עצי ברושים יט

דאפשר למבדק א"צ בדיקה משום דלא מצינו בדיקה לחצאין: דתימה לי דאף לדעת רבינו ז"ל דכיון דבוושט הוי בדיקה לחצאין ממילא גם בקנה לא תקנו בדיקה מ"מ תירוצו של רבינו אינו אלא לדעת הסוברים דוושט אין לו בדיקה מבחוץ אצל נקב. אבל לדידן דלא נתברר לן הלכה כמי ובשו"ע הביא ב' דעות בזה. וא"כ דלמא הלכה כדעת הסוברים דוושט יש לו בדיקה מבחוץ אצל נקב ושמא הלכה דנקובת הוושט הוי נבלה וא"כ צריך לבדוק הוושט והקנה קודם שחיטה ולאחר שחיטה ג"כ דשמא הלכה כמ"ד דוושט אין לו בדיקה מבחוץ אצל נקב. ולכאורה רציתי ליישב דנהי דלענין נקב יש לו בדיקה מכ"מ אצל דריסה בוודאי אין לו בדיקה וכמו שמבואר בגמ' להדיא א"כ מ"מ הו"ל בדיקה לחצאין. אבל כל זה אם נימא דוושט שנדרס ג"כ היי נבלה ולא מהני לי' שחיטה. אבל לכאורה הדעת נוטה דדריסה אינו נקב גמור דיהא נחשב כניקב ממש. רק דדרוסה היא אחת מי"ח טרפות ולדעת הרמב"ם עיקר טרפה דבקרא מיירי בדרוסה הרי דהתורה קרי לה טרפה ולא נבלה ולא חילקה התורה באיזה מקום נדרסה ומשמע דאפי' נדרס הוושט ג"כ אינו אלא טרפה ולא נבלה וא"כ אינו נצרך בדיקה אצל דריסה אפי' מדרבנן דהא לא שייך בזה סמוך מיעוטא לחזקה דהא בזה ליכא חזקת איסור דאדרבה רוב בהמות כשרות הן. וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא דנצטרך בדיקה אצל נקב דהא לדידן לא הוי בדיקה לחצאין: והן אמת דלדעת ה רשב"א דכיון דאצל קדשים א"א ג"כ מקרי בדיקה לחצאין תיישב גם זה דהא בקדשים א"א לבדוק הוושט קודם שחיטה משום דהוי מום והלכך גם בחולין א"ל לבדוק. אבל כבר כתבתי דדברי הרשב"א תמוהין. ובפרט דגם הרשב"א לא כ"כ רק לר"ט אבל אינו ראי' דגם רבנן ס"ל סברא זו דהרשב"א לא כתב זה מסברת עצמו רק דכתב דלר"ע מוכרח הדבר לומר כן דהא לא מצינו דפליג עם רבנן בבדיקה דטרפות דלא אשתמיט בשום דוכתא בש"ס דר"מ יאמר דצריך לבדוק כל הי"ח טרפות. ולכן מוכרח לומר דר"מ ס"ל הך סברא דכיון דבקדשים א"א לבדוק ממילא גם בחולין אינו מחוייב. אבל לרבנן אינו מוכרח לומר סברא זו וא"כ הדרה התמי' לדוכתה: ואמנם כל זה מעיקר דין הגמ'. אבל האידנא דהחמירו האחרונים ז"ל דאפי' חתך מקצת העור ויצא דם או חתך כל העור ולא יצא דם חיישינן שמא ניקב הוושט מחומרא זו יצא לנו קולא דא"צ לבדוק הוושט והקנה לאחר שחיטה דכיון דבמקום שחיטה א"א לבדוק א"כ הוי בדיקה לחצאין וממילא א"צ לבדוק כלל. אבל במקומות שפוסקין כדעת המחבר דלא ס"ל חומרא זו בוודאי מחוייבין לבדוק הוושט והקנה קודם שחיטה ולאחר שחיטה. ואפי' לדעת הסוברים דנקובת הוושט לא הוי נבלה רק טרפה מ"מ צריך לבדוק דשמא נקרע רוב הוושט ברחבו ואם נקרע רוב הוושט בוודאי הוי נבלה כמו דאם נפסקה הגרגרת ברובו הנלע"ד כתבתי בעז"ה: ולענין עיקר הקושיא של רבינו אברהם בר יצחק ז"ל אב"ד בעל המחבר ס' האשכול הנ"ל. דהוי לן למבדק סימנים לאחר שחיטה דהא ביבמות בריש האשה בתרא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. לכאורה צריך להבין דהא משמע שם בסוגיא דדווקא לר"מ אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה משום דס"ל דחיישינן למיעוטא מדרבנן והלכך בדאיכא חזקה דמסייע למיעוט הו"ל פלגא ופלגא. אבל לרבנן דס"ל דמיעוטא כמאן דליתא דמי לא אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה כלל. וכן יש לתמוה על הרי"ף והרמב"ם ז"ל דפסקו כסתם מתני' דהתם והלא מסקינן שם דמחוורתא מתניתין ר"מ היא ואנן הא קיי"ל כרבנן. אכן כבר כתבתי בהגהותי על מסכת יבמות [הנדפס בסוף מס' נדה בדפוס ראם] ליישב דבריהם דנראה שהיה להם הגי' בגמ' בתירוצא דרבא שם כמו הגירסא שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו שם ובס' משמרת הבית שלו [ובדפי הספר ד' ברלין הוא בדף ז' ע"ב] שכ' שיש גורסין שם בדברי רבא דלעולם רבנן היא וכ"ה דעת רב האי גאון זצ"ל ולפי הך גירסא גם רבנן ס"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ועולה שפיר פסקי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דפסקו כסתם משנה דיבמות על נכון בעז"ה דלפי המסקנא דרבא אתיא מתני' כד"ה. ועפ"ז פשוט דרבינו בעל האשכול ז"ל ג"כ היה לו גירסא זו: ושוב ראיתי להמהרש"ל ביש"ש ביבמות שם שהקשה ג"כ על הרמב"ם ז"ל דהיאך פסק כסתם מתני' דהתם הלא (עצי ברושים) בית אוקימנא דמתני' ר"מ היא ולא קיי"ל כוותיה ותי' ג"כ דהרמב"ם סובר דרבא חולק אהא דלעיל וס"ל דמתני' אתיא אפי' כרבנן ע"ש אבל באמת אלו היה לפניו ד' הרשב"א בחידושיו דגי' הגאונים ז"ל בדברי רבא להדיא דלעולם רבנן היא לא היה נצרך לומר כן מסברא דנפשיה]: וחזות קשה ראיתי בדברי הרשב"א ז"ל במשמרת הבית שם שדחה דעת זו מהא דאמר רב אשי בחולין (ד' י"א) דאתיא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול וליחוש שמא במקום נקב קשחיט ואף דהכא איכא חזקה ומיעוטא כנגד רובא ואף דדחי ליה רב כהנא דילמא היכא דאפשר אפשר מ"מ רב אשי דלא רמי אנפשיה האי טעמא קא סבר דרובא עדיף מחזקה ומיעוטא כמאן דליתא דמי עכ"ל הרשב"א ז"ל שם. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים בזה דהא י"ל דרב אשי מייתי ראיה משחיטה דמה"ת לא חיישינן למיעוטא ואף דאיכא חזקה דמסייע למיעוט ואף היכא דאפשר ואף דגבי שחיטה לא אפשר מ"מ לא נהירא ליה לרב אשי לומר דיש חילוק מה"ת בין אפשר ללא אפשר. אבל מדרבנן שפיר י"ל דס"ל לרב אשי דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה במקום אפשר ושאני שחיטה דא"א למבדק דלזה הסברא מחייב דבמקום דלא אפשר לא גזרו רבנן ואך רב כהנא דחי להראיה שהביא רב אשי משחיטה דדילמא מה"ת גופא ג"כ יש חילוק בין אפשר ללא אפשר והביא הוכחה לזה דליטעמך תקשי מר"מ דס"ל דהיכא מיעוטא וחזקה הו"ל פלגא ופלגא וכמו שיבואר בסוגיא דיבמות שם וה"ל ספיקא דאורייתא והיכי אכיל בשרא וע"כ דבמקום דלא אפשר סמכה התורה ארובא ואף במקום דאיכא כנגד הרוב מיעוט וחזקה. וכ"ש לרבנן דס"ל דאפילו במקום שיש חזקה ומיעוטא נגד הרוב אינו אסור רק מדרבנן בוודאי יש חילוק בין אפשר ללא אפשר: ועל פי הצעה זו שפיר הקשה רבינו בעל האשכול דהוה לן למבדק מיהת למעלה ולמטה ממקום שחיטה דהא התם אפשר הוא. והן אמת דמ"ד התוס' בחולין (ד' י"ב) ד"ה פסח וקדשים שכתבו שם דמבשר תאוה לא פריך משום דנראה דמדאורייתא לא חייש ר"מ למיעוטא אלא מדרבנן משמע להדיא דס"ל דאף דבמקום דאיכא מיעוט וחזקה לא חייש רק מדרבנן ולכאורה תמוה דהא בריש האשה בתרא אמר רבא בהדיא דהיכי דאיכא מיעוט וחזקה הו"ל פלגא ופלגא והוי ספיקא דאורייתא. וצ"ל דהתוס' אזלי כאן בשיטת ר"ת ז"ל דנקובת הוושט אינו אלא טרפה ולא נבלה וכמו שנדפס בשמי בהגהותי ליו"ד [ביו"ד החדשים ד' רא"ם ד' רפ"ט ד"ה השוחט] דכ"ה באור זרוע בהלכות שחיטה בשם ר"ת ז"ל וא"כ אין כאן חזקת איסור כלל]: ואין להקשות דלפי מש"כ דלגבי שחיטה לר"מ הוי פלגא ופלגא לפי דעת הרשב"א ובעל האשכול והוי ספיקא דאורייתא תהדר קושיית התוס' שם לדוכתיה דאמאי מקשה פסח וקדשים מאי איכא למימר טפי תקשה ליה דהא בהדיא התירה התורה בשר תאוה אבל באמת כבר העיר הרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין שם בקושיא זו ותירץ די"ל דדילמא לא התירה התורה אלא בשר תאוה ולא דברה התורה אלא כנגד היצה"ר ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ולא שיאכלו בשר תמותות נבלות כמו שהתירה התורה יפת תואר עכ"ל הרשב"א ז"ל שם ועפ"ז לא התירה התורה כלל היתר גמור ולכן לא מקשה רק מפסח וקדשים דהתם מצוה לאכול: ועל פי דברי הרשב"א ז"ל אלו יתיישב ג"כ מה שהקשה בני האברך הרב החריף ובקי מו"ה אבר הם יעקב הכהן נ"י דלפי דעת הט"ז באו"ח סי' תקפ"ו וביו"ד סי' קי"ז ובחו"מ סימן ב' דכל דבר שמפורש בתורה להיתר לא היה יכולת ביד החכמים לאסור והיא סברת התוס' בב"מ ד' ע' לענין ריבית א"כ מאי מקשה הש"ס ור"מ היכי אכיל בשרא הא בהדיא התירה התורה בשר תאוה ואין יכולת ביד חכמים לאסור כן הקשה בני הנ"ל ויפה העיר ואכן לפי ד' הרשב"א הנ"ל יתיישב הקושיא דלא דברה התורה אלא כנגד יצה"ר ואין זה היתר גמור: ועוד יש לנו הרהורי דברים במש"כ שם הרשב"א עוד במשמרת הבית לענין רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן שכ' הרא"ה ז"ל בבדק הבית דהך רוב דאמרינן הוא לאו דווקא ואינו רק שגירת לישנא בעלמא אבל באמת ר"ל כל המצויין אצל שחיטה מומחין הן דאם נימא דרוב ממש קאמר תקשה דלמה לא נימא דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וכתב הרשב"א על זה שאין זה אמת שאנו