עצי ברושים כד

וטעם מחלוקתן נ"ל דש"ס דילן ס"ל כר' יוחנן בשם ר' מאיר בש"ס דקידושין (ד' נ"ח) דהלימוד דחולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה ילפינן משום דאמרה תורה דשחוט לי בשלי ושלך בשלך והלכך ילפינן דכמו שלי בשלך אסור [והיינו דקדשים שנשמטו בחוץ אסור בהנאה דמי יתיר איסור הנאה שנאסר בה מחיים אחרי לאין דמו נזרק וכמו שפירש"י שם] אף שלך בשלי אסור כן אמר ר"י שם בשם ר' מאיר. והלכך עוף נמי כמו דחטאת העוף ועולת העוף ששחטה בחוץ אסורה וכ"ש אם מלק בחוץ דוודאי אסורה דהא אפי' מטמאה בבית הבליעה וכדאיתא להדיא בברייתא דזבחים (ד' ס"ט) והלכך במולק עוף חולין בפנים ג"כ אסור בהנאה דבאותו דבר שנאסר שלי בשלך באותו דבר עצמו גם שלך בשלי אסור [וכן איתא להדיא בברייתא דזבחים (ד' ס"ט) הנ"ל דהמולק חולין בפנים אסורה ומטמא בגדים בבית הבליעה. ומיהו יש לדחות דמהך ברייתא אין ראיה כל כך דהא הך ברייתא ס"ל ע"כ דיש שחיטה לעוף מה"ת דהא אמר דמטמא בגדים בבית הבליעה ולמ"ד דיש שחיטה לעוף מה"ת הוא בכלל וזבחת וכיון דהוי בכלל וזבחת הוי נמי בכלל בריחוק מקום אתה זובח ובלא"ה אין ראיה מברייתא הלז דהא לא מיירי שם מאיסור חולין שנשחטו בעזרה כלל] אבל הירושלמי דנזיר הנ"ל י"ל דס"ל דעיקר הלימוד לחולין שנשחטו בעזרה שאסור באכילה ובהנאה הוא מקרא דכי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך דדרשינן בספרי בפ' ראה מהך קרא דבא ללמד דבריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום אין לי אצא תמימים בע"מ מניין ת"ל ושחטו פתח אהל מועד חיה ועוף מנין [כ"ה גי' הגר"א ז"ל שם בספרי] ת"ל ושחט אותו פתח אהל מועד [והיינו קרא תניינא דכתיב גבי שלמים בפרשה דאם מן הצאן קרבנו גבי כשבים] אותו בפתח אהל מועד ואין חיה ועוף פתח אהל מועד כן איתא בספרי שם. וכן אמר אביי בקידושין (דף נ"ז ע"ב) דהא דתנן שם דהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת משים דאסור בהנאה נפק"ל מהכא ושחטו ושחט אותו וכו' ואף דברייתא היא בספרי מ"מ לא אמר דתניא נ"ל משום דבאמת בספרי לא מיירי כלל לענין איסור הנאה בדיעבד אם שחט בעזרה רק דלמד מהך קרא דאסור לשחוט לכתחילה חולין בקירוב מקום רק דאביי הוסיף מדנפשיה דכיון דכתיב וזבחת ואכלת יש ללמוד מיניה נמי דמה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב דהך סיומא דמסיים הש"ס יכול לא ישחט ואם שחט יהא מותר וכו' ליתא בספרי שם רק הוא מד' אביי בעצמו דכמו דדרש בספרי מהך קרא דאסור לכתחילה לשחוט בעזרה יש ללמוד נמי דגם בדיעבד אסור בהנאה. ונ"ל דגם דהא דאמרינן שם מעיקרא דטעמא דמתני' דאסור בהנאה אמר ר' יוחנן משום ר"מ אמרה תורה שחוט לי בשלי וכו' עיקר דברי ר"י משום ר"מ נאמר לענין דאסור לכתחילה לשחוט חולין בעזרה רק דבני הישיבה רצו ללמוד מדבריו דכיון דר"מ דרש בנין אב דכמו דשלי בשלך אסור לשחוט ה"נ שלך בשלי כמו כן יש ללמוד נמי לענין איסור הנאה בדיעבד אם שחט בעזרה. והא דמסיים הש"ס אי מה שלי בשלך ממש כרת וכו' זה אינו מדברי ר"י בשם ר"מ רק הוא דברי בני הישיבה דלמדו מהך בנין אב דאסור נמי בהנאה כמו קדשים בחוץ א"כ איכא למילף מיניה נמי דגם שלך בשלי ענוש כרת ועל זה משני הש"ס אמר קרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' ולכן דחי אח"כ הש"ס דאיכא למפרך דמה שלי בשלך שכן ענוש כרת. כלומר דכיון דא"א ללמוד מהך בנין אב דדמי לגמרי כמו קדשים בחוץ ממילא מנין לנו למדרש הבנין אב לענין דיעבד אף לאיסור הנאה. והא דדרש ר"י משום ר"מ דאמרה תורה היינו לענין איסור לכתחילה לשחוט חולין בעזרה כן נ"ל לפרש דברי הש"ס שם. אבל א"א לומר כלל דר"י משום ר"מ למד גם לאיסור הנאה דא"כ היאך יכול אביי לחלוק על דברי התנא ר"מ ולומר דהבנין אב שלמד ר"מ איכא למפרך וכו' ועוד דמה זה פירכא לתא י"ל, דר"מ למד בנין אב לענין איסור הנאה ומיעוטא דאל פתח אהל מועד הוא בא למעט מאיסור כרת אלא ע"כ כדפרישית] ולפי גירסת הגר"א ז"ל בספרי דחיה ועוף נפק"ל מקרא תניינא ע"כ צ"ל דקרא השלישי בא לענין איסור אכילה בדיעבד וכמו שפירש"י בקידושין שם רק שנראה שלרש"י הי' גי' אחרת בספרי ע"ש ובהגהת הב"ח. ונ"ל דדרשא זו דמרבה עופות לאיסור חולין בעזרה מושחט אותו אינו רק למ"ד דיש שחיטה לעוף מה"ת אבל למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת לא שייך כלל לומר לרבות עופות דהא הכתוב לא מיירי רק לרבות מידי דבר שחיטה דכוותיה הוא שלא ישחטנו בעזרה. ולפיכך אמר הירושלמי דאף ספק אחד אינו דכיון דאין שחיטה לעוף מה"ת גם משום חולין שבעזרה ליכא: ולענין מש"כ לעיל דמגמ' דנזיר הנ"ל יש הוכחה גמורה דאף למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ במולק חולין בפנים אסור בהנאה מהא דהוצרך לומר דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא העיר על זה חכם אחד דהא י"ל דהש"ס לא מקשה רק לענין איסור הבאה דהיכי מייתי חולין בעזרה וע"ז הוצרך לתרץ ולומר דסבר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אבל לעולם אימא לך דאיסור הנאה וודאי ליכא אף למאן דאמר דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא: אבל אינו דיחוי כלל דאם נפרש כו יהא מוכרח מהש"ס הלזו דלהביא חולין בעזרה ע"מ להקריב ג"כ יש בו איסור תורה למ"ד דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ואלו התוס' בחולין ד' ק"ל ע"ב ד"ה אי הוצרכו להביא ראיות מב"ב ד' פ"א ומהש"ס דמנחות ד' פ' דהבאה חולין לעזרה לחודא ג"כ יש בו איסור תורה ומהתם באמת יש לדחות קצת די"ל דאסור מדרבנן רק דהתוס' כתבו דמדקאמר שאין לה תקנה ש"מ דהוי מדאורייתא וטפי הו"ל להביא מהש"ס דנזיר הנ"ל אלא וודאי דהתוס' מפרשים דעיקר הקושיא הוא דלמ"ד כדי לחנכו במצות אף דסובר דאין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ הא קא אכיל חולין שנשחטו בעזרה ולכן הוצרך לתרץ דסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וא"כ מוכח להדיא דלמ"ד דהוי דאוריי' גם במליקה אסור בהנאה מדאורייתא: ואגב דאיירינן בדין חולין בעזרה ראיתי לבאר דשבעה מיני חולין בעזרה איכא. א) במכניס בהמת חולין בעזרה ע"מ להקדישה שמה ולהקריבה אח"כ וכדרך שעשה הלל וכדאיתא בפסחים ס"ו שמימיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביאה חולין בעזרה ומקדישה וסומך עליה וכו'. זה מותר אפילו לכתחילה ותדע דהרי הלל עשה כן. ב) להביא דבר לעזרה בדבר שלא שייך בו הקרבה הנה ברמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שחיטה הלכה ג' מפורש דכל חולין אסור להכניס לעזרה אפי' בשר שחוטה או פירות אך די"ל דר"ל דאסור מדרבנן אבל מד' הרשב"א בחידושיו לחולין בפ' הזרוע משמע דאפילו איסור דרבנן ליכא וכמש"כ המל"מ שם לדעתו אך בדברי התוס' מסתפק המל"מ אי ס"ל דמותר לגמרי או די"ל דאסור מדרבנן מיהת. להכניס לעזרה בדבר דשייך ביה כעין הקרבה כמו לתנופה ולהגשה בזה כתבו התוס' בחולין הנ"ל דאסור מה"ת. ד) לאכול חולין בעזרה כגון בשר או פירות של חולין עי' בזה במל"מ שם דנסתפק דיש בזה איסור תורה. ה) לשחוט חולין בעזרה זה עיקר דין תורה דאסור לשחוט ואם שחט אסור באכילה ובהנאה מה"ת. ו) ולענין מליקת עוף חולין בעזרה למ"ד דיש שחיטה לעוף מה"ת תליא במחלוקת הבבלי וירושלמי אי ילפינן איסור לשחוט חולין בעזרה מקרא דכי ירחק וזבחת אין במליקה איסור חולין בעזרה אבל משחיטת עוף בעזרה אסור ולמ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת גם בשחיטת עוף אין בו שום איסור חולין שנשחטו בעזרה. משא"כ לר' יוחנן דמפיק לאיסור חולין בעזרה מהא דאמרינן מה שלי בשלך אסור גם שלך בשלי חסור גם במליקה נוהג איסור חולין שנשחטו בעזרה בין למ"ד דיש שחיטה לעוף מה"ת ובין למ"ד דאין שחיטה. ז) אם הביא קדשים בעזרה וחזר ופדאן אם מותר להשהות אותם בעזרה אחר הפדייה או דילמא דמחוייב תיכף להוציאן עיין בזה במל"מ שם: שוב אחר החיפוש בספרים מצאתי בספר מנחת חינוך בפ' שופטים במצוה תק"ד, שעמד ג"כ על הרמב"ם ז"ל דלמה לא כתב דאף אם ערף להעגלה כדינה ג"כ חייב משום או"ב מאחר דהוא ז"ל פסק דעריפת עגלה מטהר מידי נבלה. ומש"כ שם ובפ' אמור במצוה שי"ג דכיון דפסולה מצד מחוסר זמן וצריך להביא עגלה אחרת ממילא אין העריפה מטהרת מידי נבלה ואינו חייב משום או"ב. זהו טעות דהרי בהדיא בש"ס דיומא הנ"ל מקשינן והא לאו שחיטה היא ומשני דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו וחייב משום או"ב. וכיון דחייב משום או"ב ממילא הוי מחוסר זמן ופסול אלמא דאף דנפסל השעיר המשתלח ע"י זה מ"מ חייב משום או"ב. ודווקא היכי דפסול השעיר המשתלח מחמת דבר אחר שפיר י"ל דאין הדחיה לצוק מטהר אותו מידי נבלה כיון דפסול הוא ואינו ראוי לשעיר המשתלח לא שייך בו דחיה לצוק אבל מה שנעשה פסול מחמת איסור או"ב גופא לא שייך כלל לפוטרו משום זה מאיסור או"ב. אבל באמת הדבר פשוט כמו שכ' לעיל דהרמב"ם אינו מביא שום דין רק דבר המפורש להדיא