עצי ברושים יב

א"צ לבדוק כלל אחר הסימנים והדר אמר הכתוב דאם אינו בקי בהם ובשמותיהן אז צריך לבדוק בסימנין אם היא מעלת גרה ומפריס פרסה או לא. אבל גם לפירוש זה עדיין תקשה אמאי לא כתבה התורה זה בפ' שמיני. ואמנם לפי מש"כ למעלה דהקרא דפ' שמיני שנצטוו באוהל מועד נאמר לדור המדבר דלא נצטוו עדיין על השחיטה ניחא טובא דאז דהיה מותר גם ע"י נחירה לא היה שום חילוק בהיתר אכילה בין בהמה גסה לבהמה דקה ולבין בהמה גסה לחיה גסה אבל במשנה תורה דנאמרה לבאי הארץ דכבר הוזכר במקראות הקודמות דבעינן זביחה דוקא ונאמר למשה רבינו בע"פ כל חמשה הלכות שחיטה שהיה דרסה חלדה וכו' שפיר איכא חילוק גדול בין בהמה גסה לדקה לענין שהיה דקיי"ל בחולין ד' ל"ב דשיעור שהיה הוא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה וכן אם לא היה בסכין מלא צואר חוץ לצואר ושחט בהולכה לבד או דשחט בהולכה ובהבאה אך דלא היה בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר משהו דהוי דרסה וכל זה משערינן בצואר הנשחט או דקה או גסה וא"כ נ"מ טובא בשיעור הסכין לבין בהמה דקה לגסה. וכן במסוכנת דצריכה פרכוס דגבי בהמה גסה גם אם פשטה ידה ולא החזירה ג"כ הוי פרכוס אבל בבהמה דקה ובחיה בין דקה ובין גסה לא הוי פרכוס רק הוא סימן להוצאת נפש וכל זה נאמר למשה רבינו בע"פ ולכן פירשה התורה המינים לאשמעינן דכל אחת ואחת ניתרת באכילה לפי דיני השחיטה שנאמר למשה בע"פ בכל אחת ואחת: ואם דגם במדבר דהותר בשר נחירה אז מ"מ כל מסוכנת בוודאי היתה צריכה פרכוס כמו עתה דהא הטעם דמסוכנת צריכה פרכוס משום דבלא"ה אמרינן דנטולה נשמתה קודם לכן והוי כמתה מאליה וא"כ גם אז היה חילוק בין דקה לגסה מ"מ לא חש הכתוב לכתוב זה כיון דגם עיקר הנחירה לא הוזכר בתורה כלל משום דלא היה רק הוראת שעה לדור המדבר והתורה לא כתבה רק מה שנוהג לדורות ולכן לא הוזכר שום חילוק בזה רק כתבה התורה סתם דכל בהמה שהיא מעלת גרה ומפריס פרסה תאכלו. אבל במשנה תורה דנאמר צווי מפורש בתורה וזבחת כאשר צותיך פרט הכתוב בפירוש כל המינים המותרים לאכול משום שיש חילוק ביניהם לדינא בעיקר דיני השחיטה שנאמר למשה בע"פ לענין שיעור שהיה ולענין דרסה ולענין מסוכנת וכל זה נ"ל נכון בעז"ה: ולענין מש"כ למעלה דקרא דנבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה לא נאמר רק לענין טומאה דגם נבלת עוף טהור יש לה טומאה בבית הבליעה והיא אזהרה לכהנים שלא יאכלו נבלת עוף טהור בעת שיבואו לעבוד עבודה או לאכול בקדשים. והנה לכאורה תמוה באמת כיון דבאמת איכא לאו באכילתה אף לישראל שאינו צריך לעבוד עבודה ואינו רוצה לאכול קדשים למה כתבה התורה האזהרה רק גבי כהן משום טומאה. וראיתי להעתיק כאן מה שכתבתי במק"א ליישב זה בטוב טעם ודעת בעז"ה וז"ל שם: לכאורה יש לתמוה תמיה רבתי בהא דאמרינן במנחות ד' מ"ה דהא דכתיב ביחזקאל [מ"ד ל"א] כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים דכהנים איצטרי ליה סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו אישתרי נמי נבלה וטרפה קמ"ל והנה לכאורה תימה גדולה דמאי איצטריך לן קרא דיחזקאל דהא דבר זה מתורת משה למדנו דכתיב בויקרא [כ"ב ח'] נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה אני ה' ואזהרה זו קאי על כל איש ואיש מזרע אהרן דכתיב לעיל מיניה הרי יש לנו מקרא מפורש בתורה דגם הכהנים מוזהרים על נבלה וגם על נבלת עוף טהור דהא עיקר הך קרא קאי על נבלת עוף טהור וכמו שפירש"י בשם התו"כ.: ואמנם אחר העיון ניחא דהנה לכאורה הך קרא צריך ביאור דאם בא ללמד אזהרה שלא יאכל נבלת העוף תמוה טובא דהיכי מסיים לטמאה בה דאטו איסור אכילה דנבלה תליא בטומאה אתמהה דהא טרפה אינה מטמאה ומ"מ כתיב בה ג"כ לא יאכל בהך קרא גופיה. ועוד דהיכי מסיים לטמאה בה ומשמע דקאי גם על טרפה והא טרפה ששחטה אינה מטמאה גם בעוף [ורק ר' יהודה ס"ל במשנה דזבחים ד' ס"ח דטרפה ששחטה מטמאה בבית הבליעה בעוף אבל לא קיי"ל כוותיה דלהלכה קיי"ל כר' יוסי במשנה שם דשחיטה מטהרת טרפה מטומאה גם בעוף וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' אבות הטומאות