עצי ברושים קכו

ואמנם יש ליישב כל הקושיית הנ"ל על רש"י ז"ל בחדא מחתא בעז"ה והוא דרש"י ז"ל סובר דוודאי בכל המועדים זולת חג השבועות בוודאי קרב החגיגה ביום טוב גם לב"ש דהא בהדיא כתיב בתורה גבי חג הסוכות בפ' אמור וחגותם אותו חג לה' והך אותו קאי על יו"ט הראשון הרי בהדיא התירה התורה להקריב ביו"ט אך דב"ש סברי דלא התירה התורה רק החגיגה דכתיב וחגותם חגיגה אין עולת ראיה לא וב"ה סברי לד' כל דלד' וגם העולות בכלל וכן בחג המצות כתיב בפ' בא וחגותם אותו חג לה' וקאי נמי על יו"ט ראשון וכמו דאיתא במכילתא בפ' בא שם במקומו [ובט"א ז"ל בחגיגה י"ז כתב כן מסברא דנפשיה וכבר תמה עליו מר אחי הגאון ז"ל בספרו ראשית ביכורים (ד' י"ג ע"ב) בשולי הגליון דלא עיין דכ"ה להדיא במכילתא ועי"ש שהאריך קצת בזה] וכיון שיש קרא מפורש להתיר בחג המצות ובחג הסוכות לא היה יכולת ביד החכמים לאסור ואף שיש קצת סברא לאסור מדרבנן וכמו שיבואר לקמן בסמוך אי"ה מ"מ כיון שהתירו מפורש בתורה אין יכולת ביד החכמים לאסור וכמו שכ' הט"ז בג' מקומות באו"ח וביו"ד בסי' קי"ז ס"ק א' [והטעם שהתירה התורה בשלמי חגיגה טפי משתי הלחם בעצרת דאסור מה"ת וכדאיתא בש"ס דביצה הנ"ל ואף דשם ג"כ יש אכילת הדיוט נ"ל דהטעם דשאני התם דאין האפיה מן המצוה ורק עיקר המצוה הוא התנופה עם הכבשים ואכילה והלכך כיון שיכול לאפות מעיו"ט אינו דוחה יו"ט דאף דיש בה אכילת הדיוט מ"מ כהנים ובעלים משולחן גבוה קא זכו וגבי יו"ט כתיב לכם ודרשינן לכם ולא לגבוה אבל גבי שלמי חגיגה עיקר מצותן היא הזביחה ועיקר חיובו הוא ביום ראשון דווקא ומכאן ואילך אינו אלא מצד תשלומין ומקרי זמנו קבוע והלכך התירה התורה ביו"ט והא דאסור בשבת נ"ל דאינו אלא מדרבנן דרבנן חשבוהו כמו דאין זמנו קבוע ורק ביו"ט דיש קרא מפורש להיתר לא היו יכולין לאסרו אבל בשבת דליכא קרא מפורש להתיר היה יכולת בידם לאוסרו ומ"ד דס"ל דנו"נ קרבין ביו"ט נ"ל דלא דמי לשתי הלחם דאינו נאכל אלא לכהנים וכהנים וודאי משולחן גבוה קזכו ולכן נמעט מלכם ולא לגבוה משא"כ נו"נ דנאכל לבעלים ואף דגם בבעלים אמרינן דמשולחן גבוה קזכו וכמו שכ' רש"י בביצה (דף כ"א ע"א) ד"ה כהנים מ"מ הממון הוא שלהם דהא יכולין לקדש האשה בהם וכמו שכ' התוס' שם בד"ה אבל ובב"ק (דף י"ב ע"ב) ד"ה וא"א למעט אותם מלכם ולא לגבוה דכיון דהממון שלהם שפיר קרינן ביה לכם [ועוד נ"ל והוא העיקר לפענ"ד דהפלוגתא אי נו"נ קרבין ביו"ט אי לא פליגי בזה גופא אי אמרינן בחלק הבעלים דמשולחן גבוה קזכו ולא מקרי ממון בעלים או לא ועי' בשיטה מקובצת בב"ק (ד' י"ב) שהביא כמה דעות חלוקות אם לאחר שחיטה נמי מקרי ממון בעלים לר"י הגלילי לענין נזקין וקרבן שבועת הפקדון ולענין לקדש בו את האשה או לא ותליא בחילופי הגירסאות אי גרסינן שם במסקנא אלא מתנות כהונה שאני ולפי גירסא זו משמע דלגבי שלמים אין חילוק כלל בין מחיים לאחר שחיטה וגם לאחר שחיטה מקרי ממון בעלים משא"כ לגי' דידן דלא גרסינן אלא רק דהגי' הוא מתנות כהונה קאמרת וכו' א"כ אדרבה משמע דהחילוק שחילק הש"ס בתחילה בין מחיים ובין לאחר שחיטה לא מקרי ממונו ומודה בהם ר"י הגלילי דלא הוי ממון בעלים ע"ש היטב ודו"ק: ואמנם כל זה בחג הפסח וחג הסוכות דכתיב קרא מפורש להיתר אבל בחג השבועות דלא כתיב קרא בהדיא והלכך אף דמה"ת בוודאי מותר דהא הוקשו כל המועדים זה לזה וגם אין שום טעם לחלק ביניהם מ"מ חז"ל מצאו מקום לאסור בחג השבועות וטעמא רבא איכא לחלק בינייהו דבחג הפסח וסוכות דכל ימות המועד חייבין בשלמי שמחה אם נדחה להקריב שלמי חגיגה למחר בחוה"מ לא יהיה הכירא כלל דזובח בשביל שלמי חגיגה דהא הרואה יאמר דשלמי שמחה הוא ואף דאנו רואים דהיום זבוח יותר מאתמול מ"מ יאמרו דילמא איקלע ליה היום אורחין מרובין וצריך לבשר הרבה וזובח בשבילם וכעין זה מצינו בסוכה (ד' כ"ח) לענין תשלומין דאכילת ליל יו"ט ראשון דמקשה שם הש"ס משלים במאי אילימא בריפתא סעודה דיומא קא אכיל אלא מאי ישלים ישלים במיני תרגימא הרי דבריפתא אין זה השלמה רק במיני תרגימא. אבל בנד"ד דאידי ואידי בשר נינהו אינו ניכר כלל דהוא השלמה ולכן לא ראו חכמים לדחותו מיו"ט ראשון משא"כ בעצרת דשמחה אינו נוהג רק יום אחד בלבד ולמחר חול הוא שפיר ניכר דהוא השלמה לשלמי חגיגה דהא שלמי שמחה ליכא כלל בתשלומי עצרת ועפ"ז עולה לנו המשנה כמין חומר בעז"ה דמתחילה תני דבש"א מביאין שלמים ביו"ט אבל אין סומכין עליהם ומיירי בשלמי חגיגה ובשאר יו"ט של פסח וסוכות והדר אמר דעצרת שחל להיות בע"ש בש"א יום טבוח אחר השבת דבעצרת גם שלמי חגיגה נידחין למוצאי שבת ועיקר יום טבוח הוא אחר השבת והטעם כנ"ל: ובזה עולה לנו דברי רש"י כמין חומר בעז"ה ואין מקום לקושיית התוס' על רש"י ז"ל: שוב אח"כ מצאתי בהגהות הש"ס החדשים דפוס ראם מהגאון מו"ה יעקב עמדין זצ"ל שעמד ג"כ על מדוכה זו שרש"י מחלק בין חג עצרת לחג המצות וחג הסוכות ואמנם דחק מאוד בטעם החילוק שבין שבועות לפסח וסוכות ואכן לפי מה שבארתי בעז"ה למעלה הטעם פשוט בזה לכל מבין ונכון הדבר לחלק בזה ועל פי דברינו הנ"ל הרווחנו בזה ליישב סתירת הגירסאות בתוספתא בפ"ב דחגיגה שהובא בירושלמי דביצה ובחגיגה וגם בש"ס דילן בביצה (דף כ') דבתוספתא עצמה וכן בירושלמי הגירסא אמר להן ב"ש אף חגיגה אין זמנה קבוע ואם בש"ס דילן הגירסא תאמר בראיה שאין זמנה קבוע ומשמע דהחגיגה מודו דקריבה ביו"ט והיינו דבש"ס דילן בביצה שם מיירי לענין כל המועדים בכלל ולא פסיקא ליה למתנא אף חגיגה אין זמנה קבוע דהא ברוב המועדים ס"ל דמותר להקריב החגיגה ביו"ט ואף שאין זמנה קבוע ולכן העתיק הש"ס בד' התוספתא תאמר בראיה שאין זמנה קבוע דבעולת ראיה פסיקא ליה למתני דאין דוחה יו"ט לב"ש דמשום דבכל המועדים הוא כן אבל בתוספתא עצמה וכן בירושלמי מיירי שם כולי עניינא בחג השבועות ולכן העתיק הירושלמי להתוספתא כלישנה תאמר בחגיגה וכו' וזה פשוט: ועוד הרווחנו בזה ליישב ד' הירושלמי הנראה לכאורה בתחילת ההשקפה דהן דברים סותרין דבתחילה הביא שם לדברי התוספתא הנ"ל דמשמע מינה דאף החגיגה אין דוחה יו"ט ואחר כך תיכף בסמוך בההוא עניינא מקשה הירושלמי שם מאן דלא מפסיק האי קרא דדברי הימים (א') [כ"ט] ויזבחו לד' זבחים באתנחתא ולפי זה משמע דהכל הקריבו למחרת אפילו הזבחים ואמאי הא שלמים גם ב"ש מודו דקריבין ביו"ט אלא משום דהיו כל ישראל אוננין דהיו טרודין במיתת דוד וטרדא פוסלת בקדשים וכדאמרינן ביומא (דף י"ד) משום דכתיב למשחה ואגב שמעינן דגם אכילת הבעלים בעינן למשחה לגדולה ואינן נאכלות אלא צלי ובחרדל דהא חזינן דפסלה טרדה בהם והבעלים נמי משולחן גבוה קזכו וכמו שכ' רש"י בביצה והבאתיו לעיל. [ומ"ש דמ"ש בירושלמי דהוי כל ישראל ממש אוננין לאו דוקא אלא ר"ל טרודים כ"כ המל"מ בפ"ג מהלכות אבל ה"י וע"ש ובשו"ת ושב הכהן סי' צ"ד שהאריכו בזה] ומיהו שוב ראיתי שאינו ראיה כלל דאף דבעלים טרודים מותרים לאכול קדשים מ"מ גם הכהנים היו טרודים ואסורים להקריב והוא ק"ו מאכילה] ולכאורה תמוה דהא לעיל בסמוך הביא הירושלמי לדברי התוספתא דתניא שם דאף החגיגה אינה קריבה ביו"ט לב"ש משום דחגיגה נמי אין זמנה קבוע כמו נו"נ וא"כ מאי מקשה ואין שלמים באים כב"ש כו' בתמיהה והלא האמת הוא כן דאין שלמים באים אבל לפי מה שכ' לעיל דאף בעצרת דאסור אינו אלא מדרבנן דהא חזינן להדיא דהתורה התירה להקריב שלמי חגיגה ביו"ט של פסח וביו"ט של חג הסוכות ופשוט דה"ה בעצרת דמה"ת לא שייך לחלק בין עצרת לשאר המועדים ורק דחז"ל אסרו בעצרת משום דכיון דאין זמנו קבוע אתי לאיחלופי בנו"נ ופשוט דגזרת חכמים עדיין לא היה בימי דוד ושלמה דתקנה זו לא נתקן רק בימי בית שני ושפיר מקשה ואין שלמים באין כב"ש ומיהו שוב ראיתי דבלא"ה מקשה שפיר דהא כבר כתבנו לעיל דבשלמי שמחה מודו ב"ש דקריבין ביו"ט דהא אין לו תשלומין למחר דבכל ימות החג צריך לאכול שלמי שמחה דההלל והשמחה שמונה וא"כ זמנו קבוע בכל יום ובקרא דד"ה משמע דהכל הקריבו למחר ואפילו שלמי שמחה דהא דכתיב ויזבחו לד' זבחים ומשמע דכל הזבחים הקריבו למחר ושפיר מקשה ואין שלמים באין בתמיהה: ונראה דהא דסברי ב"ש בביצה דהא דכתיב וחגותם אותו חג לד' דלא קאי רק אחגיגה ואף דכתיב לד' למד מקרא דד"ה דכתיב ויזבחו לד' זבחים דמה כאן זבחים אף להלן זבחים ואף דד"ת מדברי קבלה לא ילפינן מ"מ אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דהן לד' קאי אזבחים: