיר כלל הקושיא מהברייתא דצריך שישחוט את הוושט רק דמקשה ממתני' דר"י אומר עד שישחוט את הוורידין ואדרבנן דאמרי השוחט אחד בעוף קאי אלמא בסימן אחד בעוף משמע דסגי להו ולא בעי חתיכת אבר כלל וכו' וכוונתו להקשות בזה על רבינו משולם בשני דברים. א' במה דס"ל דגם רבנן דפליגי עלי' דר"י בוורידין מ"מ בסימנים מודו שדם האברים מסימנים יוצא וע"ז השיג הרשב"א דבמשנה אמרי רבנן דהשוחט אחד בעוף כשר ומשמע דכשר לגמרי ואינו צריך לחתוך אבר אבר. והב' מה דס"ל דלר"י בעי שני סימנין וגם וורידין. והרי במשנה לא הזכיר ר"י סימנין כלל ומשמע דמודה לת"ק דסגי בסימן אחד. ואף דבחידושיו יישב קושיא זו היינו אם נאמר דרבנן נמי מצרכי חתיכת שני סימנין וחתיכת וורידין ורק דלא מצרכי בשעת שחיטה ממש. ור"י פליג עלייהו ואמר עד שישחוט את הוורידין והיינו שישחוט אותם בשעת שחיטה. וזה דאמר עד שישחוט דכיון דהחיתוך צריך להיות בשעת שחיטה ממילא הם נחתכין כדרך שחיטה כמו הסימנין. ואכן בתו"ה הקשה לפי דעת רבינו משולם בעצמו דרבנן לא מצרכי חתיכת וורידין כלל רק דסימנין צריך לחתוך. שניהם משום דם. ולפי זה מקשה שפיר דהא אדרבה הת"ק לא מצריך רק חתיכת סימן אחד: פי זה איכא ג' פירושים בד' הת"ק. דעת כל המפרשים ז"ל דלת"ק לא מצריך חתיכת וורידין כלל וגם בסימנין סגי בסימן אחד בעוף גם מחמת דם. ורק לכתחילה בעי ב' סימנין משום הכשר שחיטה וכדאמרינן בריש השוחט. השוחט דיעבד אין לכתחילה לא עד כמה לישחוט וליזיל. איבעית אימא אאחד בעוף וכו'. ב' שיטת רבינו משולם דשחיטת ב' הסימנים מעכב גם בדיעבד משום דם. דאל"ה אסור לצלותו כולו כאחד אף לת"ק ולא פליג אר"י רק לענין וורידין. ג' דעת הרשב"א בחידושיו די"ל דגם הת"ק מצריך שחיטת וורידין ולא פליג עם ר"י רק דלת"ק סגי גם אחר השחיטה אך שיהא חם קצת. ולר"י בעינן בשעת שחיטה ממש שאז הוא חם ביותר: ולענין הלכה כל המפרשים שוים בזה דאין הלכה כת"ק. ואכן הרמב"ם ז"ל לא הזכיר דין הוורידין כלל ומשמע שפוסק כת"ק. ובפירוש ד' הת"ק ס"ל כדעת כל המפרשים ז"ל. ובדעת ר"י איכא ג"כ ד' שיטות. א' שיטת רוב המפרשים דלא בעינן רק שחיטת הוורידין וגם לא בעינן דווקא בשעת שחיטה רק סמוך לשחיטה. והב' דעת רבינו משולם דבעינן נמי ב' הסימנים אך דסגי ברובן. ג' דעת הר"ן בדעת רבינו משולם וכן נראה מד' הטור בסימן ע"ו דבעינן נמי כולן משום דם [ומחלקותן תליא בטעם דאמרינן בחולין כ"ט ומאחר דאם לא מירק כשר למ"ל למרק. ומשני מצוה למרק. ופירש"י דהמטה הוא כדי שיצא הדם ועל פי פירושו בזה מוכח דברוב הסימנים עדיין אינו יוצא כל דם הנפש והלכך ר"י דמצריך חתיכת הוורידין כדי שיצא הדם בוודאי ס"ל נמי דצריך לגמור כל השנים