עצי ברושים יד

ועוד כיון דחיוב טומאה בא על השהיה הרי הן שני דברים נפרדים ולא שייך כלל לומר דלוקה שלש דהא על האכילה אינו לוקה רק שתים: אבל באמת נראה שנעלם מהגאון הנ"ל הסוגיא דשבועות ד' י"ז דלענין מלקות [בזה"ב[ מבעיא לן אם צריך שהיה או לא וכתבו התוס' שם בד"ה צריך שהיה ובד"ה טימא עצמו במזיד דהאיבעיא הוא בטימא עצמו בשוגג אבל אם טימא עצמו במזיד והתרו בו שלא יטמא עצמו פשיטא דלא בעי שהיה וכן הא דבעי רב אשי שם טימא עצמו במזיד מהו אם נפרש דרב אשי לענין מלקות מבעיא ליה צ"ל דמיירי שהתרו בו לאחר שנטמא ומבעיא ליה דאף אם נימא דאם טימא עצמו בשוגג והתרו בו אח"כ צריך שהיה מ"מ אם הטומאה גופא היה במזיד אפשר דאינו צריך שהיה אבל בהתרו בו תחילה שלא יטמא פשיטא דלא צריך שהיה ולפי זה קושייתו יותר חזקה דהו"ל לומר רבותא יותר דלוקה שלש כגון דהתרו בו קודם האכילה שלא יטמא עצמו בזה. אבל באמת כבר כתבנו לעיל דנעלם ממנו הסוגיא דזבחים ס"ט דמליקת חטאת העוף ועולת העוף אין בו שום טומאה כלל בין לכהנים ובין לזרים וגם ביתר ד' המחנה לוי הרבה יש לפלפל בזה ואכ"מ: זה יש לדקדק בדברי הגמ' דיבמות שם דאמאי לא חשיב נמי לאו דטריפה דהא בכל מליקה איכא נמי לאו דטריפה וכמו דאמרינן בחולין ד' כ"ח דנהי דכי תבר שדרה ומפרקת הוי ליה טרפה ואף דהתם מיירי דמלק בסכין דלא עביד כדין מליקה אבל מ"מ בתוס' דנזיר ד' כ"ט מבואר דבכל מליקה איכא נמי לאו דטרפה דעל הא דמשני התם למ"ד דהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר אינו רק כדי לחנכו במצות דמקשה הש"ס עליה כיון דמה"ת אינו נזיר היאך אכיל כהן מליקה ומשני דסבר דאינו שחיטה לעוף מה"ת וע"ז הקשו התוס' דהא מ"מ בכל מליקה נעשה טרפה מקודם וטרפות נוהג גם בעוף לד"ה ותי' דס"ל דיכול להחזיר סימנין לאחורי העורף ומולק [ומהר"ם לובלין ז"ל הביא קושיית התוס' דנזיר הנ"ל בשם מקשין העולם ותי' למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת ליכא איסור טרפה במליקה דכולה חדא נחירה היא ובמח"כ נעלם ממנו דברי התוס' דנזיר הנ"ל דאף למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ יש איסור טרפות במליקה ולא נחשב הכל כנחירה]: ונ"ל דיש להוציא מד' התוס' הנ"ל דלמ"ד דיש שחיטה לעוף מה"ת יש במליקה שני לאוין לזר האוכלה [או בעולת העוף יש שני לאוין בין לזר ובין לכהן] דבשעה שחתך רוב בשר ומפרקת נעשה בה מעשה טרפה ואחר שמולק הסימנין נעשה גם נבלה וכן בכל בהמה או עוף אם שחט מן העורף האוכל מבשרה חייב שתים משום נבלה ומשום טרפה: ואין לומר דהאיסור נבלה אינו חל על טריפה דנראה דשפיר חל דחדא דאיסור חמור הוא שכן מטמא ועוד דאפילו נימא דבכל בהמה או עוף דחולין אינו חל נבלה על טרפה מ"מ בזר שאכל מליקה נראה דוודאי חל דהא בלא"ה הקשו התוס' ביבמות שם ד' ל"ג ד"ה אלא מליקה דהיכי אמרינן דאיסור זרות ונבלה הוי איסור בת אחת הא מיד כי נמלקה הוי לה נבלה ואיסור זרות לא חל רק אחר זריקה שיש היתר לכהנים ותירצו דאיסור נבלה נמי לא חל רק אחר הזריקה דלא חל איסור נבלה על איסור מעילה וכו' ע"ש וא"כ פשוט דאיסור טרפה נמי לא חל על איסור מעילה ונמצא דלאחר זריקה שיצא הבשר מידי מעילה חל עליו כל השלשה לאוין בבת אחת איסור טרפה ואיסור נבלה ואיסור זרות והדרא הקושיא לדוכתיה דלמה אמרינן דאינו לוקה רק שתים: ואכן באמת אחר העיון אינו קושיא כלל דהא עיקר הפלוגתא דר"ח ובר קפרא הוא אי לקי נמי אלאו דנבלה במקום דאיכא לאו דזרות או לא אבל מענין על כמה לאוין הוא לוקה מזה לא מיירי מידי והא דנקט לאו דנבלה י"ל דחדא מתרי ותלתא לאוין נקט וא"כ לא קשיא מידי במאי דלא הזכיר הלאו דטרפה דלבר קפרא דסבר דעל לאו דנבלה לא לקי משום דהותרה מכללה אצל כהנים ממילא נלמד דגם על טרפה לא לקי דהא איסור טרפה ג"כ הותרה מכללה אצל כהנים. ולר"ח דס"ל דחל נבלה על לאו דזרות פשוט דה"ה לאיסור טרפה. ולפי זה גם קושיית המחנה לוי דלמה לא קחשיב גם הלאו דטומאה לק"מ דיש לומר דחד מתרי ותלתא לאוין נקט אבל באמת בלאו דטומאה גם לבר קפרא לקי דהא לאו דטומאה לא הותרה מכללה אצל כהנים ובזה ליכא פלוגתא כלל ולפיכך לא הזכיר הלאו דטומאה כלל וכל זה נ"ל פשוט:. ואגב דאיירינן לענין טרפה הותרה מכללה אצל כהנים ראיתי לכתוב בכאן מה שכתבתי על הגליון הקדמת הבאר היטיב לאה"ע מהגאון מוהר"י מטיקטין זצ"ל שהקשה שם על הא דאמרינן במנחות מ"ה על הך קרא דיחזקאל דכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים דכהנים איצטרכו ליה דסד"א הואיל ואשתרו מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבלה קמ"ל. והעיר שם דהתינח נבלה טרפה מאי איצטריך למכתב דהא איסור טרפה לא מצינו דאישתרו לגבייהו וכתבתי על הגליון דבמח"כ נעלם ממנו הסוגיא דחולין ד' כ"ח דאמרינן שם דבכל מליקה נעשה מתחילה טרפה דהא מולק מן העורף וצריך לחתוך השדרה ומפרקת קודם שיגיע לסמנין וא"כ בכל מליקה איכא איסור טרפה ג"כ. ואף דזימנין משכח"ל מליקה בלא איסור טרפה כגון אם החזיר הסימנין אחורי העורף ומלק וכמו שתירצו בתוס' דנזיר הנ"ל וגם משכח"ל אם יזהר שלא יפסיק את חוט השדרה דבכה"ג לא נעשה טרפה לדעת הגאון מוה' יצחק הלוי ז"ל אחיו של הט"ז והובא דבריו בט"ז יו"ד סימן כ"ז מ"מ התורה התירה מליקה לכהנים בכל גווני אף דנעשה טרפה והלכך אין התחלה לקושייתו במח"כ: וביותר אני תמה על תירוצו שתי' דמשו"ה הוצרך הכתוב לפרש דגם איסור טרפה נוהג בכהנים כי היכא דלא נטעה מקרא דיחזקאל [י"ד] נבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולכאורה מאי רבותיה דלא אכל נבלה וטרפה ולכן הוי טעינן דלכהנים משרי שרי נבלה וטרפה ויחזקאל היה כהן ולכן משתבח בנפשיה דהוא לא אכל נבלה וטרפה אף דהיה כהן כן היו יכולין לטעות ולכן הוצרך יחזקאל לכתוב [שם מ"ז ל"א] כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כן תירץ בהקדמת הבאר היטיב הנ"ל. אבל תירוצו לא נראה לי כלל דמהיכא הוי טעינן דכהנים מותרין לאכול טרפה מאחר דבתורה לא מצינו שום ראיה והוכחה דמותרין בטרפה ואי משום דהוה קשה לן קרא דיחזקאל דכתיב טרפה לא אכלתי משום הך קושיא אין לבנות יסוד ובנין להתיר טרפה לכהנים בדבר שלא מצינו לזה שום רמז רמיזא באורייתא וידוע דכל קושיא יש לה תירוץ ובאמת שכבר פירשו רבותינו בעלי התלמוד בש"ס בחולין ד' ל"ז ובד' מ"ה דהא דאמר נבלה וטרפה לא אכלתי היינו דלא אכל בשר כוס כוס מעולם והיינו מסוכנת דעומדת למות דאף דלכו"ע שריא מ"מ הוא לא אכל [ואף דעדיין קשה דלמה הוצרך לומר דטרפה לא אכלתי דמסוכנת אינו ענין לטרפה וכבר הרגיש המהרש"א ז"ל בח"א בזה ותירץ בדוחק ואמנם לענ"ד נ"ל לומר דהכל במסוכנת מיירי אך דיש תרי מיני מסוכנת דסתם מסוכנת מיירי שעומדת למות מיד ומקרי נבלה משום דעומדת למות מיד אבל יש מסוכנת שאירע לה איזה חולי בגופה דע"י החולי מוכרח שיולד בה אח"כ אחת מי"ח טרפות שאסרה התורה אבל השתא אינה טרפה וקמ"ל רבותא דאפי' מסוכנת כזו ג"כ לא אכל משום דעומדת לטרף: ואין להקשות לכאורה דאדרבה לענין איסור טרפה מצינו דאף דהשתא אינה טרפה מ"מ כיון דעומדת לטרף אסורה מיד כמו בסירכא שלא כסדרן לדעת התוס' דיש סירכא בלא נקב ומ"מ טרפה כיון דעומדת לנקב כנקוב דמי וא"כ מאי רבותא דיחזקאל דלא אכל מסוכנת כזו דעומדת לטרף. אבל אינו קושיא דפשוט דאין לדמות חולי הבא בידי שמים לסירכא שלא כסדרן דשאני התם דכבר התחיל החסרון בגוף הבהמה דיצא מן הריאה סירכא דעתיד לנקב הריאה ע"י זה וא"כ כבר התחיל להוולד בה מעשה טרפה משא"כ חולי בד"ש כגון קדחת או ענין אחר דעדיין לא נמצא שום שינוי באברי הבהמה רק שהרופאים שופטים שע"י חלאת כזו בוודאי תצמח מזה איזה חסרון באברים הפנימים וא"כ לא גריעא ממסוכנת דסופה למות דמותרת לאכול מן הדין. ואף לדעת הב"י בסי' ל"ב דהטעם דמחט שנמצא בלב טרפה משום דסופה לנקוב ואף דאכתי לא התחיל שום שינוי וחסרון בבהמה מ"מ שאני התם דכבר מונח בה דבר המטריף וגם התם סופה שתטרף בוודאי דא"א כלל לצאת המחט בלא נקיבה בלב אבל בחולי ב"ש אינו בוודאי שתטרף דהא אפילו במסוכנת שעומדת למות מ"מ אינו בוודאי שתמות דלא גריעא מגוסס דלא הוה רק רובא למיתה אבל מיעוט איכא לחיים אבל מ"מ כיון דרובה עומדת לטרף החמיר יחזקאל בעצמו ולא אכל]: