עצי ברושים קכה

מצינו להיפך דהאבות אינם הולכים בדרך הישר ובניהם הם צדיקים ונמצא דלב האבות אינו דומה ללב הבנים דזימנין דהאבות יש להם לב אחד והוא לב הבשר וזהו לבם העיקרית ובניהם יש להם ב' לבבות וגם לבו העיקרי הוא לבו האבן וזימנין להיפך ולאותן אנשים דיש להם ב' לבבות אין להם שלום דבכל ימיהם יש להם מלחמה פנימית בלבו דזימנין דזה גובר וזימנין דזה גובר אבל לעתיד לבוא ישוו לב האבות לבנים ולב בנים ישוב לאבות ויקוים בנו הכתוב ועמך כלם צדיקים בין האבות ובין הבנים ולפי זה יהי' שלום בעולם שיסתלק המלחמה הפנימית נגד היצה"ר וכמו דכתיב ואת הצפוני ארחיק מעליכם והיינו דהיצה"ר יתבטל מן העולם ולכל זה כוון המשנה דאין אליהו בא לא לרחק ולא לקרב רק לעשות שלום בעולם שנאמר והשיב לב אבות על בנים דלא כתיב והשיב לבב אבות היינו דהכתיב ר"ל דהאבות שיהיו צדיקים ולא יהיה להם רק לב אחד ישיב אלי' אותו הלב על בנים והיינו דילמדו הבנים מן האבות להיות גם הם כמו אבותיהם ולא יהי' להם ג"כ רק לב אחד של בשר וכן אם הבנים הם צדיקים והאבות יהיו רשעים ישיב לב בנים על אבותם וילמדו מבניהם הצדיקים להיות גם הם צדיקים גמורים כמו בניהם ועי"ז יעשה שלום בעולם והיינו שיסתלק המלחמה הפנימית שבאדם שיהיו כולם צדיקים ויהי' שלום בעולם וד' יזכנו במהרה בביאת אליהו הנביא וישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ויקוים בנו הכתוב ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ ב"ב אמן: סימן נח ראיתי להדפיס בכאן מש"כ מכבר בעז"ה בחידושי ביאור על המשנה דחגיגה י"ז בעצרת שחל להיות בע"ש וזה לשוני בחידושי: הנה לכאורה ראוי להבין כוונת רבינו הקדוש ששנה בחגיגה פ"ב [דף י"ז ע"א] פלוגתא דב"ש וב"ה בעצרת שחל להיות בע"ש דב"ש סברי דיום טבוח אחר השבת וב"ה סברי דאין יום טבוח אחר השבת דלכאורה גם בחג המצות ובחג הסוכות שייך הך פלוגתא וכדתני ברישא דמשנה הלזו בש"א מביאין שלמים ביו"ט ואין סומכין עליהם אבל לא עולות ובה"א מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן וכן שנינו ג"כ פלוגתא זו כלשונה בביצה (דף י"ט) הרי להדיא דב"ש סברי בכל המועדים כן דהעולות ראיה אין דוחה יו"ט ובשלמא מה דהוצרך למתני זה דווקא כשחל בע"ש כבר תרצינן בש"ס דחגיגה שם דאשמעינן רבותא דאפי' בע"ש דא"א למחר מ"מ פליגי ב"ש אבל במה דנקט זה דווקא בעצרת קשיא [וקצת י"ל דגם בזה איכא רבותא דלא מבעיא בחג המצות ובחג הסוכות דוודאי יכולין לדחות הטביחה לאחר השבת דהא מ"מ תוך המועד הוא בזמן שנוהג מצות ראיה וחגיגה אלא אפילו בעצרת דלאחר השבת הוא חול גמור והו"א דמודה ב"ש דלא דחינן עד לאחר השבת קמ"ל. ועוד י"ל דמשו"ה לא תנא זה בחג המצות ובחג הסוכות משום דב' המועדים אלו אינו חל לעולם יו"ט ראשון