משום דם. ואכן לפי גירסת הרשב"א בדברי רבינו משולם דלא מצריך כולן י"ל דס"ל דהא דמצוה למרק הוא משום ברוב עם הדרת מלך וכפי' השני שברש"י שם. ולפי פירוש זה אינו מוכח כלל דברוב אינו יוצא עדיין כל הדם] ד' דעת הרשב"א בחידושיו דלר"י בעינן בשעת שחיטה ממש ולא יסמוך על מה שיחתוך הוורידין אח"כ דשמא ישכח ולא ינקבם עד אחר שיתקרר. אבל בדיעבד אם לא נקבן בשעת שחיטה ממש יכול לנקבם אח"כ רק שיהי' חם קצת: ואין להקשות לפי דעת רבינו משולם בד' ר"י דמצריך גם שחיטת ב' הסימנים א"כ ריב"ל דאמר בברכות ח' דהזהרו בוורידין כר"י הו"ל לומר הזהרו בשחיטת שני הסימנים והוורידין. אבל הא לא קשיא מתרי טעמי. דחדא דהא רבינו משולם ס"ל דבשחיטת ב' הסימנים גם ח"ק מודה ור"י אינו מוסיף את"ק רק חתיכת וורידין. עוד אפילו אם נאמר דלת"ק לא בעי כלל מ"מ לא קשיא ולא מידי דהא כבר כתב ה"ה ז"ל בפ"ז מה' מאכלות אסורות הלכה י' דמדאמר ר"י בן לוי לבני' הזהרו בוורידין כר"י ולא אמר דהלכה כר"י ש"מ דלא חייש לדברי ר"י רק לזהירות ומנהג חסידות בעלמא ולענין לכתחילה. וכיון דלא חש לדברי ר"י רק לענין לכתחילה לא שייך להזכיר דצריך לשחוט לב' סימנים דהא לכתחילה בלא"ה צריך ב' סימנים משום שחיטה אף אם בדעתו לחתוך אבר אבר וזה פשוט. וגם בדיעבד אם לא חתך הוורידין בעת שהוא חם יש ב' שיטות א' שיטת התוס' דבדיעבד מותר אפי' אם צלאו כאחד [ומיהו לכתחילה נראה דמודו התוס' דצריך לחתוך אבר אבר דכיון דיכול לעשות כן הוי כלכתחילה] ב' שיטת הרא"ש דאף בדיעבד אסור אם צלאו כאחד אבל לחתוך אבר אבר מותר אפי' לכתחילה: ונחזור לעניננו הנה כבר כתבנו דהרשב"א ז"ל בתוה"א לא מקשה על רבינו משולם ז"ל רק מהמשנה דר"פ השוחט אבל לא מהברייתא. וא"כ מהברייתא יפה כיון הגר"א ז"ל שהביא ראי' לדברי רבינו משולם. דהא כבר כתב הפמ"ג בהקדמה דהרשב"א חיבר ספרו תו"ה באחרונה אחר החידושים. והלכך במקום שנמצא שיש סתירה בדבריו הולכין אחר דבריו שבתו"ה דהא חזינן דחזר בו מדבריו שכ' בחידושים. וא"כ בנד"ד נמי כיון דבתו"ה שלו לא הביא הקושיא מברייתא ש"מ דחזר בו והרגיש דאדרבה מהברייתא יש להביא סייעתא לדברי רבינו משולם. דאל"כ למה לו להזכיר הוושט כלל וכמו שכ' הגר"א ז"ל. ונמצא דדברי הגר"א ז"ל הם ברורין ומאירין כשמש בצהרים. ובלי ספק שגם הרשב"א ז"ל הרגיש בזה: ומאחר שביארנו שיטת רבינו משולם לפי מה שהעתיק הרשב"א ז"ל. מעתה נשוב לבאר דברי רבינו משולם לפי מה שהעתיק הר"ן. אך בתחילה ראיתי לבאר ד' הרשב"א בתו"ה בהלכות שחיטה (דף ס"ח ע"א) דבלא חתך הוורידין בשעת שחיטה אסור לאכול באומצא אפי' בחתיכת אבר אבר. והא דאמרינן דהשוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מיירי