עצי ברושים טז

השחיטה מאיסור דם מן החי ולבנ"ח יהי' אסור וכמו שכתבנו לענין חלב: ולענין מה שהבאתי לעיל בשם החת"ס ביו"ד סימן י"ח דאם לא נשחט רק רוב הסימנים אין בבני מעים איסור אמה"ח אף שנתנבלה בשחיטה משום דהוי כאבר המדולדל דאין בו רק מצות פרוש בעלמא מדרבנן. ולכאורה דבריו תמוהין דהא דאמרינן דאין באבר המדולדל רק מצות פרוש בעלמא מדרבנן היינו בנשחט כהוגן משום דקיי"ל דאין שחיטה עושה ניפול ונפק"ל זה מקרא דכתיב וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא ודרשינן מזה דדווקא מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול אבל אם נפסלה בשחיטה דהשחיטה אינה מטהרת אותה מידי נבלה פשיטא דמונח עליה איסור אמה"ח עד שתמות ובבהמה שמתה קיי"ל דמיתה עושה ניפול ואסור משום אמה"ח אף באבר המדולדל. ואולי דעת רבינו החת"ם דדווקא לישראל אסור משום אמה"ח דהבהמה בעצמה אסור לו משום נבלה והקילה התורה דעל אבר המדולדל אינו חל טומאת נבלות מאחר שנעקר קצת ממקום חיבורו אבל איסור אמה"ח מ"מ אית ביה דע"כ בין שאתה חושבו כמחובר ודינו כמו הבהמה בעצמה ובין שאתה חושבו כמו אבר הנפרש ממנה מ"מ בין כך ובין כך אית ביה איסור לאו או לאו דנבלה או לאו דאמה"ח דא"א לפוטרו לגמרי והלכך אית ביה לכה"פ לאו דאיסור אמה"ח דאי אתה יכול לתפוס החבל בתרי ראשין. אבל בבנ"ח דמותר בנבלה וזה חזינן גבי ישראל דמיעטה התורה גבי אבר המדולדל דצריך לילך בו לקולא והלכך גבי בנ"ח אזלינן לקולא דאמרינן דהמיתה אינו עושה ניפול והיינו דאמרינן כיון דקצת מחובר לבהמה הוי כמו הבהמה בעצמה והלכך כמו דהבהמה בעצמה מותר לבנ"ח מצד דבנ"ח אינו מצוה על הנבלה ה"נ אבר המדולדל מותר להם ואינו צריך לסברא דמי איכא מידי דאפילו אם נשחטה שלא כהוגן דליכא מי איכא מידי או אפילו בבהמה וחיה ועוף הטמאין דג"כ ליכא מי איכא מידי דהא בני ישראל אינן מצווין על אמה"ח דטמאין מ"מ אבר המדולדל מותר להם דנחשב כמו הבהמה בעצמה כנ"ל ליישב דברי הגאון בעל חת"ס ז"ל ודו"ק היטיב: ובזה נ"ל לבאר כוונת הש"ך ז"ל ביו"ד סימן ס"ב ס"ק ג' דאחרי שתמה שם על הב"ח ז"ל שכ' דמשו"ה הוצרך הטור להביא דאמה"ח אינו נוהג בטמאים דנ"מ דמותר להושיט אמה"ח דטמאים לבנ"ח ותמה עליו מהש"ס דחולין (דף ק"א) דמבואר שם להדיא דבנ"ח מצווה על אמה"ח דטמאים כטהורים. וכתב הש"ך אחר זה ומיהו באבר המדולדל שאסור מדרבנן יש פוסקים דמותר להושיטו לבני נח. ולכאורה תיבת ומיהו אין לו שום ביאור דמה שייך זה למה שקודם. ואמנם לפי הנ"ל יש לומר כוונה נפלאה בד' הש"ך דלכאורה יש ליישב ד ברי הב"ח דר"ל דנ"מ לענין אבר המדולדל של בהמה טמאה דבאבר המדולדל של בהמה טהורה אסור להשיטו לבני נח לדעת הסמ"ק בסי' רי"א והובא בש"ך בסי' נ"ה ס"ק י"א משום כיון דאסור לישראל מדרבנן ה"נ לבנ"ח אבל בבהמה טמאה דישראל אינו מצוה על אמה"ח שלהם ממילא לא שייך בהו באבר המדולדל איסור דרבנן מצד אמה"ח כיון דמה"ת אין לישראל שום איסור מצד אמה"ח רק משום טמאה ממילא גם לבנ"ח שרי לכתחילה ושפיר הוצרך הטור להביא הדין דאין נוהג אמה"ח לישראל בטמאים לענין אבר המדולדל דמותר להושיט לבנ"ח בטמאים. וע"ז כתב הש"ך דגם לענין אבר המדולדל אין נ"מ משום דגבי טהורים נמי יש פוסקים דמותר להושיט אבר המדולדל ודלא כהסמ"ק כן נ"ל ברור כוונת הש"ך בזה. ואמנם באמת הב"ח לשיטתו בסימן נ"ה שהביא ד' הסמ"ק להלכה דאסור להושיט אבר המדולדל של בהמה טהורה לבנ"ח שפיר כתב ליישב ד' הטור דנ"מ לענין דמותר להושיט אמה"ח לבנ"ח ור"ל לענין אבר המדולדל. והן אמת דמלשון הב"ח לא משמע כן דא"כ הו"ל לפרש דמיירי לענין אבר המדולדל אבל מ"מ ד' הטור יש לתרץ כן וי"ל דהטור ס"ל כדעת הסמ"ק דבבהמה טהורה אסור להושיט אבר המדולדל לבנ"ח ודו"ק היטיב הנלע"ד כתבתי בעז"ה: סימן ב הנה ראיתי להעיר על מה שנסתפק הפמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה אם איכא עשה שאינה זבוחה בעוף משום דבעוף לא מצינו עשה מפורש על שחיטה רק דנלמד מהקישא דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה וכדאיתא בחולין (דף כ"ז ע"ב) ולכן אפשר דלא ילפינן מהקישא רק דבעינן שחיטה גם בעוף ואם לא נשחטה הוי בכלל נבלה כמו בהמה אבל עשה ליכא [ובאמת ספק זה יש להסתפק גם בחיה דהא בקרא דזבחת בקר וצאן כתיב וחיה איננה בכלל בקר וצאן רק דנלמד דצריך שחיטה גם בחיה מהקישא דפסולי המוקדשין דכתיב בהו בשערך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו כצבי וכאיל ודרשינן דמה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה וא"כ י"ל דהקישא לא נאמר רק לענין דבעי שחיטה אבל מנ"ל דאיכא עשה שאינה זבוחה והן אמת דעיקר ספיקו אינו מובן כלל הא קיי"ל דאין היקש למחצה ויש ללמוד מהקישא דיש עשה שאינו זבוחה בחיה ובעוף כמו בבהמה: ובאמת שיש להעיר ג"כ בהא דאמרינן בחולין ודף ק"א) דטעמא דר"מ דסובר דאינו נוהג אמה"ח רק בבהמה טהורה אבל לא בחיה משום דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר וסמיך ליה וזבחת מבקרך ומצאנך ללמד שאינו נוהג הלאו דאמה"ח רק בבהמה טהורה בלבד משום דחיה אינה בכלל בקר וצאן [ואף דחיה בכלל בהמה מ"מ אינה בכלל בקר וצאן וכן איתא להדיא בזבחים ודף ל"ד) לענין קרבנות דאינו כשר לקרבן רק בקר וצאן דבקר וצאן אמרתי לך ולא חיה ע"ש] והדבר תמוה דמאחר שהוקש חיה לפסולי המוקדשין דבעי שחיטה נימא דאין היקש למחצה והוקש נמי לענין אמה"ח דמה פסולי המוקדשים נוהג איסור אמה"ח ה"נ בחיה. ואולי דר"מ לא ס"ל הך היקשא לפסולי המוקדשים ויש לו לימוד אחר דחיה בעי שחיטה והדבר צ"ע]. ושוב הביא הפמ"ג ראיה מד' רבינו יונה [והובא דבריו בחידושי הרשב"א ובר"ן בפ"ק דחולין ד י'] שכ' דבספק השקול אסור גם בטרפות ואף דאמרינן דנשחטה הותרה מ"מ היכא דאיתיליד ריעותא אסור גם בספק השקול אם לא שיש מקום לתלות להיתר טפי מלאיסור והביא ראיה משחט את הוושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה פסולה מספק ולכאורה ראייתו תמוה דשאני התם דהוא ספק בשחיטה ויש לה חזקת איסור משא"כ בטריפה אדרבה יש לה חזקת היתר. אלא ודאי משום דהך ברייתא בעוף קמיירי דהכשרו בסימן אחד וס"ל דעיקר חזקת איסור דשחיטה הוא חזקת שאינה זביחה והלכך בעוף ס"ל לרבינו יונה דלית בה עשה שאינה זבוחה ולפיכך לית לה חזקת איסור כלל ואעפ"כ אמרינן דפסולה מספק ושפיר מייתי מינה ראיה גם לאיסור טרפות כ"כ הפמ"ג שם. והנה מאוד אני תמה על דבריו ז"ל אלו שהכריח מדברי ר"י ז"ל דס"ל דגבי עוף ליכא חזקת איסור שאינה זבוחה דא"כ תמוה בהא דאמרינן בחולין (ד' ט') דאם לא בדק בסימנין לאחר שחיטה הוי נבלה משום דבהמה בחזקת איסור עומדת הו"ל להש"ס לחלק בין עוף לבהמה דגבי עוף אם לא בדק בסימנין לא הוי נבלה בוודאי ונהי דמ"מ אסורה מספק דהא הוי ספק השקול ולא גרע מספק טרפה שאסורה מ"מ כיון דבעוף ליכא חזקת איסור שאינה זבוחה לא הוי וודאי נבלה רק ספק נבלה. וכן בנמצא הסכין פגום דאמר רב הונא דאפי' שיבר בה עצמות כל היום פסולה משום דבהמה בחזקת איסור עומדת הו"ל לחלק בין עוף לבהמה ומעולם לא שמענו שיש חילוק בזה בין עוף לבהמה. ולכן הדבר מוכרח לומר דגם גבי עוף איכא חזקת איסור שאינה זבוחה. ומ"מ שפיר מייתי ראיה משחט את הוושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר מכאן דפסולה. דהתם איכא נמי חזקה להיפך להיתר דמאחר דרוב בהמות ועופות אין הסימנים שלהם שמוטות ולפיכך צריך להעמיד על החזקה מחמת רוב דקודם שחיטה לא נשמטה רק השתא לאחר שחיטה נשמט הגרגרת ומ"מ אמרינן דפסולה וע"כ כיון דהוי ספק השקול פסולה ואף דליכא חזקה לאיסור וממילא ה"ה לטרפה. וכן יש להביא ראיה לדברי רבינו יונה מהשוחט ונמצא פגום דקיי"ל כרב הונא דבלא שיבר בה עצם דפסולה ואף דאיכא חזקת היתר דסכין דיש להעמיד הסכין על חזקתו ואימור דלאחר שחיטה נפגם ע"י שנגע בעצם המפרקת או שנפגם בבשר שתחת הסימנים וכדומה אלא ודאי כיון דעצם המפרקת אינו פוגם יותר מעור הוי ספק השקול ואסור -ובלא"ה עיקר קושייתו על רבינו יונה אינה קושיא כל כך דהא באמת אח"כ הביא עוד ראיות דגם לענין טרפה גופא אמרינן דספק השקול אסור והא דמביא ראיה מנשמטה הגרגרת אינו אלא לסניף בעלמא דמעיקרא הביא דגבי שחיטה ספק השקול לחומרא והדר הביא ראיות דגם