שלהם בע"ש דהא לא בד"ו פסח ולא אד"ו ר"ה וסוכות וזה נ"ל תירץ נכון מאוד בעז"ה]: והן אמת דלר' אושעיא שם דף ט' דבשאר המועדים כל ז' ימי החג הן תשלומין זה לזה והיינו דכל יום ויום של ז' ימי החג יש לו חיוב בפני עצמו אם לא קרב ביום הראשון [ולכן אם היה חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני חייב לר"א] וגם הוא תשלומין של יום אתמול אם היה חייב בראיה ביום אתמול ולא הביא. ולדידיה שפיר י"ל דאשמעינן רבותא דאפי' ביו"ט של עצרת דהוא תשלומין דראשון לד"ה וכמו שכ' התוס' בחגיגה שם (דף ט' ע"א) והוה אמינא דמודה ב"ש דמותר להקריב ביו"ט גופא משום דמקרי זמנו קבוע דהא עיקר מצות ראיה וחגיגה אינו נוהג רק ביו"ט קמ"ל דאף בעצרת מקרי אין זמנו קבוע דאף דעיקר חיובו אינו אלא ביו"ט לבד מ"מ הא יש לו תשלומין כל שבעה וכן תניא בתוספתא דחגיגה פ"ב ומייתי לה בש"ס ביצה (דף י"ט ע"ב) דאמר ב"ש לב"ה אף ראיה אין זמנה קבוע דמי שלא חג ביו"ט ראשון חוגג והולך כל הרגל כולו וכו' [ובתוספתא שם הגירסא אף חגיגה אין זמנה קבוע והועתק התוספתא הלזו בירושלמי דביצה שם הלכה ד' ובחגיגה פ"ב הל' ג' והובא התוספתא הלזו גם בתוס' בחגיגה שם והוכיחו מזה דגם בשלמי חגיגה ס"ל לב"ש דלא דחי יו"ט והוא נגד ש"ם דילן בביצה (דף י"ט) דאמרינן שם דמחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראיה לקרב ומבואר להדיא דבשלמי חגיגה מודה ב"ש לב"ה דמביאין ביו"ט ולא פליגי רק בסמיכה ולקמן יבואר תירוץ נכון ע"ז בעז"ה] אבל לר' יוחנן שם דס"ל דגם בכל המועדים הן תשלומין דראשון הדרא התמיה הנ"ל לדוכתיה: ולכן נראה דזה דחקו לרש"י ז"ל לפרש דהא דאמרי ב"ש דיום טבוח הוא אחר השבת היינו ראיה וחגיגה דאפילו החגיגה אינה קריבה בי"ט לב"ש וכן משמע באמת פשטיות לישנא דמתני' דאמר דיום טבוח אחר השבת ומשמע להדיא דביו"ט ליכא טביחה כלל דאם איתא דחגיגה קריבה ביו"ט גופא הו"ל לומר דיום טבוח של העולות הוא אחר השבת אלא וודאי דס"ל לב"ש דביו"ט ליכא טביחה כלל וכן הביאו התיס' שם ד"ה יום טבוח מד' הירושלמי שם דגם החגיגה אינה קריבה בי"ט דב"ה אמרו דלא דמי חגיגה לנו"נ דנדרים ונדבות אין זמנן קבוע וחגיגה זמנה קבוע והשיב ב"ש דחגיגה נמי אין זמנה קבוע דהא יש לה תשלומין כל ז' והרי להדיא דגם בחגיגה פליגי: אך לכאורה תימה דהא בהדיא ס"ל לב"ש ברישא דשלמים קרבין ביו"ט ואמר עולא בביצה (דף י"ט) דמחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך הרי דמפרש הש"ס דב"ש מיירי בשלמי חגיגה ומודי דקריבין וזה סתירה גדולה על פי' רש"י לכאורה והתוס' בחגיגה שם הקשו על רש"י ז"ל מצד הסברא בעלמא דלמה יגרע שלמי חגיגה משלמי שמחה דקריבין ביו"ט גם לב"ש וכמו דתנן שם ומשמע דמפרשים דהא דאמרי ב"ש דמביאין שלמים ואין