עצי ברושים קכא

בנו בר מצוה נפטר האב מכל וכל וא"כ לשמחה לאב מה זו עושה הלא השמחה אנו אלא להבן אבל לא להאב: ואין לומר דהשמחה לאב הוא מה שזכה לסיים היום מצות חינוך דהיום סיים מצות חינוך המוטל עליו וכמו שעשו יום ט"ו באב יום משתה ושמחה משום שבו ביום פסקו לחתוך עצים למערכה ומזה הטעם עושים סעודה כשמסיימין מסכת וכמש"כ המהרש"ל ביש"ש שם דהא ליתא כלל דא"כ האיך יוצאין האב והבן בסעודה אחת דהא קיי"ל דאין מערבין שמחה בשמחה דהא שמחת הבן הוא בשביל שנעשה מצווה ועושה ושמחת האב משום דזכה לסיים מצות חינוך והם ב' שמחות נפרדות וקיי"ל דאין מערבין שמחה בשמחה והלכך אין נושאים נשים ברגל משום דאין מערבין שמחה בשמחה והיה צריך לחלק השמחה דהאב היה צריך לעשות סעודה ביום שלפני יום הגדלות שבו ביום מסיים המצוה והבן צריך לעשות סעודה למחר ביום שנעשה בר מצוה. והדבר תמוה מאוד לכאורה: ועוד אני עומד בתימה רבתי על נוסח הברכה שתקנו חז"ל לברך את האב בשעת מילת הבן כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים שכבר העיר האבודרהם והובא בב"י יו"ד סי' רס"ה דהיכי מקדמינן חופה קודם למעשים טובים הא מעשים טובים קדמי לחופה דמעש"ט הוא מבן י"ג וחרה הוא בשנת י"ח ותירץ דמעיקרא מברכינן לאב על המצות שמוטל עליו דהיינו לתורה ולחופה ואח"כ מברכינן להבן בעצמו שיזכה להיות בן י"ג שאז יתחייב בכל המצות שבתורה מכח חזקה דרבא ואינו ברכה לאב דאדרבה האב כבר נפטר ממנו דכיון שנעשה בר מצוה בטל מן האב כל מצות חינוך רק הוא ברכה לבן שיזכה להיות גדול ויתחייב במעשים טובים כן תירץ האבודרהם: ואמנם תימה גדולה דתירוצו לא יתכן רק לפי גירסא דילן בגמרא דשבת ודף קל"ז) דאיתא שם כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים דלפי גירסא זו שפיר יש לפרש דהא דאמר ולמעשים טובים הוא ברכה לבן ולא להאב אבל לפי גירסת רב אלפס ז"ל דגרס בברייתא כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעש"ט. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מילה ואם היו שם עומדין אומרים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעש"ט וכ"ה הגירסא בטור ובשו"ע בסי' רס"ה ולפי נוסחא זו משמע להדיא דמברכין להאב שיכניסהו למעש"ט. וא"כ תמוה טובא דמלבד דקשה מה שהקשה האבודרהם דהיכי מקדמינן חופה למעש"ט אך קושיא זו יש ליישב בפשיטות ע"פ הברייתא דסנהדרין (ד' ע"ו) דתניא שם דהמשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן (והיינו קודם שנת הי"ג בזכר וקודם שנת הי"ב בנקבה] עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו'. וא"כ אדרבה מצוה על האב להשיא את בנו קודם זמן גדלות והא דתנן בן י"ח לחופה היינו אם הבן הוא משיא את עצמו אבל על האב מוטל להשיא את בנו קודם זמן גדלות ואמנם ביותר תמוה דמאי שייך ברכה להאב שיכניס אותו למעש"ט דאדרבה כשגדל ונעשה בר מצוה נפטר האב מכל מצות חינוך ונפטר מהבן לגמרי ורק דהבן הוא נכנס בעצמו למעש"ט כשנעשה בן י"ג ולא שייך ברכה זו רק להבן אבל לא להאב: וליישב כל הקושיות הנ"ל נקדים ברייתא אחת השנויה בנזיר (דף כ"ט ע"ב) דתניא שם עד מתי מדיר את בנו בנזיר עד שיביא ב' שערות דברי רבי ר"י בר"י אומר עד שיגיע לעונת נדרים [דהיינו עד שנת י"ב שנה ויום אחד שאז נדריו נבדקין] ומסקינן דכו"ע ס"ל דהא דהאב יכול להדיר את בנו בנזיר אינו אלא מדרבנן כדי לחנכו במצות ודכו"ע ס"ל דמופלא סמוך לאיש הוא דרבנן ובהא פליגי דרבי סבר דאתי חינוך דרבנן ודחי למופלא סמוך לאיש דרבנן ורב"י סבר לא אתי חינוך דרבנן ודחי מופלא סמוך לאיש עד כאן לשון הגמ' שם. והנה לכאורה תימה דנהי דרבי סבר דחינוך דרבנן מדחה למופלא סמוך לאיש דרבנן מ"מ היכי אמר רבי דיכול להדירו עד שיביא ב' שערות ומשמע דאף לאחר שנעשה בן י"ג מ"מ כל כמה דלא חזינן שהביא ב' שערות יכול להדירו בנזיר ואמאי הא קיי"ל דחזקה דכל שהגיע לכלל שנים הגיע לכלל סימנים ואפילו אם בדקו אותו ולא מצאו בו ב' שערות חיישינן שמא נשרו וא"כ הוי ספיקא דרבנן אם עדיין מחויב במצות חינוך או לא דשמא הביא ב' שטרות ונשרו וכל ספיקא דרבנן קיי"ל דלקולא אזלינן ופטור וא"כ האיך יכול להדירו בנזיר וחל על הבן נורות מדרבנן כיון דמן הדין נפטר הוא ממצות חינוך לאחר שנעשה בן י"ג האיך יכול להטיל עליו נזירות ויהי' הבן מחויב לנהוג נזירות מדרבנן הא הוי כהטיל נזירות על בן של אחר דוודאי אינו חל נזירות: ואכן לתרץ זה נאמר דמזה ראיה לדעת הצל"ח בברכות (דף כ') דהא דספיקא דרבנן לקולא היינו בספק איסור ולית לי' חזקת איסור אבל בספק דאית לי' חזקת חיוב כגון דאכל כזית וספק אם בירך בהמ"ז או לא חייב לחזור ולברך מספק משום דאית לי' חזקת חיוב [והא בספק שקרא ק"ש דאינו חוזר וקורא למ"ד דק"ש דרבנן ק"ש שאני דלמ"ד דהוא מדרבנן היא מצוה דרבנן לכל העולם אבל במצוה דהיא דאורייתא כגון בבהמ"ז אם אכל כדי שביעה והלכך אפילו אם לא אכל רק כזית דאינו חייב אלא מדרבנן מ"מ כיון דאיכא חזקת חיוב לא אמרינן ספיקא לקולא] והלכך בנד"ד נמי כיון דעד הנה היה להאב חזקת חיוב לחנך את בנו במצות ולאחר י"ג חל ספק אם נפטר מחינוך או לא מספיקא אין לפוטרו דמעמידין האב בחזקת חיוב ואמרינן דעדיין לא הביא ב' שערות והלכך שפיר יכול להדיר עד שיביא ב' שערות מאחר דעיקר מצות נזירות הוא דאורייתא וגם יש לו לאב חזקת חיוב מדרבנן מעמידין הדבר על חזקתו: ומעתה יש לנו תירוץ מרווח על קושיית התוס' על רש"י וקושיית הגרע"א ז"ל על הרמ"א שהקשו דמאחר שמחויב הבן מה"ת לא שייך בתפילין מצות חינוך על האב הא משנעשה בן י"ג בטל מעליו מצות