אם חתך הוורידין. לכאורה תמוה. דמנ"ל הא. דאדרבה כיון דחזינן דע"י חתיכת אבר אבר הדם יוצא מן החוטין ואח"כ מהני מליחה או צלי' אלמא כיון דחותך אבר אבר ונחתכו גם החוטין יוצא כל הדם הכנוס ולא נשאר רק דם האברים הבלוע בתוך הבשר ולמה יהא אסור לאכול באומצא. ולא דמי כלל לשובר מפרקתה של בהמה דאסור לאכול באומצא משום דבשובר מפרקתה אין בה כח לזנק ונשאר כל הדם בתוך האברים. וכיון דכבר נתעורר הדם לצאת ועדיין לא יצא הרי פירש ממקום למקום ולפיכך אסור לאכול באומצא. ולהיפך בשובר מפרקתה ע"י מליחה או ע"י צלי' יוצא ומותר אפי' לצלותו כולו כאחד משום דהדם שבחוטין כבר יצא בשעת שחיטה דכיון דנשברה מפרקתה כבר נחתכו הוורידין. משא"כ בלא נחתך הוורידין הוי איפכא דלצלותו כולו כאחד אסור משום דהדם הכנוס בחוטין עדיין לא יצא ובדם הכנוס אפי' לא פירש אסור. דדוקא דם הבלוע באברים כל זמן שלא פירש מותר. אבל בחותך אבר אבר דנחתך כל החוטין ויוצא כל הדם שבחוטין. ותדע דהא ע"י מליחה או צלי' מותר וא"כ למה יהא אסור לאכול באומצא. והן אמת דלפי דמסיק אח"כ דמ"מ בחטיטת חוטי הדם מועיל לאכול באומצא וכן דמותר אפי' לצלותו כולו כאחת ניחא. די"ל דס"ל דאף דע"י חתיכת אבר אבר יוצא הדם מן החוטין מ"מ חיישינן שמא נשאר בהם מעט דם שלא יצא. וכשאוכל את הבשר באומצא יאכל הבשר עם הדם הכנוס בחוטין אבל ע"י מליחה או צלי' שפיר יוצא כל הדם כיון שאף אם נשאר מעט דם כיון שלא נשאר רק דם מועט בודאי יצא כולו ע"י מליחה או צלי'. ולפיכך ס"ל להרשב"א דאם מנקר כל החוטין שבהן אז מותר לאכול באומצא. וכן מותר לצלותו כאחד כיון דאין החשש רק מחמת דם שבחוטין כיון שנקר אותן אין כאן שום חשש. ובזה עמדתי על כוונת רבינו הרשב"א בתו"ה שם שכ' על זה אבל רבינו משולם כתב באיסור משהו דאסור לאכול אפי' צלי בלא חתיכת אבר אבר אלא א"כ שחט הוורידין ושני סימנין אפי' בעוף וכו' ומדקאמר בלשון אבל משמע דמד' רבינו משולם מוכח דלא מהני חטיטת החוטין. וכן כתב הטור להדיא בסי' ע"ו בשם הרשב"א בתו"ה הקצר. ויש מגדולי המורים שהחמירו שלא לאוכלו כולו שלם אע"פ שנקרו אלא אחר חתיכת הוורידין ושחיטת שני הסימנים. ואף שבתו"ה הקצר עצמו לא הוזכר אע"פ שנקרו. מ"מ משמע לי' להטור ז"ל מדכתב על זה ויש מגדולי המורים שהחמירו משמע דקאי אריש דבריו דגדולי המורים החמירו דלא מהני חטיטת החוטין וא"כ הדבר תימה באמת דמנ"ל להרשב"א דלגדולי המורים לא מהני חטיטת החוטין דהא הם לא חדשו רק דצריך שחיטת ב' הסימנים אבל מכח חטיטת החוטין לא מיירי כלל: ואכן עפ"י הנ"ל ראיתי דשפיר מוכח להדיא מדבריהם דלא מהני חטיטת החוטין שרבינו משולם כתב שם בלשונו דאפי' רבנן