עצי ברושים כא

ר' ינאי ואמר דאינו חייב משום או"ב רק בשחט לעגלה ערופה אבל בעריפה מודה ר"מ דאינו מטהר מידי נבלה: והיוצא לנו מד' הירושלמי הנ"ל דאפילו לר' ינאי אין העריפה מטהר מידי נבלה רק לר"מ ולר"ל גם לר"מ אינו מטהר מידי נבלה רק בשחטה. ועפ"ז עולה לנו הסוגיא דסו"פ חטאת העוף כמן חומר בעז"ה בהא דאמר אביי שם מכלל דעגלה ערופה טהורה היא אמר ליה אין אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים ולכאורה מאי ראיה מאמרי דבי ר' ינאי לענין טהרה מידי נבלה הא אמרי דבי ר' ינאי לא מיירי רק לענין איסור הנאה כיון דכתיב בה כפרה כמו בקדשים מסתמא אסורה בהנאה כקדשים וכן מפורש בקידושין (דף נ"ט) דר' ינאי מיירי לענין איסור הנאה. ואכן פשוט דש"ס דילן סמך על דברי ר' ינאי בירושלמי הנ"ל דס"ל אליבא דר"מ דעריפה ג"כ מטהר מידי נבלה משום כיון דכתיב ביה כפרה ללמד דאסורה בהנאה כקדשים ה"נ מטהר מידי נבלה כקדשים: וע"פ זה צריך לומר דהא דמקשה הש"ס בחולין פ"ב ועגלה ערופה לאו שחיטה ראויה היא והתנן נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר ואמר רשב"ל משום ר' ינאי דעגלה ערופה אינה משנה והקשו התוס' שם בד"ה עגלה בשם ה"ר משה מבונדיש אמאי לא קאמר דשוחט דמתני' היינו עורף ומ"מ לרבנן חייב משום דעריפה זו שחיטה כדאמרינן בר"פ שני שעירי גבי שעיר המשתלח דדחייתו לצוק היינו שחיטתו ובפ' חטאת העוף אמרינן דעריפה מטהר מידי נבלה. צ"ל דקושייתו אינו רק לפי ההו"א דר"ל קאמר לה משום ר' ינאי ושפיר הקשה דלוקמי דשוחט היינו עורף משום דר' ינאי בירושלמי הנ"ל סובר דגם בעריפה חייב משום או"ב אבל לפי המסקנא שם דרשב"ל קאמר ליה משמיה דנפשיה דזו אינה משנה אין מקום לקושיית ה"ר משה כלל דהא לרשב"ל בירושלמי שם הא דתנן השוחט עגלה ערופה השוחט דווקא הוא דבעורף גם לר"מ פטור ושפיר אמר דזו אינה משנה דהא הך משנה ס"ל דנאסרה מחיים משעת ירידה לנחל איתן דאל"כ היכא נאסרה בהנאה אם שחטה: וכן מפורש להדיא בכריתות (דף כ"ה) דלמ"ד דעריפה אוסרתה אם שחטה שחיטה ראויה היא ומותרת באכילה וחייב משום או"ב אף לר"ש אם לא דנימא דלר"ש דעגלה ערופה גם בשחיטה כשרה אבל לא נשתמט לשום תנא דנשמעינן דעגלה ערופה בשחיטה כשרה ונימא ר"ש היא ע"ש: ואין להקשות דמ"ש משור הנסקל לדעת ר"ת דאינו נאסר מחיים רק לאחר סקילה ואעפ"כ תניא בברייתא בב"ק (דף מ"א) דמת"ל לא יאכל את בשרו אלא אפילו אם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה ובהנאה ואמרינן שם עוד דאפילו אם שחטו בסכין דלא עבד כעין סקילה מ"מ אסור בהנאה הרי דהשחיטה נחשבת כסקילה דשאני התם דקרא דלא יאכל את בשרו מיותר הוא לגמרי וכדאמרינן שם ולא אתי רק לדרשא דאפי' אם שחטו בסכין יעבדיה כעין בשר מ"מ אסור באכילה ובהנאה משא"כ בעגלה ערופה ליכא קרא מיותר לזה: ואין להקשות ברובע ונרבע דג"כ ליכא קרא מיותר לזה ג"כ יהא מותר באכילה ובהנאה אם שחטו לדעת ר"ת ז"ל ובאמת מסתימת דברי המשנה דחולין (דף פ"א) דהשוחט פרת חטאת ושור הנסקל ר"ש פוטר מאו"ב משמע דבכל הנסקלין הדין כן. דזה אינו קושיא מאחר דבתורה לא נמצא מפורש כלל דברובע ונרבע אסור בהנאה וע"כ דיש איזה לימודים מן הכתוב דילפינן רובע ונרבע משור שהמית את האדם. וממילא גם אם שחטו אסור בהנאה כמו בשור שהמית. וכן כתבו התוס' בקידושין (דף נ"ז ע"ב) ד"ה הרי דלר"ת דס"ל בשור הנסקל [והיינו בשור שהמית את האדם אינו נאסר מחיים רק לאחר סקילה וכן נמי קאמר רובע ונרבע וכו' אלא הכי פירושו לא מצינו בע"ח דאסירי וכו' הרי רובע ונרבע ולא הזהיר הכתוב אלא לשוחטן כדי לאכול הבשר אבל להנות מהם כל זמן שהם חיים בוודאי מותר עכ"ל. ומשמע בהדיא מדבריהם דעכ"פ לאחר שחיטה אסור באכילה ובהנאה כמו בשור שהמית וע"כ דילפינן רובע ונרבע משור שהמית משום דכולם בני סקילה נינהו וכן נראה להדיא מפירש"י שם שכ' רובע ונרבע בעדים בני סקילה נינהו וכו' וילפינן לעיל משנגמר דינו נאסר ואפילו שחטו עכ"ל ואף דהא דילפינן לעיל דאסור אפילו שחטו מיירי בשור שהמית משום דהתם איכא קרא יתירה ולא יאכל את בשרו וע"כ צ"ל דילפינן משור שהמית משום דכולהו בני סקילה נינהו. ואפשר שמשום זה הקדים רש"י ז"ל לכתוב דרובע ונרבע בני סקילה נינהו כלומר כיון דדמי לשור שהמית לענין סקילה ממילא דמו נמי לענין אם שחטן שאסור באכילה ובהנאה. ומיהו לדעת רבינו אפרים ז"ל שהובא בתוס' בכריתות (ד' כ"ד) דרובע ונרבע אינו נאסר בהנאה לאחר סקילה. וטעמו כתבו התוס' שם דס"ל דלא גמרינן משור שהמית וראיה דהא בסנהדרין מצריך קרא דברובע ונרבע בעינן ב"ד של כ"ג ולא גמרינן משור הנסקל וכוונתם מהא דהוצרך המשנה בריש סנהדרין להביא ראיה ברובע ונרבע דבעי ב"ד של כ"ג משום דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה דאיתקש בהמה לאשה והוא קרא בפ' קדושים והלא כבר ידעינן זה מקרא דפ' משפטים דכתיב גבי שור שהמית השור יסקל וגם בעליו יומת הרי דאיתקש מיתת השור למיתת בעלים אלא ע"כ דלא גמרינן משור הנסקל. נ"ל דלדידיה אם שחטו מותר אפילו באכילה כיון דלדידיה לא גמרינן משור הנסקל מניין לנו לומר דאית ביה אסור אכילה לאחר שחיטה. והא דאמרינן הכא בקדושין והרי רובע ונרבע דבע"ח נינהו ואסורין היינו כיון דהוזהרו הב"ד [בזה"ב] לקיים מצות סקילה ואסור לשוחטן ממילא נאסרו באכילה לעולם דלאחר סקילה בלא"ה אסירי מצד נבלה. וכן צריך לפרש לדעתו הא דאמרינן בסנהדרין (ד' נ"ה) ישראל גופא ליתסרי משום דהוי ארביעה היינו דישראל גופא ליתסרי הבהמה לשוחטה אלא דיצטרך סקילה [בזה"ב] כמו ברביעה ע"ש ודו"ק: ולפי דעתו הא דתנן בחולין (ד' פ"א) בשוחט לשור הנסקל פטור משום או"ב לר"ש וכן שם (ד' פ"ד) לענין כיסוי הדם דחיה ועוף הנסקלים פטור מלכסות לחכמים דס"ל כר"ש מיירי הכל בהמיתו את האדם וכן באמת סתם שור הנסקל הנזכר במשנה ובגמ' מיירי הכל בשור שהמית משום דלא מצינו מפורש סקילה בשור רק בשור שהמית. ולפלא בעיני דברי רש"י ז"ל במשנה (ד' פ"ה) הנ"ל דפירש בחיה ועוף הנסקלין דנרבעו ונגמר דינן להריגה. דמאי דחקו לפרש דמיירי דווקא בנרבעו דנהי דסבר רש"י ז"ל דגם ברובע ונרבע אסור באכילה ובהנאה ודלא כרבינו אפרים אבל מ"מ אין ההכרח לפרש כן דדווקא בנרבעו מיירי. ואולי משום עוף נקט כן דלא שכיח דעוף ימית את האדם ואף דתנן בעדיות דהעיד ר"י בן בבא על תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש מ"מ הוא מילתא דלא שכיח כל כך ולכן נקט רש"י ז"ל דמיירי דנרבעו ועדיין ד' רש"י ז"ל צל"ע: ולכאורה איכא למידק לפי מה דאמרינן ביומא (ד' פ"ד) גבי שעיר המשתלח דדחייתו לצוק היא שחיטתו ואם שחטו לאמו של שעיר המשתלח ביוה"כ אסור להוליכו לצוק משום לאו דאו"ב א"כ אמאי לא הוזכר במשנה דהשוחט אמו של שעיר המשתלח ביו"כ כגון שהיה לו חולה ביו"כ אחרי דחייתו של שעיר המשתלח לצוק דלר"ש פטור משום דדחייתו לצוק אף דנחשב כשחיטה לענין או"ב מ"מ הא וודאי אסור באכילה אף למ"ד ביומא (ד' כ"א) דאברי של שעיר המשתלח מותר בהנאה מ"מ באכילה בוודאי אסור דהא מ"מ לא נשחט כדין שחיטה דלענין אכילה בוודאי בעינן שחיטה מעליא ולחכמים דמתניתין חייב משום או"ב דאף משום איסור שחיטה ביו"כ ליכא משום דהיה צריך לשחוט משום חולה שיש בו סכנה מ"מ מצד או"ב חייב דהא יכול לשחוט בהמה אחרת בשביל החולה וכן קשה דלא הוזכר במשנה דהמוליך שעיר המשתלח לצוק אחר שנשחטה אמו ביו"כ חייב משום או"ב לדעת חכמים דאף דשעיר המשתלח נפסל משום מחוסר זמן וצריך להביא שני שעירים אחרים ולהגריל עליהם מ"מ משום או"ב חייב דהרי עיקר איסור או"ב כתיב גבי קדשים והרי בקדשים אם שחט או"ב פסול משום מחוסר זמן מ"מ גזה"כ דחייב משום או"ב: אבל אחר העיון בזה לק"מ דנ"ל פשוט דהא דאמרינן דדחייתו לצוק היא שחיטתו היינו אם מת השעיר ע"י הדחייה דעיקר מצות שילוח של השעיר לעזאזל היינו שיתחתך לאברים וכמו דאמרינן ביומא (דף פ"ז) דאין גזירה אלא המתגזר ויורד ופירש"י השעיר מתגזר בה אברים אברים. וכן אמרינן שם (דף ס"ו) דחפו ולא מת צריך לירד אחריו וימתנו והובא להלכה ברמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות עבודת יוה"כ וכן איתא בירושלמי ביומא פ"ו הלכה ג' דצריך לירד אחריו וימתנו. ונראה דנפק"ל לחז"ל הא מדכתיב אל ארץ גזירה וכמו שכתבתי לעיל והלכך לעולם הוי התראת ספק דמי יימר דישיג אחריו להמיתו דהא אמרינן בירושלמי שם דמשמת שמעון הצדיק