עצי ברושים קכב

עד שיגיע לעונת נדרים משום דסבר דמצות חינוך דרבנן לא מצי מדחי למופלא סמוך לאיש דרבנן. ולכאורה דלמה אינו מדחה הא שניהם דרבנן ומצות חינוך קדמו למצות מופלא סמוך לאיש וע"כ צ"ל דס"ל לר"י בר"י ולא הטילו חכמים במצות חינוך רק במקוה דהבן בעצמו אין לו שום חיוב בעצמו וחשו דדילמא ירגיל עצמו בעבירות וגם כי יגדיל לא יסור מדרכו הרעה וכ"ש כי יהא ריק מכל מצוה ולעולם לא ירצה לקבל עליו עול מצות גם כי יזקין ויגדיל ולכן הטילו מצות חינוך על האב וכן לענין נזירות אם רואה בבן דדרכו למשוך אחר היין והטומאה תקנו חז"ל שיהא מדיר את בנו בנזיר כדי להזירו ולהפרישו מיין ומכל דבר טומאה והלכך ס"ל לר"י בר"י דכל זה קודם שהגיע לעונת נדרים אבל אם הגיע לעונת נדרים כיון דיכול הבן להדיר בעצמו תו לא הטילו חכמים על האב לחנכו בזה דהא יש לו תקנה לעצמו: וממילא אם הגיע לי"ג שנה דמחויב בעצמו לקיים כל המצות מעתה תו ליכא חיוב על האב לחנכו במצות והלכך לא שייך לר"י בר"י חינוך בתפילין לאחר שנעשה בן י"ג והלכך לדידיה חיוב חינוך דתפילין הוא קודם שיעשה בן י"ג ולפי"ז מחלוקת רש"י ותוס' וכן מחלוקת המחבר והרמ"א תליא בפלוגתא דרבי ור"י בר"י: ולפי זה יש ליישב מה דאיתא במדרש פ' תולדות דהאב ביום שנעשה בנו בר מצוה צריך לברך בשם ומלכות ברוך שפטרני מעונשו של זה ואכן בש"ס בבלי וירושלמי לא הוזכר דבר זה כלל וגם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל והרב ב"י בשו"ע לא הביאו לד' המדרש הנ"ל להלכה רק הרמ"א ז"ל בסי' רכ"ה הביאו להלכה ונרשם מהרי"ל בשם מרדכי ומדרש רבה בפ' תולדות ונ"ל דהמדרש אזיל בשיטת ר"י בר"י דכל שהגיע הבן לכלל שנים תו אינו מוטל על האב מצות חינוך כלל והלכך עד הנה אם לא חינך בנו במצות היה האב נענש על ידו אבל עתה שנפטר ממצות חינוך נפטר מעונש ולכן שפיר מברך ברכה זו אבל בש"ס דילן דלא הובא זה וכן כל הפוסקים ז"ל הנ"ל דלא הביאו לד' המדרש הנ"ל אזלי בשיטת רבי דמצות חינוך שייך גם לאחר י"ג שנים כל זמן דלא ידעינן בבירור שהביא ב' שערות ובפרט חינוך דמצות תפילין מתחילין דווקא אחר י"ג שנים לא שייך כלל דהאב יברך ברכה זו. [וד' הרמב"ם ז"ל שלא הביא ברכה זו בוודאי ניחא דלשיטתו אזיל דפסק בפ"ב מה' נזירות כרבי דיכול להדירו עד שיגדיל ויעשה איש עכ"ל הרמב"ם ז"ל ופשוט מה שהוסיף ויעשה איש כונתו שיביא ב' שערות ג"כ שאז נעשה איש גמור מה"ת] ממילא עדיין איכא מצות חינוך גם בגדול כל זמן דלא הביא ב' שערות בבירור: ובזה נעמוד על כוונת ב' הגירסאות דגמ' דילן בשבת (דף קלז) דהעומדין שם אומרים כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעש"ט ומשמע דאין אומרים הברכה בכינוי לאב ואכן ברי"ף וברמב"ם ובטוש"ע איתא נוסח הברכה בכינוי לאב כשם שהכנסתו וכו' ג"כ בהא פליגי דנוסח דילן בשבת הוא כדעת ר"י בר"י דלאחר שהגדיל בטל מצות חינוך מהאב ולא שייך לברך להאב להכניסו למעש"ט דהא האב אינו מכניסו רק הוא נכנס בעצמו למעש"ט כשנעשה בן י"ג ולכן אומרים סתם שיכנס למעש"ט והוא ברכה להבן אבל הרי"ף והרמב"ם לשיטתייהו אזלי דלא הביאו לד' המדרש. וע"כ דס"ל כרבי ובפרט הרמב"ם ז"ל בעצמו דפסק בהדיא כרבי] דמצות חינוך דאב נמשך גם לאחר שיגדיל עד שיביא ב' שערות והלכך שייך שפיר לברך להאב שיכניסהו למעש"ט והיינו שיכנסהו למצות תפילין כשנעשה בן י"ג שע"י זה יכניסהו לכל מעשים טובים שבתורה דמצות תפילין גורם לקיים כל התורה כולה וכמו שכ' בתורה והיה לאות על ידכה וגו' למען תהיה תורת ד' בפיך. [ואכן לפי הנ"ל יש לתמוה הפלא ופלא פליאה נשגבה לא אוכל לה על רבינו הרמ"א ז"ל שהביא דעת בעה"ט דחיוב מצות תפלין אינו מתחיל רק לאחר שיהיה י"ג שנה וע"כ צ"ל דהא דתניא בברייתא דהוא מצד חינוך על האב היינו משום דס"ל כרבי דמצות חינוך נמשך עד הבאת שתי שערות ואף דהבן נתחייב תיכף משהגיע לשנת י"ג מכח חזקה דרבא ואפינו אם בדקו ולא אשכחו משום דחוששין שמא נשרו וכמו דמשמע פשטות המשנה דאבות דבן שלש עשרה למצות מ"מ גם האב חייב מצד חינוך עד שידעינן שהביא שתי שערות ונ"מ דאם אין לו לבן מעות לקנות תפילין מחויב האב לקנות משלו וזה דלא הוזכר חיוב חינוך לאחר י"ג רק לענין תפילין ונזירות דגבי תפלין אם אין לו מעות לבן ליקח תפלין ולגבי נזירות נמי אם רואה להבן דנוטה אחר התאוה והבן בעצמו אינו רוצה להדיר עצמו בנזירות אז מצוה על האב להדירו בנזירות כדי שימשוך עצמו מן התאות דפשיט דהא דתנן האיש מדיר את בנו בנזיר ולריש לקיש הטעם משום כדי לחנכו במצות ע"כ דמיירי בכה"ג דרואה להבן דהוא להוט אחר התאות אז הוי מצוה להדירו בנזירות וכמו מעשה דשמעון הצדיק דמימי לא אכלתי אשם נזירות אבל בלא"ה הא קיי"ל דנזיר חוטא הוא והאיך שייך ע"ז כדי לחנכו במצות ואדרבה הא מחנכו בעבירה אלא וודאי דמיירי בכה"ג דרואה להבן דהוא זולל וסובא דאז הוי מצוה להדירו בנזירות] ועכ"פ הא ס"ל להרמ"א ז"ל דמצות חינוך על האב מונח גם לאחר י"ג עד שידעינן שהביא ב' שערות. וא"כ תמוה הפלא ופלא על הרמ"א ז"ל דהאיך הביא להלכה לד' המדרש רבה בסי' רכ"ה דהאב צריך לברך ברוך שפטרני מעונשו של זה והרי לדעת הרמ"א עדיין אינו פטור עד שידעינן שהביא ב' שערות ודברי המדרש רבה ע"כ דאתיא כר"י בר"י דס"ל דמיד שחל חיוב על הבן לקיים המצות בטל מצות חינוך מן האב וכמו שכ' לעיל. וא"כ נמצא דרבינו הרמ"א ז"ל מזכי שטרא לבי תרי וצע"ג לכאורה: ואכן הה נימ בעל הלבוש ז"ל בלבוש התכלת הלכות ברכות סי' רכ"ה הרגיש ג"כ בתמיהה זו על רבו הרמ"א ז"ל ולכן בא להצילו מתמיהה הלזו ופירש בכוונת הברכה בברוך שפטרני בדרך אחר שלא כפי' המפרשים ז"ל רק בפירוש אחר וע"פ פירושו עולה דברי הרמ"א ז"ל כהוגן ונסתלק התמיהה הנ"ל. דהנה הרב הלבוש בסי' רכ"ה כתב וז"ל י"א מי שנעשה בנו בר מצוה יברך בא"י שפטרני מעונשו של זה אבל אין זה ברור דהא אם אוחזין מעשה אבותיהם לא נפטר עד כמה דורות כדכתיב פוקד עון אבות וגו' עכ"ל ונראה מזה שמפרש דכל זמן שהוא קטן הבן נענש ע"י עון האב דבשעת מתן תורה ביקש הקב"ה ערבות ונתנו הבנים לערבות וכדאיתא במדרש רבה בשיר השירים וכיון שהבן נענש ע"י גם לו יש עונש עבור שהבן נענש ע"י דכל שחבירו נענש ע"י אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה וע"י בתוס' ב"ב (דף כ"א) אבל כשנעשה גדול תו אין עליו אחריות האב ולכן גם האב נפטר מעונש זה כן פירש הלבוש וכמש"כ הרב באלי' זוטא שם ולפי זה אין שייך כלל למחלוקת רבי ור"י בר"י דהברכה שפטרני לא מיירי בענין מצות חינוך כלל: ולענין עיקר הקושיא שהקשה הלביש ז"ל דהלא כתיב פוקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים אעתיק כאן מש"כ על גליון המ"א שלי בסי' רכ"ה וזה לשוני שם הנה פשוט דכוונתו שם דהא אם אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם הבנים נענשים בשביל אבותיהם א"כ האיך יכול לברך האב ברוך שפטרני מעונשו דהא עד ד' דורות נענשים הבנים בשבילו וממילא גם הוא נענש בשביל שהם נענשים בשבילו לבד מה שנענש בשביל עצמו כ"ה תוכן כוונת הלבוש ז"ל. אבל לפע"ד לק"מ דנ"ל הדבר פשוט דהא דהבנים נענשים בשביל אבותיהם כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם היינו לאחר שמתו האבות בלא תשובה דא"א להם לתקן חטאם ונשארו העוונות גם לאחר מיתה כגון בגוונא דחשיב בר"ה (ד' יז ע"א) היכא דרובן עונות ויש בהם עון פושעי ישראל בגופן בגוונא דגם המיתה אינו מכפר אז מטילין העונש גם על הבנים אם גם הבנים רשעים אבל בחיי האבות דאפשר להאב לעשות תשובה בעצמו לא שייך כלל דהקב"ה יפקוד העון על הבנים ויענשו גם הם בשבילם דמ"נ אם הוא מן הצדיקים דנפרעין ממנו בחייו בשביל המיעוט עונות שבידו כדי שיהא מזומן לחיי העוה"ב הרי כבר נתכפר עונו ע"י יסורי עצמו ולמה יענשו גם להבנים ואם הוא מן הרשעים שנותנים לו שכר טוב בעוה"ז בעבור מקצת המצות שעשה כדי לטורדו מן העוה"ב וכמו דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו א"כ פשיטא ופשיטא דאין הבנים נענשים בשבילו דאין להעלות על הדעת דלהאב יתנו שכר טוב בעוה"ז ולהבנים יענשו בשבילו אתמהה דהא זמן שילום העונש להאב הוא בעוה"ב ואדרבה בעוד שהוא בחיים הוא מקבל שכר טוב בעבור מקצת המצות שעשה ולמה יענשו הבנים בעוד שהאב בחיים שאז הוא זמן שילום השכר ולא שילום העונש: וכן כשהאב והבנים שניהם בעולם הנשמות ג"כ לא שייך שהבנים יענשו בעונש הרוחני גם בשביל אבותיהם דהא די בעונש