עצי ברושים כב

היה בורח השעיר למדבר והלכך לא משכח"ל חיוב או"ב לא על המשלח את השעיר לצוק אחר שנשחט אמו ולא על השוחט אמו של השעיר אחר דחייתו לצוק דעל המשלח בוודאי לא שייך חיוב דהא בעת התראה היה ספק דשמא לא יוכל להמית אותו וגם על השוחט לאמו של השעיר ליכא חיוב דמי יימר דהמית אותו המשלח ואפי' אם יבוא ויעיד דהמית אותו מ"מ הא אינו אלא עד אחד ואינו נאמן לחייב אותו משום או"ב: וכשספרתי דברים אלו לכבוד ידידנו הרב הגאון המפורסם מו"ה חיים מאיר נח הלוי נ"י המ"מ ומו"ץ דקהילתנו יצ"ו דאם לא מת השעיר לא נתקיים מצות דחיה לצוק אמר לי שני ראיות ברורות לזה א' - אם איתא דעיקר המצוה אינו אלא לדוחפו לצוק ואין נ"מ כלל אם ימות ע"י זה או לא. לא שייך כלל מה דאמרו חז"ל דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו וחייב על זה משום או"ב דהיאך יהא נחשב כשחיטה דהא ענין שחיטה הוא דהבעל חי מת על ידו וכן בעריפה ומליקה דג"כ הבעל חי מת ע"י זה שייך שפיר מה דאמרו חז"ל דנחשב כשחיטה דאף דגבי או"ב לא תשחטו כתיב מ"מ כיון דגבי עגלה ערופה גזה"כ הוא שימית הבע"ח ע"י עריפה עומד העריפה במקום שחיטה דחולין. אבל דחיה לצוק בשעיר המשתלח דלא מת ע"י זה היאך יהא נחשב כשחיטה אלא וודאי דהמיתה מעכב. והא דאמרינן דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו ר"ל כל מעשה הדחיה אם נתגזר לאברים או שירד אחריו והמיתו: ועוד ראיה דאם איתא דאין המיתה של שעיר המשתלח מעכב היאך מותר לירד אחריו ולהמיתו ולחלל יוה"כ במלאכה דאורייתא כל זה שמעתי מפי הרב הגאון הגדול הנ"ל וש"י משיב דברים נכוחים: ומיהו איכא למידק לפי מה שכתבנו דאם נשאר חי עדיין לא נעשה מצוותו ואסור באכילה ובהנאה א"כ היאך אמרה תורה שלח לתקלה דהא מהך טעמא אמר רבא שם ביומא (דף ס"ז) דמסתברא כמ"ד דאברי שעיר המשתלח מותר בהנאה משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה [ואף דאסור באכילה משום איסור נבלה ועדיין איכא תקלה דאכילה זה לא קשיא כלל דמשנה ערוכה שנינו בשקלים פ"ז מצא בשוק חתיכות בשר מותרות אברים נבלות וא"כ בלא"ה לא יאכלו משום דסתם אברים בשוק הם מנבלה] וא"כ אם ישאר חי ולא יתגזר לאברים בוודאי יהיה תקלה. ואכן גם זה לא קשיא דהתורה סמכה דישראל יהיו בגדר עושין רצונו של מקום כמו בימי שמעון הצדיק ואז יהא השעיר מתגזר לאברים מיד וכמו דתנן במתניתין ביומא (ד' ס"ז) דלא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים אברים ולא יבוא לידי תקלה כלל. וכבוד בן מר אחי הגאון ז"ל. ה"ה הרב וכו' מו"ה חיים אורי הכהן נ"י רצה לתרץ ע"פ מה דאמרינן ביומא שם דהיה חולק לשון של זהורית לשנים חציו קשור בסלע וחציו קשור בין קרניו וא"כ לא שייך חשש תקלה דהא יהא ניכר שהוא שעיר המשתלח ע"י הלשון של זהורית הקשור בין קרנו אבל אין זה תירוץ כלל דהא כל עיקר קשירת לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח אינו חיוב מה"ת כלל רק דכן היה מקובל בידם דמצוה לקשור לשון של זהורית וסמכו עצמן על הכתוב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וכמו דתנן בשבת (ד' פ"ו) וא"כ אינו שייך כלל דהתורה סמכה על זה: ואכן כבוד חתני הרב המאוה"ג מו"ה אהרן הכהן נ"י תירץ יפה דלא שייך בזה שלח לתקלה לפי מה שהוכחתי לעיל מכח כמה ראיות דעיקר המצוה הוא שימות השעיר ע"י דחייתו לצוק ואם לא מת צריך לירד אחריו להמיתו א"כ אין חשש תקלה כלל ולחוש שמא יארע אונס להמשלח ולא ימיתנו ויברח למדבר על זה לא חששה התורה דאונס לא שכיח. ועוד דבדיעבד אף אם ימצא אדם להשעיר יהא מותר לו לאכול ע"פ דין דהא אזלינן בתר רוב והא דאנו אומרים דלא אמרה תורה שלח לתקלה היינו לתקן לכתחילה דבר שיגיע לידי תקלה ואף שיהיה מותר לאכול מ"מ הוי כמו שצוותה התורה לבטל איסור לכתחילה. אבל בשעיר המשתלח דהמצוה הוא להמיתו הא ליכא תקלה ואי משום יארע אונס זה לא מקרי מבטל איסור והא דאמר רבא גבי אברי שעיר המשתלח לא אמרה תורה שלח לתקלה היינו משום דבאברים בוודאי ישארו בתחתית ההר ויבוא ידי תקלה: ועיין במל"מ בפ"ז מה' מעילה שכ' דעיקר הדבר דאמרינן דלא אמרה תורה שלח לתקלה הוא מטעם דאסור לבטל איסור לכתחילה. ותמה על זה השער המלך ז"ל בפרק ט"ו מה' מאכלות אסורות הלכה כ"ה דהא כל עצמו של דבר זה דאסור לבטל איסור לכתחילה אינו אלא מדרבנן וכמו שכ' הר"ן בשם התוס' והיאך אפשר דהתורה חששה לזה. ואמנם בנו"ב מהד"ת בחלק יו"ד סימן מ"ה וכן בהגהות הגאון מו"ה צבי חיות זצ"ל כתבו ליישב זה דביבש ביבש מודו התוס' דהוא דאורייתא ע"ש: ואין להקשות נמי דאמאי לא חשיב במתני' דחולין שם דהשוחט לשעיר המשתלח שכבר נשחט אמו של השעיר ביו"כ דחייב משום או"ב לחכמים דהא אינו קושיא כלל דזה מילתא פשיטותא היא דהוי ככל השוחט קדשים בע"מ בחוץ קודם שנפדו דפשוט דלרבנן חייב משום או"ב ולר"ש פטור: ונחזור לדברינו שכתבנו בריש הסימן להעיר על דברי רש"י דסנהדרין פ"ח ועל דברי רש"י ז"ל במנחות (ד' ק"א) והתוס' שם דכתבו תרי לישנא בעריפה אי מטהר מידי נבלה הנה ע"פ מה שכתבנו מד' הירושלמי דסוטה דפליגי ביה ר' ינאי ור"ל אי עריפה מטהר מידי נבלה או לא יתיישב הכל בעז"ה דמה שכ' רש"י במנחות ד' ק"א דהברייתא מיירי בשחט לעגלה ערופה משום דבעריפה איכא פלוגתא בירושלמי ולפיכך עדיף טפי לפרש דמיירי בשחיטה כי היכי דלא תקשה דמהך ברייתא על מ"ד דעריפה אינו מטהר מידי נבלה. וגם ניחא מה דכ' בתוס' תרי לישני אי עריפה מטהר מידי נבלה משום דבירושלמי נמי איכא פלוגתא בזה. וגם א"ש ד' רש"י בסנהדרין דהוצרך