הלכה י"ב] ועוד דאם בא הכתוב בכאן להזהיר כהנים שלא יאכלו נבלה וטרפה מן העוף אין כאן מקומו ובפ' שמיני דמיירי שם באיסורי מאכלות הו"ל למכתב אבל בהך פרשה לא מיירי כלל באיסורי מאכלות רק בדיני טומאה לענין עבודה או לאכול בקדשים: ואם כוונת הכתוב בכאן ג"כ לענין טומאה דאם אכל נבלה עוף טהור אסור לו לעבוד עבודה ולאכול בקדשים א"כ לשון לא יאכל אינו מדוקדק דהא לא מיירי כלל בענין איסור אכילה רק לענין אכילת קדשים בטומאה ותדע דהא ברישא דקרא כתיב איש איש מזרע אהרן הכהן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל והנוגע בכל טמא נפש וגו' ולא יאכל מן הקדשים וגו' הרי דכתיב הלאו דאכילה על הקדשים דאם נגע בשרץ אסור לאכול בקדשים ולא כתיב אזהרה דלא יגע בשרץ כדי לטמאה בה משום דהנגיעה בעצמה אין בה איסור. וא"כ גם בנבלה וטרפה אף דגבייהו האכילה בעצמה איכא איסורא ואף אם לא יאכלו קדשים אח"כ. מ"מ כיון דלא מיירי כאן באיסור אכילה לא הוי תלי הכתוב הלאו באיסור אכילה רק באיסור טומאה וכמו דכתיב בפ' אחרי מות והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכבס בגדיו ומיירי שם ג"כ בנבלת עוף טהור וכמו שפירש"י שם ואעפ"כ לא כתיב שאסור לאכול נבלה וטרפה ואף דבאמת איכא לאו באכילה משום דלא מיירי שם באיסורי מאכלות וא"כ הכא נמי לא הוי ליה למכתב רק איש אשר יאכל נבלה וטרפה בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר: אך באמת אחר העיון בזה נ"ל דכוונה גדולה ונפלאה נכלל בפסוק הזה דוודאי עיקר קרא לא בא רק לענין איסור אכילת קדשים בטומאה וללמד דגם אם אוכל נבלת עוף טהור ג"כ נטמא לאכול בקדשים או להקריב אך דהכתוב לא היה יכול לכתוב סתם דהאוכל נבלת עוף טהור נטמא לאכול בקדשים דהא התורה התירה לו לאכול מליקת חטאת העוף ואינו נטמא לאכול בקדשים ולכן הוצרך לכתוב בלשון לא יאכל לטמאה בה משום דבאמת במליקת קדשים ליכא טומאת בית הבליעה כלל ואפי' בעולת העוף דאיכא בה לאו דנבלה לכהן האוכלה כמו בזר שאוכל מליקה דלאכילת עולת העוף גם כהן כזר דמי מ"מ טומאה אין בה וילפינן לה מזבחים ס"ט מקרא דהנפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו (ויקרא י"ז) דמה טרפה שאינה מתרת את האיסור אף כל שאינה מתרת את האיסור יצא מליקה שהיא מבפנים הואיל והיא מתרת את האיסור אינה מטמאה בבית הבליעה ע"ש ולכן הוצרך הכתוב כאן לומר בלשון הזה נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה כלומר דאף דמותר לו לאכול מליקת חטאת העוף ויכול לאכול אח"כ קדשים אחרים. וכן אם אכל עולת העוף אף דלוקה משום אוכל נבלה מ"מ מותר לו לאכול קדשים אחרים היינו משום דבמליקת קדשים אינו מטמא בבית הבליעה אבל נבלה שמטמאה בבית הבליעה כגון נבלת העוף של חולין שהיא מטמאה בבית הבליעה אסור לו לכהן לאכול קדשים אח"כ והא דמסיים הכתוב לטמאה בה הוא פירוש על רישא דקרא דבאיזה נבלת עוף טהור הזהרתי על הכהן היינו בנבלה שהיא מטמאה כגון נבלה של חולין [ומה דכתיב בהך קרא גם טרפה והגם דטרפה אינה מטמאה בבית הבליעה כבר מבואר בזבחים ד' ס"ט ע"ב דלר"מ דס"ל דטרפה ששחטה אינה מטמאה בבית הבליעה הך טרפה בא למעוטי עוף טמא דאינו מטמא בבית הבליעה דדוקא דבר שיש במינו טרפה יצא עוף טמא שאין במינו טרפה. ולר' יהודה שם מבעיא ליה טרפה לאשמעינן דטרפה ששחטה ג"כ מטמא בבית הבליעה באמת: ומתוך שאין בכתוב הזה הכרע אם הכונה שמוזהר ג"כ על האכילה בעצמה ואף אם אינו רוצה לאכול קדשים אח"כ ג"כ אסור לו או שהכונה הוא שלא יאכל אם בדעתו לאכול בקדשים אח"כ ולכן בא יחזקאל הנביא ופירשו דהאכילה בעצמה אסורה דכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים והא דהוצרך קרא לכתוב מן הבהמה ואף דנבלת בהמה הוא מילתא דפשיטא דגם הכהנים מוזהרים דהא לעולם לא מצינו דהותר להם נבלת בהמה מ"מ איצטריך קרא ללמד דעוף דומיא דבהמה דאכילה בעצמה אסורה להם ולא מצד טומאה [ובפרט דבנבלת בהמה משכחת לה דלא נטמא באכילה כגון שתחב לו חבירו כזית בבית הבליעה דאינו נטמא כלל לדעת אביי בנדה ד' מ"ב דס"ל שם דמקום נבלת עוף טהור בלוע הוי ואינו נטמא לא משים מגע ולא משום משא. ואף