עצי ברושים טו

ונחזור לדברי הבאה"ט הנה כתבתי דתירוצו לא נהירא כלל ובעיקר קושייתו נראה דנעלם ממנו הש"ס דחולין כ"ח הנ"ל. ואמנם שוב ראיתי דיש ליישב דבריו די"ל דס"ל כדעת המהר"ם לובלין בחולין שם דדוקא במלק בסכין דמליקה היתה שלא כדין יצתה מתורת מליקה רק נחשבת כנחירה בעלמא והלכך מה דתבר בתחילה שדרה ומפרקת כבר נעשה טרפה דהא השבירה דשדרה ומפרקת אינו צורך הנחירה אבל במליקה כדין כיון דבעיא גם תבירת שדרה ומפרקת הכל נחשב כמליקה אריכתא ולא שייך כלל לומר דנעשה טרפה והלכך לא מצינו באמת דהותר לכהנים איסור טרפה. וגם מד' התוס' דנזיר כ"ח שכתבו דלר"ל דס"ל בהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר אינו אלא לחנכו במצות והא דמביא חטאת העוף אם נטמא הוא משום דסבר דאין שחיטה לעוף מה"ת וגם ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואי משום טרפה היה יכול להחזיר הסימנין לאחורי העורף ומולק ומשמע מד' התוס' דאם היה מולק כדרכו היה בו איסור טרפה ג"כ התם שאני דמה"ת הוא חולין גמורים ולא שייך בו מליקה כלל. והלכך בעת ששובר שדרה ומפרקת כבר נעשה טרפה גמורה. אבל במליקה כשרה של חטאת ודאי הנאכל לכהנים שפיר י"ל דלא מקרי טרפה דכולי מליקה אריכתא היא ועפ"ז דברי הבאה"ט נכונים וברורים. ולענין קושייתו דלמה הוצרך לכתוב טרפה דהא טרפה לא מצינו דהותר לכהנים דהא בחטאת ודאי ליכא איסור טרפה ובחטאת העוף הבא על הספק אינו נאכל כלל ובמדיר את בנו בנזיר למ"ד דאינו יכול להדירו מה"ת ואינו רק מצד חינוך ומ"מ נאכל לכהנים והתם בוודאי אית ביה איסור טרפה הא כבר כתבו התוס' שם בנזיר דצריך לחזור הסימנין לאחורי העורף בעת המליקה צ"ל באמת דאגב נבלה כתיב טרפה. וכעין זה כתבו התוס' בחולין ד' כ' ע"א ד"ה לא אמרן דלמ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת ולא הותר מעולם נבלה לכהנים אגב טרפה כתוב ג"כ נבלה [וצ"ל דס"ל להתוס' שם דגם במליקה כשרה שייך בה טרפה ודלא כדעת המהר"ם לובלין זצ"ל והבאה"ט הנ"ל]. וזה אינו תירוץ רק למ"ד בחולין ד' י"ט דהא דאמר ר' חייא מצות מליקה מחזיר סימנין לאחורי העורף היינו אף מחזיר אבל בלא החזיר ג"כ הוי מליקה מעליא אבל למ"ד דמחזיר דווקא ע"כ דס"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת דאל"כ לא מצינו דהותרה נבלה וטרפה לכהנים וכן כתב הגאון בעל מלא הרועים בהגהותיו לחולין ד' כ' הנדפס כעת בש"ס החדשים ד' ראם. א"נ דסבר כר' יוחנן דאמר דפרשה זו אליהו עתיד לדורשה. ואפשר דר' יוחנן דסבר דאליהו עתיד לדורשה ולא פירש כרבינא היינו דסבר ג"כ דמחזיר דווקא וגם ס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת ולכן הוצרך לומר דאליהו עתיד לדורשה: ונחזור לענייננו שהתחלנו בריש התשובה לחקור דמנ"ל להו לחז"ל שאם לא נשחט כדרך שחיטה שנאמרה למשה רבינו בע"פ הוי נבלה גמורה ומי שאוכלה היה לוקה [בזה"ב] משום הלאו דנבלה לבד העשה שאינה זבוחה וגם מטמא במשא כמו נבלה ממש הנה כבר הוכחנו כל זה לעיל מתוך ראיות מוכרחיות מכמה פסוקים שבתורה וכמש"כ לעיל בעז"ה: ואכתי פש גבן לבאר דמנ"ל להו לחז"ל דלאחר שנאמר מצות שחיטה השחיטה מוציאה מידי אבר מן החי ומותר לחתוך ממנה אבר אחר שנשחטה, אף שהיא מפרכסת אך דצריך להמתין באכילה עד שתצא נפשה משום דכתיב לא תאכלו על הדם וכבר העיר בזה הפמ"ג בסי' כ"ז [במשבצות זהב בס"ק א'] דאמאי לא נימא כיון דלאחר שחיטה הרי היא כחיה לכל דבריה אית בה נמי איסור אבר מן החי עד שתמות ואין מועיל השחיטה רק להוציאה מידי נבלה אבל י"ל דמ"מ עדיין נשאר עלה איסור אמה"ח עד שתמות ואסור לחתוך ממנה אבר עד שתמות. וכתב בשלמא להרמב"ם דס"ל דהא שצריך להמתין עד שתמות וילפינן לה מקרא דלא תאכלו על הדם הוא דרשה גמורה ואסור מדאורייתא ממילא מוכח דאיסור אמה"ח כבר הלך משעת שחיטה ולכן מותר לחתוך ממנה אבר אף בעודה מפרכסת אך דצריך להמתין עד שתצא נפשה דאל"כ לא נצרך כלל ללמוד מקרא דלא תאכלו על הדם דהא בלא"ה אסור מה"ת משום אמה"ח. אבל לדעת רש"י ושאר מפרשים דאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא תקשה באמת דמנ"ל הא דמה"ת מותר לחתוך אבר ממנה אף קודם שתצא נפשה כן הקשה הפמ"ג שם ומסיים ויש ליישב ולא ביאר כלל במה יש ליישב [ובשפתי דעת חזר והקשה קושיא זו ושם נשאר בצ"ע] ונראה דכונתו דאם נאמר דמה"ת אין השחיטה מתיר לאיסור אמה"ח א"כ אסור לאכול הבני מעים דהא תיכף שנשחט הוושט והקנה הוי כל המעים כמאן דמנחא בדיקולא ואסירי לעולם מחמת אמה"ח והרי בהדיא צוותה התורה ליתן הקיבה לכהן הרי דמותר באכילה ואין בו איסור אמה"ח. ואין לומר דהתורה צוותה ליתן לכהן כדי להאכיל לכלבו דהא ליתא דהא כתיב ראשית גז צאנך תתן לו ודרשינן לו ולא לכלבו ומה"ט טרפה פטור ממתנות כהונה וכמו שכ' רש"י בחולין ד' קל"ו ע"ב [וע"ש בהגהת מהרי"ב ז"ל דצ"ל ונתן לכהן לו ולא לכלבו וכ"ה הגירסא בר"ן] אלא ודאי דהשחיטה מוציאה מידי אמה"ח [ומיהו למש"כ החת"ס ביו"ד סימן י"ח דאם לא נשחט רק רוב סימנים לא הוה כמו דמנחא בדיקולא דלא גרע מאבר המדולדל דאין בו רק משום מצות פרוש בעלמא מדרבנן הדרא הקושיא לדוכתיה דדילמא איסור אמה"ח נשאר עד שתמות הבהמה והא דצוותה התורה ליתן הקיבה לכהן היינו אם לא נשחט רק רוב שנים כדין התורה ואז אין בקיבה שום איסור אמה"ח כלל וכלל: ואכן נ"ל דמזה ראיה באמת לדברי הכ"מ בריש הלכות שחיטה שכ' שם לדעת הרמב"ם ז"ל דמה"ת צריך לשחוט לכתחילה כל השנים ולפיכך פסק כתרתי לישני בר"פ השוחט משים דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא והובא דבריו בתבו"ש סי' כ"א ועי' במשבצות זהב שם סק"א שמצדד לומר דגם הרא"ש ס"ל כן ע"ש [וכן נראה דכ"ה ג"כ דעת רש"י ז"ל בחולין ד' ל"ב דפירש דאיבעיא דשהה במיעוט סימנים היינו לאחר שחיטת רוב קודם מיעוט