למצוא נ"מ לענין אם קידש בו את האשה ולא פירש לענין אם נכנס למקדש אח"כ משום דבאמת לר"ל גם העגלה שנערפה כדינה ג"כ מטמאה בנבלה: והיוצא לנו להלכה מכל מה שכתבנו דלענין עגלה ערופה אם נשחטה מטהרת מידי נבלה לד"ה אבל אסורה באכילה למ"ד דנאסרה מחיים מעת ירידתה לנחל איתן ולמ"ד דאינה נאסרת מחיים גם באכילה מותרת. אבל בנערפה כדינה הוא מחלוקת ר' ינאי ורשב"ל בירושלמי דסוטה הנ"ל אליבא דר"מ אבל לרבנן נראה דלד"ה אינה מטהרת מידי נבלה. ולענין שור הנסקל פשוט אם נסקל כדינו הוא נבלה גמורה ומטמא טומאת נבלות דלא מצינו בשום דוכתא דהסקילה יהיה נחשב כשחיטה דיטהר מידי נבלה וכן משמע להדיא בתוס' חולין (דף פ"ב) ד"ה עגלה ערופה. שהקשו שם דדילמא הא דתנא במשנה השוחט עגלה בעורף מיירי דעריפה נמי כשחיטה דמי והא דתנא השוחט היינו בשביל פרת חטאת ושור הנסקל דהתם דווקא בשחיטה חייב משום או"ב. הרי דפשיטא להו דסקילה לא הוי כשחיטה לענין או"ב אפילו לר"מ משום דאינו מטהר מידי נבלה והטעם בזה דלא דמי לעריפה דעגלה ערופה ודחיה לצוק דשעיר המשתלח משום דשעיר המשתלח קדשים הוא ועגלה ערופה נמי כפרה כתיב בה כקדשים והדחייה לצוק והעריפה מכפרין. והלכך כיון שמועיל הדחיה והעריפה לענין כפרה מועיל נמי לענין טהרה מידי נבלה וכן אמרינן בזבחים (ד' ס"ט) דהטעם דמליקה מטהרת מידי נבלה הואיל שמתרת את האיסור ופירש"י שהיא מתרת את האיסור שבחייה לא היתה ראויה לקרב לגבוה והותרה במליקה ע"ש והכא נמי ע"י הדחייה והעריפה נגמרה הכפרה. אבל בשור הנסקל הסקילה אינו בא לא לכפר ולא להתיר שום דבר רק דגזה"כ הוא דשור שהמית את האדם צריך לסוקלו כדי לסלק דבר המזיק מן העולם. וכן ברובע ונרבע אמרינן בסנהדרין (דף נ"ה) דמשו"ה הצריכה התורה סקילה משום דבא לאדם תקלה על ידה או משום קלון. וכיון דהסקילה גבייהו לא בא לתקן שום דבר לא דמי לשחיטה כלל ואינו מטהר מידי נבלה וראיתי להגאון מוהרש"ש ז"ל בהגהותיו לפסחים (ד' כ"ב) שנתקשה בזה דלמה לא אמרינן בשור הנסקל נמי דסקילה הוי כשחיטה ונשאר בקושיא אבל לענ"ד החילוק ברור כמו שכתבתי בעז"ה: והשוהם לשור הנסקל בוודאי אין בו משום נבלה דהא בהדיא שנינו בחולין (ד' פ"א) דהשוחט שור הנסקל חייב משום או"ב דאם נימא דאינו מטהר מידי נבלה הוי כנוחר ומעקר דפטור מאו"ב [וכמדומה דבחידושי הגרע"א על מס' ב"ק נסתפק בזה וכבר תמהו עליו המפרשים האחרונים ממשנה הנ"ל] אבל מ"מ אסור באכילה ובהנאה מצד גזה"כ ואפילו לר"ת דסובר דאינו נאסר מחיים מ"מ אם שחטו נאסר והוא ברייתא ערוכה בב"ק (ד' מ"א) וכבר כתבנו לעיל דרובע ונרבע ע"פ עדים דינו שוה כמו שור שהמית בכל דבריו וכמו שנראה להדיא מד' רש"י ותוס' בקידושין (ד' נ"ז ע"ב) זולת רבינו אפרים ז"ל חולק וס"ל דברובע ונרבע ליכא איסור