עצי ברושים יא

הלכות שחיטה סימן א תניא רבי אומר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה [ביומא ד' ע"ה ע"ב ובחולין ד' כ"ח ע"א ודף פ"ה ע"ב]. והנה מבואר בש"ס בכ"ד דאם לא שחט כדרך שחיטה כגון שלא שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה או שלא היה נזהר באחד מן הדברים הפוסלין בשחיטה כגון ששהה או דרס או החליד וכו' או ששחט מי שאינו בר זביחה הוי שחיטתו נבלה ומטמא במשא והאוכלה עובר בלאו דלא תאכלו כל נבלה ומשנה ערוכה שנינו בחולין דף י"ג דשחיטת א"י נבלה ומטמא במשא והטעם הוא משום דאינו בר זביחה וכדאיתא בתוספתא בפ"ק דחולין שחיטת א"י פסולה דכתיב וזבחת ואכלת וכו' וכן בטבח שלא בדק בסימנין לאחר שחיטה אמרינן בחולין ד' ט' דבמתניתא תנא נבלה ומטמא במשא ואף למ"ד שם דאינו אלא טרפה ואסורה באכילה כבר כתבו התוס' שם דטעמו משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשות נבלה [ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שחיטה הלכה י"ב משמע דפסק כמ"ד דהוי נבלה ומטמא במשא וכמש"כ הכ"מ שם. ומדברי הרשב"א בתו"ה הארוך בבית ב' שער ב' [ובדפי הספר ד' ברלין הוא בד' כ"ח ע"א] משמע דתרווייהו ס"ל דרוב השוחטין מן הסתם שוחטין חב ומ"מ אם לא בדק בסימנין לאחר שחיטה אסורה מדאורייתא באכילה מצד דבחזקת איסור עומדת ולא פליגי רק לענין טומאה וכדאמרינן בגמ' שם דמר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן. ונראה דמה שמסיים הרמב"ם שם דהרי זו נבלה ואפילו היה השוחט זריז ומהיר כוונתו דאף דהשוחט הזה הוא זהיר ומהיר ביותר תמיד לשחוט הרוב בפעם אחת מ"מ הוי נבלה מצד החזקת איסור ובא לאפוקי דלא נימא דלא פליגי בגמ' רק בסתם שוחטים אבל אם ידוע דהשוחט ששחט הוא זהיר ומהיר לשחוט שפיר לא הוי נבלה קמ"ל דלא חילקו חז"ל בדבר דלעולם הוי נבלה מדאורייתא] ועכ"פ אם ידוע שלא נשחט הרוב הוי נבלה מה"ת ומטמא במשא: ולכאורה יש להעיר לדעת הסוברים דשחיטה אינו תיקון ללאו דנבלה לחוד אלא דגם הוא מ"ע בפני עצמה דאם רוצה לאכול בשר צריך לשחוט כדרך שחיטה שנאמרה למשה רבינו בע"פ ואם לא שחט כדרך שחיטה מלבד שעובר בלאו דנבלה עובר נמי בעשה שאינה זבוחה [וכן מבואר בפמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה בשורש הב' דרוב פוסקים ס"ל כן דשחיטה הוי מ"ע ע"ש]. ויש לחקור דמנ"ל לחז"ל הא דאם לא נשחט כדרך שחיטה היא בכלל נבלה שאסרה תורה ועובר נמי בלאו דנבלה דילמא לא נאמרה רק למ"ע גרידא ואם לא נשחט כדרך שחיטה יש עליה איסור עשה שאינה זבוחה. ובפרט לדעת ר"ע בחולין ד' י"ז דס"ל דבמדבר הותר להם בשר נחירה ואף דעל לאו דנבלה נצטוו גם במדבר וע"כ דלאו דנבלה לא נאמר רק במתה מאליה או שהרגה שלא כדרך נחירה וא"כ יש לומר לכאורה דאף לאחר שבאו לארץ ונצטוו על השחיטה היינו דיש עליו איסור עשה שאינה זבוחה אבל מנין לט דיש עלה גם לאו דנבלה: ואמנם התשובה על זה נראה פשוט דמלבד די"ל דכן היתה קבלה בידם דקרא דוזבחת הוא פירוש על הלאו דנבלה דאינו יוצא מידי נבלה עד שישחוט כדרך שחיטה שנצטוה משה רבינו בע"פ [וכן מוכח לומר כן בהא דאמר ר"ע שם דבמדבר הותר בשר נחירה אלמא דבדור המדבר אף דלא היה בעינן שחיטה מ"מ נחירה מיהו בעיא ולכאורה היכן מצינו מפורש דבעינן נחירה וע"כ צ"ל דהיה מקובל בידם דהלאו דנבלה הוא אפי' נהרגה ע"י אדם שלא כדרך נחירה בסימנים מקרי נבלה ונאמר ע"ז הלאו דלא תאכלו כל נבלה וממילא כשנצטוו אח"כ על השחיטה היה הצווי דדווקא שחיטה מוציאה מידי נבלה ולא נחירה]. עוד יש ללמוד זה מן הכתוב גופא דהרי איתא בכ"ד בש"ס דילפינן סתום מן המפורש והיא אחת מהמדות שהתורה נדרשת בהם והלכך מאחר דכתבה התורה סתם לא תאכלו כל נבלה ולא ידעינן מהו נקרא נבלה בא הכתוב דזבחת לפרש הלאו דכל זמן דלא נשחטה כדרך שחיטה הוי נבלה ועיקר קרא דוזבחת לא בא רק לפרש הלאו דנבלה אך כיון דנכתב בלשון צווי ס"ל להפוסקים ז"ל דהוי מ"ע נמי כמו כל הצווים שנאמרו בתורה ואם לא נשחטה כדרך שחיטה מלבד שעובר בלאו דנבלה עובר נמי בעשה שאינה זבוחה [וכעין זה כתבו התוס' בביצה ד' י"ב לענין גוזז בפסולי המוקדשין דהיה לוקה בזה"ב ואף דגיזה אינו אלא לאו הבא מכלל עשה דתזבח ולא גיזה מ"מ אמרינן דאהדריה לאיסורא קמא ולקי ע"ש. וכן כתבו עוד התוס' בע"ג ד' ס"ז ע"ב בשם ר"ת ז"ל לענין טעם כעיקר דאמרינן אהדריה לאיסורא קמא ולקי ע"ש וא"כ ה"נ כיון דכתבה רחמנא לאו בנבלה ובא הכתוב במקום אחר והצריך שחיטה דווקא והלכך אמרינן אם לא נשחטה אהדריה לאיסורא קמא להלאו דנבלה ולקי]: ועוד נראה דחז"ל סמכו ג"כ על הא דנטר הכתוב לכתוב לאו בנבלה רק במשנה תורה לאחר דנצטוו על מצות שחיטה דהא דכתיב בפ' אמור נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה כבר פירש"י שם בחומש והוא מהתו"כ דלענין הטומאה הזהיר כאן שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת בית הבליעה אסור לאכול בקדשים אח"כ אבל אינו אזהרה על אכילת נבלה ומה שהוזכר שם גם טרפה כבר פירש"י שם דבא ללמד דדווקא בדבר שיש במינו טרפה מטמאה בבית הבליטה יצא נבלת עוף טמא ע"ש ועוד אכתוב לקמן בסמוך פירוש נכון בכתוב הזה בעז"ה] והיינו דבא ללמד דלאחר שנצטוו על השחיטה שכתוב שם בפרשת ראה במקראות הקודמות גם בהמה שלא נשחטה כהלכתה שנאמר למשה מסיני ג"כ הוי בכלל נבלה ולכן כתיב כל נבלה לרבות אפי' אם נשחטה אך דלא נשחטה כהלכתה ג"כ עובר בלאו דנבלה וכ"ש אם נחרה או עקרה דלא נשחטה כלל ואי הוי כתיב הלאו דנבלה בפ' שמיני הוי טעינן דלא מקרי נבלה רק אם מחה מאליה או נהרגה שלא ע"י נחירה בסימנים דהא במ' שנה שהיו ישראל במדבר עדיין לא נצטוו על השחיטה לדעת ר"ע: ובזה נ"ל לתת טעם נכון על מה דבפ' שמיני לא פירשה התורה לשמות מיני הבהמות והחיות טהורות בפירוש ורק כתבה התורה דרך כלל כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו ואלו בפרשת ראה פירשה התורה השמות בפירוש וכתוב זאת הבהמה אשר תאכל שור שה כשבים ושה עזים איל צבי ויחמור וגו'. והגאון אב"ד דוואלאזין זצ"ל בביאורו העמק דבר על החומש כתב דמשו"ה הוצרך הכתוב לפרש השמות דנ"מ להיכא שהיה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות ואינו יכול להכירה ע"י סימנין ואמר הכתוב דמ"מ אם מכיר בטביעת עין שהיא מעשרה מינין שהוזכר כאן מותר לאכול בלא בדיקה כ"כ הגאון הנ"ל. והנה אף שדבריו נכונים בפשט הכתוב מ"מ תקשה מ"ש דנטר לאשמעינן זה עד הכא ולא כתב זה בפ' שמיני וגם פירושו דחוק קצת דהא אכתי לא השמיע לנו הכתוב מה הן הסימנים עד קרא דבתריה וא"כ לא שייך כלל לומר דבא ללמד דהיאך הדין אם לא אפשר להכיר הסימנים וזה אין לומר דסמך הכתוב כאן על קרא דפ' שמיני דשם הוזכר ג"כ הסימנים דא"כ מה דהזכיר הכתוב כאן הסימנים פעם שנית הוא מיותר לגמרי. ולכן טפי נ"ל דהך קרא דזאת הבהמה אשר תאכלו בא לפרש השמות של מינים הללו ונ"מ אם מכיר בהם ובשמותיהן