עצי ברושים כג

הנאה וממילא אם שחטו לאחר שנגמר דינו מותר אפילו באכילה: ולענין שעיר המשתלח אם נדחה לצוק כדינו ומת ע"י הדחיה אז אין בו טומאת נבלות דהדחיה נחשב כשחיטה וחייב משום או"ב אבל באכילה בוודאי אסור משום לאו דנבלה ואפי' למ"ד דאברי שעיר המשתלח מותרים בהנאה משום דכבר נעשה מצותו או מטעם דלא אמרה תורה שלח לתקלה מ"מ באכילה בוודאי אסורים לד"ה דהא לא נשחטה והאוכל אותה היה לוקה כמו נבלה גמורה. ולקמן אכתוב טעם נכון מה שחלקו חכמים בין טומאת נבלה לבין איסור אכילה דנבלה גבי מליקה ודחיה לצוק: אבל אם לא מת ע"י הדחיה ונשאר חי בוודאי נשאר עליו קדושת שפיר המשתלח כמו קודם הדחיה ואם שחטו אח"כ הוי כמו דשוחט קדשים פסולין ואסור באכילה ובהנאה מצד איסור קדשים וכ"ש אם נשחט קודם הדחיה ומ"מ השחיטה מטהרת אותו מידי נבלה וגם אין בו איסור אכילה דנבלה: ולענין מליקה מבואר בזבחים (ד' ס"ח) במשנה דמליקה מטהרת מידי נבלה ואפילו נמלקה מליקה פסולה אך שהיה פסולו בקודש אינו מטמא בבית הבליעה. אבל לענין הלאו דאכילת נבלה יש חילוק דבחטאת העוף עיקר מצותו שיהא נאכל לכהנים אחר המליקה והזאה וכמו דכתיב בפרשה קרח וזה יהיה לך מן האש וגו' לכל חטאתם ואמרינן בזבחים (ד' מ"ד) דבא לרבות חטאת העוף דסד"א נבלה היא קמ"ל. אבל בזר האוכל חטאת העוף לוקה נמי משום לאו דנבלה וכמו דמבואר ביבמות (ד' ל"ב) לדעת ר' חייא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' מעשה הקרבנות הלכה ט'. ואמנם נ"ל פשוט דבעולת העוף גם כהן לוקה משום לאו דנבלה דכהן לגבי עולה זר הוא [ולוקה שתים אחת משום נבלה ואחת משום לאו דאכילת עולה וכמו דמבואר במכות (ד' י"ז) ונפק"ל לאו זה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וגו' נדריך זו עולה ולא בא הכתוב אלא לאוכל מן העולה לאחר זריקה אפילו בפנים שהוא לוקה] וראיה לזה נ"ל מהא דהוצרכה התורה לכתוב קרא דלכל חטאתם לרבות חטאת העוף דנאכל לכהנים ואי לאו קרא הו"א דנבלה היא. ואף דכבר ילפינן מקרא בזבחים (ד' ס"ט) דמליקה מטהרת מידי נבלה אלמא דאין למדין היתר אכילה מהא דמטהר מידי טומאה משום דלענין אכילה כתבה התורה וזבחת ואכלת דדווקא שחיטה מוציא מידי איסור נבלה והלכך ממילא בעולת העוף דלית לן קרא להתיר באכילה קיימא באיסור נבלה לכהן כמו חטאת העוף לזר: והגאון מוהרש"ש זצ"ל בהגהותיו לפסחים (ד' כ"ב) תמה דמנ"ל לחז"ל לחלק בין איסור אכילה דנבלה לבין טומאת נבלה גבי שעיר המשתלח ומליקה ונשאר בתימה ואכן לענ"ד יש ראיה גדולה לזה מהא דהוצרכה התורה למיכתב דחטאת העוף נאכל לכהנים וכמו שכתבתי בעז"ה: ודע דיש מקום עיון בכאן בדברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' שחיטה הלכה ו' שכתב שם וז"ל שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה לפיכך וכו' וכן אם הראשון שחט את האחד ובא האחרון ושחט את השני והרי הוא חולין בעזרה או שור הנסקל או עגלה ערופה ופרה אדומה הרי זה לוקה עכ"ל. ולכאורה קשה דלמה לא כתב דבעגלה ערופה אפילו לא שחטה רק דנערפה כדינה ג"כ חייב משום או"ב דהא הוא ז"ל בעצמו פסק בפ"ב מה' אבות הטומאה הלכה י"ג דעגלה ערופה שנערפה כהלכתה טהורה כפרה כתיב בה כקדשים עכ"ל שם [ופשוט דכיון רבינו שם להעתיק הסוגיא דזבחים בסו"פ חטאת העוף דמפורש שם דעריפת עגלה מטהרת מידי נבלה. ואף דבירושלמי הנ"ל פליגי ביה ר' ינאי ורשב"ל כמש"כ לעיל מ"מ פסק רבינו כר' ינאי משום דסתמא דסוגיא דזבחים הנ"ל כוותיה. ועוד משום דר' ינאי הוא רביה דר' יוחנן וכיון שהלכה כמותו נגד ר"י כ"ש לגבי רשב"ל דהא רשב"ל ור"י ג"כ הלכה כר"י וכעין הך סברא ממש כתב הרא"ש בפ' אלו טרפות סימן מ"ז ע"ש ואף דר' ינאי גופיה לא אמרה רק אליבא דר"מ מ"מ נראה להרמב"ם ז"ל דהלכה כר"מ בהא דהא רבינו הקדוש שנה לנו דברי ר"מ בלשון חכמים דהשוחט עגלה ערופה חייב משום או"ב והך שחיטה פירשה ר' ינאי בירושלמי הנ"ל דר"ל עורף ממילא קיי"ל כוותיה וכדאמרינן בחולין פ"ה דראה רבי לדברי ר"מ גבי או"ב ושנאו בלשון חכמים אלמא דהילכתא כוותיה]. וא"כ הו"ל למכתב רבותא יותר דאף אם ערף לעגלה ערופה כדינה חייב משום או"ב. ומיהו לפי האמת אין זה קושיא כלל דכבר ידוע שאין דרכו של רבינו לכתוב בספרו דבר שאינו מפורש בהדיא בתלמוד ואף דהדין דין אמת והלכך גם בכאן העתיק לשון המשנה דחולין הנ"ל וכמו שהוא הפירוש בדברי המשנה כן יש לפרש בד' הרמב"ם. ובפרט דכמו לר' ינאי צריך לומר דהא דתנא במשנה השוחט הוא בשביל אינך דחשיב שם במשנה בפרת חטאת ושור הנסקל דבהו דווקא בשוחט חייב באו"ב ה"נ י"ל בדברי הרמב"ם דהוצרך למכתב שוחט משום אינך דחשיב התם ופשוט הוא: וחזות קשה ראיתי בתוס' ישנים ביומא (ד' ס"ד) דכתבו ליישב קושיית ה"ר משה מפונטייזא שהקשה על הא דאמרינן בחולין פ"א דעגלה ערופה אינה משנה דאמאי לא מוקים לה דמיירי בעורף [וכבר הובא הקושיא גם בתוס' בחולין שם משמו וכמו שכתבתי לעיל] ותי' בתרי אנפי או דאי מיירי בעורף פשיטא דפטור בה ר"ש דהא וודאי שחיטה שאינה ראויה היא דלאחר עריפה בוודאי אסורה בהנאה א"נ מאן דפטר שחיטה שאינה ראויה לא ס"ל כי היכי דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו גם בעריפה זו היא שחיטתו עכ"ל. והנה מה שכ' בתירוצא קמא דאי בעורף מיירי פשיטא דפטור ס"ל דכיון דכבר תנא דר"ש פוטר בעריפה מאו"ב משום דהוי שחיטה שאינה ראויה ממילא ידעינן לכל שחיטה שאינה ראויה פטור לר"ש. והא דתנא שוחט פרת חטאת ועגלה ערופה קמ"ל דפרת חטאת מקרי שחיטה שאינה ראויה דלא נימא דמהני פדיה בפרת חטאת לאחר שחיטה ולפי המסקנא דר"ש ס"ל דפרה נפדת ע"ג מערכתה ור"ש ס"ל נמי דכל העומד לפדות כפדוי דמי אמרינן באמת דפרת חטאת אינה משנה. וכן כשוחט לעגלה ערופה קמ"ל דעגלה ערופה נאסרת מחיים מעת ירידתה לנחל איתן אבל בעריפה פשיטא דפטור. אבל מש"כ בתירוצא בתרא א"נ כי היכי וכו' הוא משולל הבנה דמ"ש דדחייה לצוק ס"ל דנחשב כשחיטה ועריפת עגלה אינו נחשב כשחיטה הא שניהם אסורות באכילה ובהנאה. ועוד דמאי שייך זה לשחיטה שאינה ראויה דטרפה תוכיח דהיא ג"כ שחיטה שאינה ראויה ומ"מ מטהרת מידי נבלה ובוודאי דיש בדבריהם איזה ט"ס וצריך תיקון: ויען שביארנו בעז"ה לאורך ולרוחב כמה חילוקי דינים בעגלה ערופה ושעיר המשתלח ומליקה לענין לאו דנבלה ראיתי לסמוך לזה מה שכתבתי על גליון הירושלמי שלי בסופ"ד דנזיר דשם ביארתי כמה חידושי דינים בחולין שנשחטו בעזרה וביאור מחלוקת בבלי וירושלמי אי נוהג איסור חולין בעזרה במליקת העוף למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת. וזה לשוני שם על מש"כ שם בירושלמי דאם האב הדיר את בנו בנזיר למ"ד דאינו אלא כדי לחנכו במצות מליקת העוף שלו מהו שתאכל ושוב אמר עד דאת מקשה לה למליקת העוף קשיתה לשחיטת העוף תמן ספק אחד והכא שני ספקות א"ר מני ואפילו הכא ספק אחד הוא כהדא דתני הנוחר והמעקר אין בו משום שחיטת חולין בעזרה רבנן דקיסרין בשם ריב"ח אפילו ספק אחד אינו כמ"ד דאין שחיטת העוף מחוורת מדבר תורה עכ"ל הירושלמי שם ופי' הפ"מ והלכך אין כאן לא נבלה ולא חולין בעזרה דהא לאו זביחה היא עכ"ל. וכתבתי על הגליון לכאורה תמוה מאוד דאדרבה כיון דבעוף אין שחיטתו מחוורת מד"ת אלא דמה"ת נחירתו היא שחיטתו תו הוה לן לאסור מחמת חולין בעזרה והרי לענין או"ב דכתיב ביה נמי שחיטה מ"מ אמרינן ביומא (ד' ס"ד) גבי שעיר המשתלח דדחייתו לצוק היינו שחיטתו וחייב משום או"ב: ואכן כוונת הירושלמי נ"ל פשוט דלמ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת ולא נאמר וזבחת רק בבקר וצאן הלכך עיקר איסור חולין שנשחטו בעזרה אינו נוהג רק בבקר וצאן. דהא עיקר הלימוד דנפק"ל מיניה דחולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה הוא משום דדרשינן בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום והלכך כמו דהא דכתיב בריחוק מקום אתה זובח אינו נוהג רק בבקר וצאן ה"נ מה דממעטינן דבקירוב מקום אי אתה זובח ג"כ אינו נוהג רק בבקר ובצאן. ואמנם כן הוא דעת הירושלמי כאן דלמ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת גם איסור חולין בעזרה אין בו אבל באמת בש"ם דילן בנזיר וד' כ"ט) דאמרינן שם דקסבר ר"י ב"ר חנינא דאין שחיטה לעוף מה"ת וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא משמע להדיא דלמ"ד דהוי דאורייתא אף במליקה נוהג איסור חולין בעזרה כיון דמצותו בנחירה נחשב כשחיטה ומוכח להדיא דש"ס דילן מחולק עם הירושלמי: