עצי ברושים יז

גבי טרפות אמרינן דספק השקול אסור ולפי זה אין להוציא מד' רבינו יונה ז"ל אלו כלום: ואמנם העיקר באתי לתמוה על דברי הפמ"ג ז"ל אלו דנראה דסותר דברי עצמו למש"כ בסי' י"ט במשבצות זהב דמשו"ה הוצרך הטור ז"ל לכתוב דהשוחט צריך לברך על השחיטה [ועי' בב"ח שם דפירש דעיקר כוונת הטור לאשמעינן דצריך לברך קודם השחיטה ולא חיישינן שמא תמצא טרפה אבל להפמ"ג לא ניחא ליה פירוש זה דא"כ הו"ל להטור ז"ל לכתוב בהדיא דצריך לברך קודם השחיטה] דקמ"ל דשחיטה מצוה היא ואינה תיקון ללאו בלחוד אלא עשה נמי איכא ואם אינה שוחטה מלבד שאסורה משום לאו דנבלה עוד עובר עליה בעשה שאינה זבוחה ולפיכך צריך לברך עליה דלא כהריצב"א דסובר דשחיטה אינו אלא תקון ללאו דנבלה אבל ליכא עשה שאינה זבוחה ולדעתו בוודאי אין לברך עליה ואמנם באמת מסוגיית הש"ס דפסחים ז' דמפורש שם בברייתא דצריך לברך על השחיטה הוא סתירה גדולה על דעת הריצב"א כל זה כתב הפמ"ג שם. הרי דס"ל דאי ליכא עשה ליכא ברכה והרי בש"ס דחולין בפ' כיסוי הדם (ד' פ"ה) בהא דאמרינן שם דמודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת ופירש"י לענין ברכת שחיטה מודה ר"י דאין הכיסוי מפסיק ויכול לצאת בברכה ראשונה שבירך מתחילה על כולן והרי ההם מיירי בחיה ועוף אלמא דבין חיה ובין עוף טעונין ברכה על השחיטה הרי דנוהג בהם עשה שאינו זבוחה. והן אמת דלדעת הריצב"א דגם בבהמה ליכא עשה שאינה זבוחה ואעפ"כ טעון ברכה ממילא אין ראיה מהתם גם לדידן דס"ל דבהמה איכא עשה שאינה זבוחה דגם בעוף כן דאיכא למדחי דאף דליכא עשה מ"מ ברכה בעי. אבל לפי דעת הפמ"ג לשיטתו דס"ל דתליא אהדדי דאי ליכא עשה דשאינה זבוחה ליכא ברכה בוודאי ראיה מהש"ס דחולין שם דבחיה ועוף ג"כ איכא עשה דשאינה זבוחה: ועוד אני תמה דנראה דלא עיין ברמב"ם בריש הלכות שחיטה דכתב שם בהדיא מ"ע מי שירצה לאכול בשר בהמה וחיה ועוף לשחוט ואח"כ יאכל שנאמר וזבחת וכו' ונאמר בבכור בע"מ וכו' ושחיטת בהמה חיה ועוף אחת הוא ולפיכך צריך לברך וכו' הרי דס"ל להרמב"ם בהדיא דגם בחיה ועוף איכא מ"ע דשאינה זבוחה [ומאי דשני הרמב"ם מד' הגמ' דאיתא שם דילפינן דחיה בעי שחיטה משום דאיתקש לפסולי המוקדשין והרמב"ם כתב דילפינן מבכור בע"מ מבואר אצלי במק"א בעז"ה]: ובעיקר דברי הפמ"ג דתלי הברכה במ"ע דזביחה ועל כן הקשה על הריצב"א דס"ל דליכא עשה דזביחה דהיאך יפרנס לד' הש"ס דפסחים דמפורש שם דצריך לברך על השחיטה הנה המעיין בד' הרא"ש בפ"ק דכתובות ימצא תירוץ לקושיא הנ"ל דהנה הרא"ש ז"ל הקשה שם דמ"ש דמברכינן אשחיטה אף שאינה מצוה חיובית דאי בעי לא אכיל ולמה לא מברכינן אקב"ו לקדש אשה ואף שמחוייב בפ"ו וע"כ משום דאפשר בפלגש וא"כ גבי שחיטה נמי אפשר דלא אכיל. ותי' על זה ג' תירוצים. א' דגבי שחיטה מ"מ אם רוצה לאכול בשר מחוייב לשחיט [וכוונתו בזה דמ"מ לא דמי מצות שחיטה למצות פ"ו דגבי שחיטה הברכה הוא על השחיטה והשחיטה בעצמה אם רוצה לאכול בשר היא מצוה חיובית דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ומה שיש לו עצה לפטור עצמו מהמצוה זו לא איכפת לן דהא בציצית ג"כ יכול להפקיע עצמו מהמצוה שלא ילבש בגד של ד' כנפות ומ"מ כשרוצה ללבוש בגד של ד' כנפות מחוייב לברך משא"כ במצות פ"ו אף דהמצוה בעצמה היא חיובית מ"מ הברכה לא נתקן על עצם המצוה דהא זה אין בידו לקיים וא"א לתקן לברך רק על לקיחת אשה וזה אין חיוב כלל דהא יכול לקיים המצוה דפ"ו ע"י פילגש [לדעת הרא"ש שם דפילגש מותר אבל באמת רוב פוסקים חולקים וס"ל דאסור להחזיק פילגש כמבואר בב"י באה"ע בסימן כ"ז] ב' דשחיטה שאני דכתיב בלשון ציווי וזבחת אבל על קידושין לא כתיב בלשון ציווי ליקח איש אשה רק כי יקח איש אשה ג' כיון דבקדשים א"א בלא שחיטה הלכך מברכינן על כל שחיטה עכ"ל הרא"ש ז"ל. וע"פ דבריו ז"ל יתורץ ג"כ ד' הריצב"א דאף דס"ל דגבי חולין ליכא עשה דזביחה מ"מ כיון דגבי קדשים מחוייב לשחוט ומקיים עשה והלכך תקנו לברך על כל שחיטות ואף על שחיטת חולין. וקצת יש לומר דמשו"ה צריך לברך על שחיטת עופות אף אי נימא דאינו נוהג בהם עשה שאינה זבוחה מ"מ כיון דשחיטת ציפור של מצורע היא מצוה חיובית דהא כתיב בהדיא בלשון ציווי ושחט את הציפור האחת אל כלי חרש על המים החיים לפיכך תקנו לבר על כל שחיטת עוף וכמו שכ' הרא"ש גבי שחיטת חולין של בקר וצאן וכל זה ברור והנראה לענ"ד כתבתי בעז"ה: סימן ג שאלה. ראוי לברר אם מותר לשחוט לכתחילה עוף בסכין שאינו חד. וכן בשוחט בהמה בסכין חד אם צריך השוחט לזהר שיהא ב' הסימנין נשחטין כאחת ולא בזה אחר זה: תשובה. בדרישה בר"ס כ"א הקשה כיון דדעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל שגם בעוף צריך לכתחילה לשחוט ב' הסימנין א"כ היאך מותר לכתחילה לשחוט עוף בסכין שאינו חד. ואילו בטור בסי' י"ח משמע להדיא שאף לכתחילה מותר לשחוט עוף בסכין שאינו חד שכ' שם סכין שפיה חלק אלא שאינו חד שוחטין בו אע"פ ששוהה בשחיטה הרבה רק שיוליך ויביא ולא ישהה בשהי' עכ"ל הטור שם. וע"כ דמיירי בעוף וכמו שכ' הב"י שם דאיל בבהמה אף בדיעבד אסור דהיינו אבעיא דשהה במיעוט סימנים מהו לפי' הרב ר' אושעיא שהובא בתוס' בחולין (דף ל') ובטור בסי' כ"ג ולא איפשטא. ושוב חזר ותירץ דבסי' י"ח מיירי ששוחט ב' סימנים כאחת דאז שרי אפי' לכתחילה ואפי' בבהמה דאין כאן שהי' כלל. אבל לשחוט ב' הסימנים בזה אחר זה אסור אפו' בעוף לשחוט לכתחילה בסכין שאינו חד וכן דעת הב"ח בסי' י"ח דלכתחילה אסור גם בעוף והסכים עמו גם הש"ך שם בסי' י"ח ס"ק י"ב. וכן הט"ז בר"ס כ"א [רק דאינו מסכים בזה שכ' הדרישה דאם מכוון השוחט שיהא ב' הסימנים נשחטין כאחת אז מותר אפי' בבהמה לשחוט לכתחילה בסכין שאינו חד וכ' דלא נהירא כלל להקל בזה לסמוך ע"ז שיחתוך ממש בשוה בכל אחד ולא יקדים באחד יותר קצת מחבירו דשמא יקדים באחד יותר ויבוא לידי איסור גמור]: והנה כבר תמה עליהם הפר"ח ז"ל בסי' כ"ג ס"ק כ"א דמאי שייך איסור בזה בעוף אפי' לכתחילה שהרי בעוף המיעוט בתרא וסימן ב' שניהם בני שחיטה נינהו לכתחילה ובדיעבד תרווייהו לא מעכבי ואיך שייך לומר דשחיטת המיעוט בתרא של סי' ראשון יהי' נחשב כשהיה לגבי סימן שני. ולא דמי לבהמה דהתם הסימן שני מעכב בשחיטה והלכך לגבי סימן שני נחשב המיעוט בתרא של סימן ראשון כמוליך ביד וברגל. אבל בעוף לא שייך זה אלו דברי הפר"ח ז"ל. והנה התבואות שור בסי' כ"ג ס"ק י"ח יישב לדברי האחרונים הנ"ל. די"ל דאינהו ס"ל דתרי לישני דגמ' דר"פ השוחט דקאמר איבעית אימא ארובא של אחד כמוהו ואי בעית אימא אאחד בעוף פליגי אהדדי, רק דאנן עבדינן לכתחילה כחומרת שניהם. אבל ללישנא קמא דאמר דלשון דיעבד דתנן במשנה קאי אאחד בעוף דלכתחילה בעינן שנים והיינו רוב שנים כמו בבהמה ס"ל דמיעוט בתרא אינו צריך שחיטה אפי' לכתחילה והלכך מה שמוליך ומביא במיעוט בתרא הוי כמוליך בידו וברגלו ממש והוי שהיה בין סימן לסימן גם בעוף ע"ש בתבואות שור: ואמנם כל זה אינו אלא לכתחילה אבל דיעבד אם שחט עוף בסכין שאינו חד ואפי' אם שחט הסימנים בזה אחר זה בוודאי כשר בדיעבד. ואף דקיי"ל דפוסל שהיה בין סימן לסימן גם בעוף מ"מ זה אינו אלא מדרבנן וכיון דדין זה הוא איבעיא דלא איפשטא א"כ לענין עוף דאף בשהיה גמורה אינה אלא מדרבנן הוי ספיקא במילתא דרבנן ולקולא: ובזה יתיישב ג"כ מה שעמד הש"ך ז"ל בסי' כ"ג ס"ק י' על הרמ"א ז"ל שלא הגי' שם על המחבר דלדידן דמחמרינן בשהיה משהו בכל ענין טרפה אף אם שחט בהמה בסכין שאינו חד אפי' לא שהה שיעור שהיה. ומה שתירץ דס"ל להרמ"א דבסכין שאינו חד בוודאי אין להחמיר בשהי' משהו ואפי' לדידן דהא מתעסק בשחיטת הסימנים. לכאורה תירוצו אינו מובן כ"כ דמה בכך דמתעסק בשחיטת הסימנים הא מ"מ כיון דחשבינן דמה שחותך במיעוט בתרא הוי כחותך בידו וברגלו א"כ הו"ל שהי' גמורה. ואכן לפמש"כ א"ש בפשיטות דכיון דשהי' גמורה משהו אינה אלא חומרא בעלמא מדרבנן והלכך בשהי' דסכין שאינו חד במיעוט בתרא דהוי איבעיא ולא איפשטא הוי ספיקא דרבנן ולקולא. ואפשר דיש להעמיס זה גם בדברי הש"ך ז"ל ודו"ק: ואך לפי זה זכינו לדין חדש דלכתחילה צריך השוחט ליזהר שיזמין