סומכין עליהם בשלמי שמחה מיירי ולכן לא הקשה דלמה יהיה חמיר חגיגה משלמי שמחה ותמהני דהאיך נעלם מעיניהם הסוגיא דביצה הנ"ל דאמר שם בהדיא דבשלמי חגיגה מיירי ובאמת לפי דעתם דמיירי בשלמי שמחה אין מקום לקושייתם כלל דוודאי שנא ושנא דשלמי שמחה דמחויב לאכול בכל יום ויום וודאי מקרי זמנו קבוע דא"א לדחות למחר משא"כ שלמי חגיגה דאין מצותו רק יום אחד וגם יכול לדחותו למחר משו"ה אינו דוחה יו"ט וכבר העיר על התוס' בזה הגאון בעל טו"א ז"ל באבני שהם על המשנה הנ"ל [ומיהו מש"כ שם דלמ"ד דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ש"ש נמי הוו אין זמנו קבוע דהרי יכול לשוחטן מערב יום טוב נ"ל דזה אינו דהא גם בליל מוצאי יום טוב הראשון מחוייב בש"ש דהלל והשמחה שמונה גם הלילות בכלל וכמו דפי' רש"י ז"ל בסוכה ודף מ"א) וכן התוס' בר"פ לולב וערבה. וא"כ ע"כ צריך לזבוח גם ביו"ט ראשון בשביל מצות שמחה דלילה דשלמים אינן נאכלין רק לשני ימים ולילה בינתים וזה פשוט וגם מה שנסתפק שם דאפשר דאף למ"ד דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ויכול לשוחטן מעיו"ט מ"מ אם לא שחט מערב יו"ט דמוכרח לשוחטו ביו"ט מ"מ דוחה יו"ט ולא דמי לשלמי חגיגה דיכול לשוחטו למחר ושוב דחה זה מצד הסברא והכריח דאין חילוק מהא דמשמע דשלמי חגיגה ועולת ראיה אינו דוחה יו"ט לב"ש אף אם עבר כל ימות הרגל עד יום האחרון של חג דתו אין לו תשלומין למחר ואעפ"כ אינו דוחה יו"ט ואמנם לא הביא ראיה ברורה לזה דהא י"ל באמת דביו"ט האחרון מודה ב"ש דדוחה יו"ט אבל לענ"ד יש להביא ראיה ברורה לזה מהש"ס דביצה (דף כ') דמביא הש"ס ראיה דנו"נ אינו דוחה יו"ט מה"ת ולאו מחמת גזירה מדרבנן דהא שתי הלחם חובת היום נינהו ולא דחי לא שבת ולא יו"ט וא"כ מוכח להדיא דאף אם עבר ולא אפה מעיו"ט ג"כ אינו דוחה אפיתו יו"ט דאל"כ מנ"ל להש"ס דאסור מה"ת דילמא התם נמי אינו אלא מדרבנן בעלמא דתקנו לאפות אותן בעיו"ט אלא וודאי דהוציאו חז"ל מלשון המשנה דתנא דאינו נאכל בפחות משתים ומלשון זה משמע דאינו במציאות כלל דיהא נאכל בו ביום וע"כ דאם לא אפאן מעיו"ט אין מביאין שתי הלחם כלל באותו יו"ט של עצרת וע"כ דמה"ת לא דחי יו"ט משום דהיה אפשר מעיו"ט דאל"ה האיך העמידו חכמים דבריהם במקום ביטול מ"ע של תורה ואף דמצינו כמה פעמים דהעמידו חכמים דבריהם במקום ביטול מ"ע וכמו בשופר ונבי לולב מ"מ היינו דוקא בגבולים אבל לא במקדש ותדע דהא יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה וכן בלולב אם היה חל יו"ט הראשין בשבת היה הלולב ניטל גם בשבת אלא ע"כ דמה"ת לא דחי. וא"כ ה"ה לשלמי שמחה וזה ראיה ברורה אך כבר כתבתי דזה טעות דאף דיכול לשוחטו מעיו"ט מ"מ ע"כ צריך לזבוח גם ביו"ט בשביל אכילה דליל מוצאי יו"ט וכמ"ש לעיל]: