עצי ברושים כ

לא ידענו בלימודינו [נ"ל דצ"ל בתלמודינו] אשגירת לישנא בכי הא ובאמת מזכירין הרוב בלשון כל לפעמים משום דרובו ככולו אבל במקום שצריך הכל דווקא שיוציאו אותו בלשון רבים לא שמענו מעולם. ועוד אף לפי דבריו דכל המצויין אצל שחיטה מומחין הם מ"מ הא איכא מיעוט המומחין ששוהין או דורסין או מגרימין כדרך המקרים כנפלה סכין מידו או עף או שהיה סכין רעה ודרס וכיוצא בזה שאין ברית כרותה למומחין שלא ייעפו ולא ייגעו ולא תשיגם סיבה בשחיטה וא"כ במוצא גדייו ותרנגוליו שחוטין בשוק למה מותרין וסומכין ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם למאן דהוה מוקי פלוגתא דר"י ור"ח בריה דר"י הגלילי בהכין. וכן באומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט דהא איכא חזקה ומיעוט שיקרה להם מקרה לפסול. אלא וודאי דאפילו תימא דבעלמא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לא אמרינן רק אלא ברובא וחזקה דעלמא אבל חזקה המסתלקת ע"ד המתעסקין לסלקה ורוב דמתעסקין כל שיתעסקו בה מסלקין אותה וודאי ושנתעסק בה מתעסק אחד ולא ידענו אם הוא מן הרוב או מן המיעוט על כרחנו י"ל דאזלינן בתר רובא ומיעוטא כמאן דליתא דמי עכ"ל הרשב"א ז"ל במשמרת הבית שם: והנה לכאורה יש לתמוה על דברי רבינו ז"ל אלו דהיאך יפרנס להא דאמרינן דאם לא בדק בסימנין לאחר שחיטה דהרי זו נבלה ומטמא במשא. וכתב רבינו ז"ל בעצמו בתו"ה דרוב השוחטין שוחטין רוב וכמו שהבאתי לעיל בסימן א' בשמו ולמה אמרינן דהוי נבלה משום דאית לה חזקת איסור והלא התם נמי הרוב מסלק החזקה. ומיהו שוב ראיתי לרבינו בחידושיו שנשמר מזה וכתב דהטעם משום דהוי רובא דתליא במעשה ולא הוי רוב מעליא. אך עיקר הוכחתו מהא דאבדו גדייו ותרנגוליו וכן מהאומר לשלוחו צא ושחוט אינו הוכחה כ"כ די"ל דמאחר דהכל מומחין הם אם איתא דאירע לו מקרה דשהה או דרס הרי יודע דהוא נבלה ולא היה מניחה בשוק משום תקלה והיה זורקה לאשפה שבשוק דהא זה הוא עיקר טעמא דר"ח בנו של ר"י הגלילי דמתיר במצא באשפה שבבית או בשוק בלא אשפה משום דס"ל דאין אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית וכן להטיל בשוק. והנה באשפה שבבית פירש רש"י משום דמסרח ואיכא ריח רע וכן כתב הרשב"א בתו"ה שאין דרך בני אדם להטיל נבלות לאשפה שבבית כדי שלא תסריח עליו ביתו. וזה הטעם לא שייך רק במצא באשפה שבבית אבל במצא בשוק בלא אשפה דג"כ מתיר ר"ח בנו של ר"י הגלילי דשם ליכא הך טעמא וע"כ מטעם שלא יבוא לידי תקלה ומכשול רבים דיסברו שהיא כשרה אין מניחין נבלות בשוק. וע"כ כשרה היא והניחה מדעת בשוק לפי שעה וא"כ י"ל דאף למאי דס"ד מעיקרא דפליגי אי אמרינן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ג"כ ידע מהך סברא דאין אדם עשוי להטיל נבלתו בשוק או באשפה שבבית ולכן ליכא למיחש למידי. וא"כ אין כאן הוכחה משם דהיכא דהרוב מסלק להחזקה לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ודו"ק: ובאמת שמסוגיא זו מוכח ג"כ דאף דקיי"ל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מ"מ חיישינן למיעוט המקריים שיש להמצא גם במומחה וכמו שכ' הרשב"א. אך אם השוחט לפנינו לא שייך כלל לחוש שמא אירע בו מקרה שנתנבל בידו דאם איתא שנתנבל בידו היה מודיע לנו [וכן מבואר בטוש"ע יו"ד סימן א' דא"צ לשואלו שמא נתעלף דאם איתא דנתעלף היה מודיע לנו] אבל בנמצא בשוק ואין השוחט לפנינו שפיר חיישינן דשמא אירע בו מקרה של פסול ומשום זה אוסר ר"י אם נמצא באשפה שבבית או בנמצא בשוק דחיישינן דשמא נתנבל בידו והשליכו בשוק או באשפה שבבית דאם איתא דלא חיישינן כלל למקרה של פסול למה אוסר ר"י נהי דסובר דמשליכין נבלה בשוק מ"מ מהיכי תיתי נימא דהיא נבלה. וזה אין לומר דאם איתא דהיא כשרה לא היה משליכה בשוק או דלא היה מניחה באשפה שבבית. דא"כ העיקר חסר מן הספר דהו"ל לומר דטעמא דר"י משום דאין אדם עשוי להטיל כשרה באשפה שבבית או בשוק ור"ח סבר דאדם עשוי להטיל כשרה באשפה שבבית וזה לא אמרינן בגמ'. ולכן ע"כ מוכרח דשפיר חיישינן למיעוט המקריים ומ"מ ר"ח מתיר משום דהוכחה דהיא כשרה והניחה לפי שעה דאם איתא דהיא נבלה לא היה משליכה באשפה שבבית שלא יסריח ביתו וכן לא היה משליכה בשוק שלא יבוא לידי תקלה ומכשול רבים כנ"ל בפירוש הסוגיא הנ"ל לפי ענ"ד ודו"ק. ולכן דברי הרשב"א ז"ל מה שהכריח מסוגיא זו דהיכא דהרוב מסלק החזקה לא אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה צ"ע טובא לפי ענ"ד. ועוד יש לתמוה על מש"כ שם עוד במשמרת הבית. עוד אני אומר דשאני הך מיעוטא דהתם בפרק האשה בתרא משום דהמיעוט מרע הרוב ממש ומן הרוב אתה מסלקו דהא מיעוט מפילות הוא מן הרוב דמתעברות ונמצא דאינו רוב גמור והך מיעוטא שפיר מצרפינן לחזקה משא"כ במיעוט שאינו מגרע להרוב ע"ש. ומשמע דע"פ חילוק זה תו אינו נצרך לחילוק שכתב מקודם בין רובא דעלמא לבין רובא דהכא דהרוב המתעסקין אצל שחיטה באין לסלק החזקה. והדבר צ"ע דהא לפי מש"כ בעצמו דברוב מומחין איכא מיעוטא דמקלקלין השחיטה מחמת איזה מקרה וסיבה נמצא דגם הכא המיעוט מרע הרוב ואינו רוב גמור ודמי ממש להרוב דמתעברות ויולדות ומצוה רבה ליישב דבריו הנלע"ד כתבתי בעז"ה: סימן ה ראיתי לכתוב בכאן מה שהשבתי להרב הגדול בתו"י הגביר מו"ה מאיר קאוונער נ"י ע"ד אשר העיר על דברי רש"י בסנהדרין (דף פ"ח ע"א) על הא דאמרינן שם דהא דתניא בברייתא שם דהא דכתיב כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' דברי ריבות בשעריך היינו דנחלקו בדין עגלה ערופה בפלוגתא דר"א ור"ע אם מודדין מחוטמו או דמודדין מטיבורו. ופירש"י דנ"מ בפלוגתא זו לענין כרת וחטאת כגון דמדד זקן ממרא מטיבורו וב"ד מדדו מחוטמו והביאו אלו עגלה ואלו עגלה למר זו עגלה ערופה ואין מקדשין בה את האשה וזו אינה עגלה ומקדשין בה ולמר הוי איפכא עכ"ל רש"י ז"ל. והעיר כבוד הרב הגדול הנ"ל דאמאי לא פירש רש"י כפשוטו גם בלא קידושין כגון דנגע בעגלה לאחר עריפה ונכנס למקדש אח"כ דלמר זו עגלה כשרה היא ועריפתה מטהרת אותה מידי נבלה דכפרה כתיב בה כקדשים וכמו דאמרינן בזבחים (ד' ע' ע"ב) ואינו חייב משום ביאת מקדש ואידך אינה עגלה וחייב כרת וחטאת משום ביאת מקדש בטומאה ולמר הוי איפכא וכמו דפירש"י גבי נגעי אדם וטהרת מצורע דנ"מ אם נכנס אח"כ למקדש ויפה העיר בזה. וכבר ראיתי בזה קרוב לעשרים שנה בכת"י אחד מבנו של הגאון בעל שאג"א ז"ל שהעיר ג"כ בזה על רש"י ז"ל ולא תירץ כלום: ואכן נ"ל ליישב קושיא זו בטוב טעם ודעת די"ל בפשיטות דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל במנחות (דף ק"א) ובבכורות (ד' ט') על הא דתניא שם דשור הנסקל ועגלה ערופה וכו' כולן מטמאין טומאת אוכלין פירש"י עגלה ערופה ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן דאוסרתה עכ"ל ומשמע להדיא דס"ל לרש"י דאם נערפה כדינה מטמאה טומאת נבלות ממש ולא שייך בה פלוגתא דת"ק ור"ש אי מטמאה טומאת אוכלין או לא וכן כתבו התוס' בהדיא בד"ה ועגלה ערופה לאו כשנערפה דא"כ תיפוק ליה משום נבלה אלא כששחטה וכו' ואמנם שוב מסקי התוס' אי נמי כשנערפה ועריפתה מטהר מידי נבלה כדמוכח סו"פ חטאת העוף עכ"ל. וצריך להבין באמת טעמו של רש"י ז"ל וכן התוס' בפירושא קמא שכתבו דע"כ מיירי כשנשחטה. ולכאורה הא באמת בסו"פ חטאת העוף מפורש להדיא דעריפה מטהר מידי נבלה דכפרה כתיב בה כקדשים. ואמנם הדבר פשוט דס"ל ז"ל דהסוגיא דסו"פ חטאת העוף אזלא אליבא דר"מ דהוא מטהר שם במלק ונמצא טרפה או במלק אווזים ותרנגולים בפנים ואליביה מבעיא ליה בערף עז מהו משום דפשיטא ליה להש"ס דעריפת עגלה לר"מ בוודאי מטהר מידי נבלה. וכ"ה באמת בירושלמי דסוטה פ"ט הלכה ה' חד סב שאל לרבנן דקיסרין עריפתה מהו שתטהר טריפותה מטומאתה אמרין ליה ולאו מתניתין היא השוחט ונמצא טרפה [והיינו מתניתין דחולין (דף פ"א) דהשוחט שור הנסקל ועגלה ערופה ר"ש פוטר משום או"ב וחכמים מחייבין וחכמים דמתניתין היינו ר"מ דס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אלמא דהשוחט עגלה ערופה מטהר מידי נבלה לד"ה דאל"ה לא היה חייב משום או"ב] אמר לון מה אנן בעיין טריפה [כ"ה הלשון בירושלמי שם אבל פשוט דטס"ה וצ"ל מה אנן בעיין עריפה] ואתון מייתין שחוטה. אמרין ליה לא כן אמר ר' ינאי דברי ר"מ אפילו טריפה [וגם כאן הוא ט"ס וצ"ל אפילו עריפה חייב] ואמר לון ומן הדא דר' ינאי אתון מגיבין לי עכ"ל הירושלמי שם וכתבו הק"ע והפ"מ דמשו"ה התיב לון דמדברי ר' ינאי אתון מגיבין לי בתמיה משום דר"ל פליג שם בירושלמי בהלכה ו' על