עצי ברושים קלד

דאף במקום דלא אמרינן חנ"נ אם נודע התערובת קודם שניתוסף היתר אסור אין כוונתו דבנודע התערובת נעשה הכל נבלה ובעינן ס' אח"כ כנגד כל התערובת דזה וודאי אי אפשר לומר כלל דהא במקום דאמרינן חנ"נ כגון בו"ח או בשאר איסורים לדעת הסוברים דאף בשאר איסורים אמרינן חנ"נ ג"כ לא אמרינן חנ"נ רק אם נודע התערובת וכמש"כ האו"ה בעצמו שם וא"כ ממילא מוכח דביבש ביבש או דנתערב לח בלח בשאר איסורים והיה הפסד מרובה דגם בנודע התערובת לא אמרינן חנ"נ אלא כוונתו דבנודע התערובות כיון דחל שם איסור גם על ההיתר נהי דלא אמרינן חנ"נ דלצטרך ס' כנגד כל התערובת מ"מ ההיתר דמתחילה תו לא נצטרף לההיתר שאח"כ משום דכבר חל עליו שם איסור רק בעינן שיהא בהיתר שניתוסף אח"כ שיהא בו לבדו ס' כנגד כל האיסור אבל ההיתר שמתחילה הוי כמאן דליתא ואינו מצטרף לא לאיסור ולא להיתר כנ"ל ברור כוונת האו"ה בלי ספק ובזה נסתלק לגמרי תמיהת החוות דעת עליו: שוב אחר החיפוש מצאתי בעצי לבונה בסי' צ"ט שהעיר ג"כ על האיסור והיתר כמו שהקשה החוות דעת דמאי נ"מ בין מקום דאמרינן חנ"נ לבין מקום שלא אמרינן חנ"נ ותירץ ג"כ כמו שכתבתי דבמקום דלא אמרינן חנ"נ אף בנודע מ"מ לא בעינן רק ס' כנגד האיסור לבד ות"ל שכוונתי לדעתו: אך מש"כ עוד דאף דניתוסף ס' כנגד האיסור מ"מ לדידיה אסור דהוי כמזיד הואיל ונודע התערובת מקודם וכו' הנה לא הבנתי שיחתו בזה דהא לפי פירוש זה אפילו בנפל מעצמו ג"כ צריך ס' כנגד כל האיסור וא"כ מאי שוגג ומזיד שייך בזה ואם ר"ל דאם הוסיף אדם בשוגג דלא ידע דיש בו תערובת איסור או דלא ידע הדין דאסור לבטל איסור [דגם זה נחשב כשוגג וכמש"כ הט"ז בסי' צ"ט ס"ק ט'] וע"ז אמר העצי לבונה דלדידיה אסור משום דהוי כמזיד זה וודאי תמוה דלמה הוי כמזיד דהא הוי שוגג גמור דמה בכך שהכל יודעים שיש בו איסור מ"מ המבטל לא ידע שיש בו איסור או שלא ידע שאסור לבטל איסור ואם ר"ל משום דקיי"ל דקנסו שוגג אטו מזיד א"כ היינו תירוץ השני שכ' אח"כ וז"ל או דקנסו שוגג אטו מזיד והיכי מחשיב ליה כשני תירוצים. ועוד מנ"ל באמת דאו"ה ס"ל דקנסו שוגג אטו מזיד דהא לפי עיקר התירוץ דנ"מ בין מקום דאמרינן חנ"נ לבין מקום דלא אמרינן חנ"נ לענין אם בעינן ס' כעד כל התערובת או דסגי בס' כנגד האיסור לבד לא נצרך כלל לומר שניתוסף ע"י אדם רק דמיירי דנפל ממילא ולפי זה שפיר י"ל דאו"ה סובר כדעת הטור דלא קנסו שוגג אטו מזיד ולכן דברי עצי לבונה צע"ג הנלע"ד כתבתי בעז"ה: סימן סב בשו"ע סימן שע"ב סעיף א' אע"פ שכהן אסור לכנס לבית הפרס וכו' אם צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד שם ואין לו דרך אחרת וכן אבל העובר דרך שם יכול הכהן לילך אחריו לנחמו וכו' וכתבתי על הגליון לכאורה מלשון הטוש"ע שכ' וכן אבל משמע דשניהם שוין בדינא אבל לענ"ד חילוק גדול יש ביניהם דללמוד תורה ולישא אשה מפורש להדיא בתוס' פסחים ד' צ"ב ע"ב דמותר לו לילך דרך בית הפרס אף בלא ניפוח אבל בהולך לנחם נראה דלא שרי רק על ניפוח וכדמשמע להדיא בש"ס דברכות ד' י"ט ע"ב [ועוד דלא עדיף מצות ניחום ממצות עירוב דקיי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה כגון לנחם את האבל ואעפ"כ אסור לילך בלא ניפוח וכמו שמבואר. בעירובין ד' ל"א וכ"כ התוס' בפסחים שם דהא דבהולך ללמוד תורה ולישא אשה דמותר לו לילך אף בלא ניפוח משום דעדיפי משאר מצות] ונראה דגם רש"י ז"ל שם בברכות ד"ה מנפח כוון לזה דלא מותר רק ע"י ניפוח מהא דמסיים שם והך בדיקה דניפוח אינו רק לאוכלי פסח אבל לא לאוכלי תרומה דלכאורה מאי הוצרך רש"י להביא זה כאן אבל פשוט דרש"י בא לבאר דהא דמנפח אדם בית הפרס והולך אינו רק לדבר מצוה דאכילת פסח דאיכא כרת אבל לא לתרומה וא"כ כ"ש דלדבר הרשות בודאי אסור ושפיר הוצרך לאשמעינן דלניחום אבלים שרי' ע"י ניפוח כנ"ל כוונת רש"י שם בזה. ונ"ל הטעם דלא מהני ניפוח לאוכלי תרומה משום דאינה מצוה עוברת דהרי יכול לאכול למחר וא"כ נראה לי דבהולך לאכול תרומה בעה"פ דזמנו בהול או בהולך לאכול לחמי תודה דאינו נאכל רק ליום ולילה שפיר מותר לו לילך דרך בית הפרס ע"י ניפוח דלא גרע מהולך לנחם אבל או להניח עירוב כן נ"ל בשו"ע בסימן ש"פ בפ"ת סק"א כתב בשם חמודי דניאל כת"י דדבר האבד אפי' לאחר מותר האבל לעשות לפיכך מותר לרופא לילך בתוך ז' עכ"ל. והנה שמעתי מפה קדוש של הרב הגאון הצדיק מו"ר ר' יצחק סירווינט זצ"ל שהיה מו"צ בפ"ק ווילנא שאמר בשם חכם אחד סתירה לזה מהברייתא שהובא בב"מ דף ע"ז השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו וכו' ומשמע דמשום ששמע שמת לו מת אינו יכול לעשות לו מלאכה מחמת איסור אבילות ואח"כ מסקינן שם בגמ' דהברייתא מיירי דשכרו לעשות דבר האבד ע"ש הרי דאבל אסור לעשות מלאכה בדבר האבוד לאחרים וזה סתירה על דברי החמודי דניאל. ואמנם כבוד הגאון הנ"ל אמר דאינו סתירה די"ל דבזה ששמע שמת לו מת אין לו פנאי לעשות מלאכה ולא מיירי כלל דאינו רשאי לעשות מחמת איסור אבילות ואמנם זה אינו דיחוי כלל דאם ר"ל דאינו יכול לעשות מצד דאין לו פנאי א"כ מאי הוצרך כלל להזכיר זה דמה לי אונס זה ומה לי אונס דאחזתו חמה ובשלמא אם ר"ל משום דאינו רשאי לעשות י"ל דהברייתא בא לאשמעינן מילתא אגב אורחא דאבל אסיר לעשות בדבר האבד לאחרים אבל אם ר"ל מצד דאין לו פנאי א"כ אי בזה שום חידוש דין כלל: ואכן כבוד בני האברך הרב הגדול החריף ובקי מו"ה אברהם יעקב הכהן נ"י דחה ראיית החכם הנ"ל בטוב טעם ודעת דהא הדבר פשוט דהא דמתיר החמודי דניאל לאבל לעשות מלאכה בדבר האבד לאחרים היינו דווקא דלא נמצא כאן אדם אחר לעשות מלאכה זו זולת האבל אבל אם נמצא בעיר אדם אחר שיוכל לעשות דבר זה בוודאי אסור לאבל לעשות דהלא יכולים הבעלים לשכור אדם אחר. וא"כ אינו ראיה כלל מהתם דהא י"ל דמיירי התם בשוכר את הפועל לעשות בדבר האבוד ויש אחרים בעיר שיוכל לשכור גם אותם לעשות המלאכה דאם לא ארעו אבל וחזרו בהם היו הבעלים שוכרין עליהם או מטען אבל אם ארעו אבל ואינו רשאי לעשות דהא יוכלו הבעלים לשכור פועלים אחרים הוי כמו אנוס אין רשאין הבעלים לשכור עליהן או להטעותן רק צריכים הבעלים לשלם שכרן בעד חצי היום והשתא טובא קמ"ל דאפילו בדבר האבד מ"מ אם יש אחרים ש כולין לעשות מלאכה זו אסור לאבל לעשות אבל אי ליכא אחר דיכול לעשות מלאכה זו שפיר י"ל כדעת החמודי דניאל דמותר לעשות כן אמר לי בני הרב הנ"ל וש"י: בשו"ע סימן שס"א סעיף א' בדברי הרב בהג"ה אלא שנהגו האידנא לאסור רחיצה כל ל' וכתב הט"ז שם בשם המהרש"ל דטעם המנהג דאסרו רחיצה הוא משום גזירה דתספורת כי כן דרך הנכנס במרחץ לגלח שער ראשו והא דמותר לכנס במרחץ בחוה"מ ולא גזרינן משום תספורת משום דבחוה"מ יש איסור על כל העולם ורבים לא יהיו נכשלים כ"כ הט"ז שם ובפ"ת שם סק"ב הקשה על טעמו של מהרש"ל דא"כ אמאי לא אסרו רחיצה באבל על אביו ואמו כל זמן שאסור בתספורת דהיינו עד זמן שיגערו בו חביריו ונשאר בקושיא: ושמעתי מפי מר אחי הרב הגאון הצדיק המנוח מו"ה בצלאל הכהן זצ"ל תירוץ נכון ואמת די"ל דעד כאן לא גזרו רחיצה אטו תספורת אלא בתוך ל' דאיסור תספורת אז הוא מה"ת כמש"כ הרא"ש בפ' אלו מגלחין סימן נ' בשם הראב"ד ז"ל דילפינן פרע פרע מנזיר וסתם נזירות הוא שלשים יום משא"כ בהא דאסור עד שיגערו בו חביריו אינו אסור רק מדרבנן והוי גזירה לגזירה ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה הט"ז דלמה לא אסרו רחיצה בחוה"מ משום דאיסור גילוח בחוה"מ ג"כ אינו אלא מדרבנן ובזה ניחא נמי מה דלא אסרו רחיצה בימי הספירה משום דתספורת גופא אינו אלא מנהג ולפי דעתו של הט"ז בס"ד דלא נחית לסברא דהיכי דאסור לכל העולם לא שייך גזירה הו"ל נמי להקשות דבימי הספירה הו"ל לאסור רחיצה אבל לפי דברי מר אחי הגאון הנ"ל מסתלק כל הקושיות בזה ושמעתי שהגאון האמיתי מוהרי"א זצ"ל אבד"ק קאוונא הורה להתיר לאבל לכנס למרחץ בימי הספירה דאז כיון דכל העולם אין מסתפרין לא שייך גזירה והביא ראיה גדולה לזה