בתרא ופסק רש"י ז"ל האבעיא לחומרא אלמא דס"ל לרש"י ז"ל דצריך לשחוט מה"ת כל הסימנים לכתחילה דאם אינו אלא מדרבנן הו"ל למפסק האיבעיא לקולא ככל ספיקא בדרבנן] ועפ"ז חוזר הראיה על מקומה דשחיטה מוציאה מידי אמה"ח מהא דהתירה התורה לאכול הקיבה: אבל אין להביא ראיה מהא דלא אסרה התורה רק חלב של שור וכשב ועז ומשמע דחלב חיה מותר וכן שומן הכנתא מותר ואף כל חלב שעל הקרב כמאן דמנחא בדיקולא דמיא כמו הקרב בעצמו דמזה אינו ראיה די"ל דמכח הלאו של אמה"ח לא קמיירי קרא ושפיר גם בחלב חיה ושומן הכנתא אסור משום אמה"ח ולא קאמר הכתוב רק דבחלב בהמה איכא לאו וכרת מלבד הלאו דאמה"ח וכל זה פשוט: ואין להקשות דא"כ היאך מותר להאכיל חלב של בהמה לבנ"ח דהא בחלב ליכא סברא דמי איכא מידי דהא לישראל אסור מה"ת משום חלב. דהא אינו קושיא דמ"מ כיון דעל ידי השחיטה נסתלק מן החלב איסור אמה"ח ולא נשאר עליה כי אם איסור חלב האסור לישראל בלבד אין סברא כלל דלגבי בנ"ח לא יועיל השחיטה לטהר החלב מאיסור אמה"ח דלא מצינו דגבי ישראל יהי' קיל יותר מלגבי בנ"ח דלגבי ישראל יהי' מועיל השחיטה בלבד לסלק איסור אמה"ח ולגבי בנ"ח לא יועיל השחיטה. וזהו כוונת הש"ס דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולבנ"ח אסור. ואין הכוונה דלישראל יהיה שרי לגמרי ולבנ"ח יהיה אסור אלא ר"ל דליכא מידי דלישראל יוכל לתקן האיסור באיזה דבר שיעשה ולבנ"ח לא יהיה מועיל התיקון ההוא משום דהתורה לא ניתנה לישראל להקל עליהם יותר מלבנ"ח אלא להחמיר עליהם. אבל בדבר שגם לישראל אמרה תורה שאותו מעשה מתקן האיסור כ"ש שלבנ"ח מועיל לתקן האיסור. והא דבנ"ח במיתה תליא מילתא היינו להקל עליהם דאינם צריכים לשחיטה אלא אפילו בנחירה או אפילו מתה מאליה נמי מותר להם אבל לא להחמיר עליהם דלא יסולק איסור אמה"ח רק לאחר מיתת הבהמה. אבל מה שבטמאים לישראל אינו נוהג איסור אמה"ח ובבנ"ח מוזהר על איסור אמה"ח גם בטמאים זה לא מקרי חומרא לגבי בנ"ח דהא גם לישראל אסור משום טומאה והלכך בשוחט בהמה טמאה ועדיין היא מפרכסת בוודאי אסורה היא לבנ"ח דהא שחיטת טמאה אינו מתיר לישראל מידי: ואגב אורחיה ראיתי לכתוב בכאן מה שיש לי להעיר על דברי הגאון הנו"ב זצ"ל בהגהותיו ליו"ד הנקרא דגול מרבבה שכ' בסי' כ"ז שמותר למכור דם היוצא בשעת שחיטה לבנ"ח לאכילה אף בעודה מפרכסת ואף דבדם לא שייך מי איכא מידי דישראל שרי דהא מ"מ אסור משום דם מ"מ הא בלא"ה אין בנ"ח מצווה על דם מן החי כמבואר ברמב"ם בפ"ט מה"מ הלכה יו"ד עכ"ל הדגמ"ר שם. והנה משמע מדבריו דלר"ח בן גמליאל דס"ל בסנהדרין ד' נ"ט דבנ"ח מצווה על דם מן החי אה"נ דאסור למכור להם בעודה מפרכסת משום דבדם ליכא מי איכא מידי. ואמנם לפי מש"כ לעיל שרי גם לר"ח בן גמליאל דהא בש"ס בסנהדרין שם מבואר דלר"ח בן גמליאל גם ישראל מצוה על דם מן החי וא"כ שייך שפיר מי איכא מידי דלישראל מתיר