חינוך דרבנן דהא הוי ספיקא דרבנן אכן להנ"ל ניחא מאחר שנשאר עליו מצות חינוך מדרבנן בדברים שיש עליו חזקת חיוב מקודם ממילא חל עליו נמי חינוך מצות תפילין מספק ואף דבתפילין ליכא חזקת חיוב [ודומה לזה מבואר בפוסקים ובצל"ח ברכות דבספק אם בירך בהמ"ז או לא צריך לחזור גם על ברכת הטוב והמטיב כיון שמוטל עליו הברכות שחיובן מה"ת מחויב נמי לברך ברכת הטוב והמטיב ואף דלגבי ברכת הטוב והמטיב הוי ספיקא דרבנן מ"מ כיון שחוזר על דאורייתא חוזר נמי על דרבנן: ועוד י"ל טעם דחייב גם האב במצות תפלין ע"פ דברי הצל"ח בברכות (דף י"ט) שהעלה שם דבמצוה דלאחרים הוי מה"ת גם לגברא דאין עליו רק חיוב דרבנן מ"מ חייב גם בספק ואף בדבר שאין לו חזקת חיוב כגון בספק אכל וספק לא אכל ובזה ישב בהא דלא אמרינן דנ"מ אם נשים חייבות בברכת המזון מה"ת או לא דנ"מ לענין ספק ע"ש. וא"כ בתפילין נמי כיון דעיקר חיוב תפלין לגדולים הוא מה"ת וחייב מספיקא והלכך גם במצות חינוך שיש על האב דאינו אלא מדרבנן מ"מ ג"כ חייב אף בגוונא דאיכא ספיקא] ומעתה נסתלק קושית התוס' על רש"י וקושיית הגרע"א על הרמ"א דוודאי דתיכף שנעשה בר מצוה חל על שניהם על האב והבן חיוב חדש דהיינו על הבן חל חיוב על כל המצות שבתורה לעשותם דשמא הביא סימנים ונשרו ועל האב חל חיוב חדש לחנכו בתפלין משום דמעיקרא לא הי' יכול לשמור תפלין אבל משנעשה בן י"ג בוודאי יודע לשמור תפלין וחל עליו מצות חינוך מספיקא שמא עדיין לא הביא ב' שערות: ובזה ניחא נמי מה שהמנהג הוא שהאב עושה סעודה ביום שנעשה בנו בן י"ג והיינו משום שאז נעשו שניהם האב והבן מצווים ועושים הבן נעשה מצווה ועושה על כל המצות שבתורה והאב נעשה מצווה ועושה על מצות חינוך דתפילין שנתחייב באותו היום לחנכו בתפילין והלכך יוצאין שניהם בסעודה אחת דאין כאן אין מערבין שמחה בשמחה דהכל שמחה אחת הוא להאב ולהבן: ובזה ניחא נמי גירסת הרי"ף והרמב"ם והטוש"ע דגרסי דמברכין להאב שיכניסו למעש"ט והיינו שמברכין להאב שיזכה לגדלו לבר מצוה שאז חל עליו חיוב לחנכו במצות תפילין שהיא מביאה לידי מעשים טובים וכדאמרינן בנוסח שאומרים קודם הנחת תפילין וצונו להניח על היד לשעבד בזה תאות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו ועל הראש כנגד המוח שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי כולם יהיו משועבדים לעבודתו ית"ש והרי על ידי מטת תפילין שמקיים הבן גורם שע"י זה ישעבד לבו וכל כוחותיו לעבודתו ית"ש וכל מעשיו יהיו לשם שמים ונמצא שע"י שמחנך בנו למטה תפילין הוא מזכהו לעשות מעש"ט ושפיר מברכין להאב שיזכה להכניסו למעש"ט והיינו ע"י שמחנך בנו למצות תפילין: ואמנם כל זה לרבי דס"ל דיכול להדירו עד שיביא ב' שערות בבירור אבל לר"י ב"ר יהודא דסבר דלא יכול להדירו רק