עצי ברושים קיט

שזהו דמסקי התוס' שם דמיהו התם נמי בעי נגיעה וכו' וכוונתם בזה דאינו ראיה מהתם לדברי רש"י דבשני כלים גרע דליכא אפילו נגיעה: אבל עכ"פ שמעינן מהתם דתרומה וחלה בעינן שיהא נוגעין להפירות ולהעיסה בשעת הפרשה וקריאת שם דאל"ה לא מקרי מן המחובר. ואגב שהזכרנו לעיל לדברי הרמ"א בהג"ה בסי' שכ"ג דחלה תערובתה עד ק"א אם הוא במינה ושלא במינה ס' ראיתי להעיר בכאן על דברי הש"ך שם בס"ק ז' ובנה"כ שם דעל מש"כ הרמ"א שם דמהני שאלה לחכם ויתיר לו כנדר כתב על זה הש"ך שם והא דבטיל בק"א ואינו נחשוב כדבר שיל"מ ולא בטיל אפי' באלף כמו בנדרים בסי' ק"ב ס"ד דהכא בנדרי הקדש כיון דאינו מצוה לישאל עליהן אלא מדוחק כדלעיל סי' ר"ג לא הוי דשיל"מ עכ"ל וכ"כ שם בספרו נה"כ. וכתבתי בצידו הנה דברי הש"ך והנה"כ אלו תמוהין מאוד דמאי ענין תרומה וחלה להקדש דהך דאמרינן דאין נשאלין אלא מדוחק לא שייך רק בנדרי הקדש לגבוה בקדשי מזבח או בקדשי בה"ב דכתיב נדרי לד' אשלם וכמו דאיתא ברמב"ם והובא בשו"ע בסי' ר"ג אבל בתרומה וחלה לא מצינו כלל דאין נשאלין עליהן אלא מדוחק ובפרט דגבי תרומה וחלה אין כאן שום הפסד לכהנים בזה דלאחר שישאל יחזור לטבלו ויצטרך להפריש תרומה וחלה אחרת ואיזה איסור יהי' שייך בזה. ובאמת בש"ס בנדרים שהביא בש"ך שם מחלק בין תרומה לנדרים מטעם אחר משום דבנדרים מצוה לאתשולי אבל בתרומה אינו מצוה בשאלה. ופשוט דעיקר החילוק הוא בין תרומה לנדרים משום דעיקר דשיל"מ דלא בטיל היינו דההיתר יבוא ממילא כמו ביצה שנולדה ביו"ט וחדש ומ"מ נדרים אף דההיתר אינו בא ממילא רק ע"י מעשה דשאלה מ"מ כיון דנדרי איסור עומדין לישאל דהא מצוה לאתשולי דהנודר כאלו בנה במה וכו' הוי כמו דההיתר יבוא ממילא דהא וודאי יעשו מעשה דשאלה אבל תרומה אף שיכול לשאול מ"מ אינו עומד לישאל דמאיזה טעם ישאל על תרומתו ואיזו תועלת יגיע לו מזה הא יחזור לטבלו ויהא צריך להפריש תרומה אחרת והלכך לא הוי דשיל"מ. ולכן דברי הש"ך והנה"כ שהוצרך ליתן טעם על תרומה משום דאין נשאלין אלא מדוחק דמלבד דהדין אינו אמת דוודאי יכול לשאול על התרומה אף שלא מדוחק מוד אינו מובן דמה הוצרך לזה הא בפשיטות הטעם משום דאינו עומד לישאל משום דאינו מצוה לאתשולי וכמו שאמר בש"ס ולכן דבריו צלע"ג: וגם דברי הרשב"א בתו"ה הארוך בית ד' שער הראשון [ובדפי הס' ד' ברלין הוא בדף ק"נ] בענין זה תמוהים מאוד לפענ"ד שכ' שם דלא מקרי דשיל"מ רק דהמתיר עתיד לבוא בוודאי או שבידו להתירו על כל פנים וכו' ומסיים שם וכן כשהמתיר תלוי במעשה והמעשה תלוי בידו כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש כל אלו הוי דבר שיש לו מתירין דטבל בידו לתקנו וכן במע"ש בידו לפדותו וכן הקדש יכול הוא לשאול דהקדש טעות אינו הקדש עכ"ל והנה הדבר מתמיה מאוד דהיכי כתב דהקדש הוי דשיל"מ משום דיכול הוא לשאול והלא בתרומה נמי יכול לשאל ומ"מ כיון שאינו עומד לישאל לא הוי דשיל"מ כ"ש הקדש דאינן נשאלין אלא מדוחק דוודאי לא הוי דשיל"מ ולא דמי כלל לטבל דוודאי עומד ליתקן וכן מע"ש חוץ לירושלים ע"כ עומד לפדיה אבל הקדש בוודאי אינו עומד לישאל רק להקריבו לקרבן ואם הוא קדשי בה"ב עומד להנתן לגזבר ואם דעת הרשב"א ז"ל דלא בעינן שיהא עומד לישאל רק דיכול להשאל א"כ תקשה מתרומה דבתרומה נמי יכול להשאל והא דבברייתא דנדרים הוזכר בדברי ר"ש גם הקדש בכלל הדברים דהוי דבר שיל"מ כבר כתב הר"ן שם הטעם משום דיש להם היתר בפדיה וכ"כ הרא"ש שם והיינו משום דהם ז"ל מפרשי דר"ש מיירי בקדשי בה"ב דיש להם היתר בפדיה אבל ד' הרשב"א שכ' הטעם משום דיכול לשאול תמוה מאוד: וקצת ראיתי ליישב דברי הרשב"א דלא קשיא מתרומה דתרומה שאני דלא שייך לקרותה דבר שיל"מ ע"י שאלה דהא אחר השאלה ג"כ אסורה לאכול משום טבל וא"כ מעולם לא הותר דאחר השאלה דיסתלק מינה איסור תרומה מ"מ חייל עליה איסור טבל ואף שיכול אח"כ להפריש מינה תרומה מ"מ מחוסר מעשה גדול דהפרשה ועוד דמה בכך דיוכל להפריש אח"כ לתקן הטבל מ"מ אותה תרומה שנתערבה לא יהיה לה היתר כלל דהא צריך להפריש עליה ממקום אחר דמהתערובת עצמו אינו יכול להפריש דשמא יפריש מהפטור על החיוב משא"כ בהקדש דאחר השאלה יהיה חולין גמורים כן היה נ"ל ליישב. אבל אין זה תירוץ כלל דהא הש"ס דמחלק בין תרומה לנדרים משום דבתרומה לאו מצוה לאתשולי הרי דלא ס"ל להש"ס סברא זו דאל"כ בפשיטות הו"ל להש"ס לחלק דשאני נדרים דלאחר השאלה מותר לו לנודר לאכול משא"כ בתרומה דאף לאחר השאלה אסור משום טבל וע"כ דלא ס"ל להש"ס סברא זו וא"כ תמיהתי על הרשב"א ז"ל הוא כראי מוצק: ואכן לפי חומר הנושא נ"ל ליישב ד' הרשב"א בטוב טעם ודעת והוא בהקדם דלכאורה יש לתמוה דמאי הוצרך הרשב"א ז"ל להביא דין הקדש כלל והלא האידנא ליכא לא קדשי מזבח ולא קדשי בה"ב דהא ברייתא ערוכה שנינו בעו"ג ד' י"ג ובבכורות ד' נ' דאין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזה"ז והרשב"א בת"ה הוא פסקן ולא פרשן ולענין מאי הוצרך להביא דין הקדש: אבל באמת קושיא חדא מתורצת בחבירתה דיש לומר דהרשב"א לא בא לתת טעם על הברייתא דנדרים דמשו"ה חשיב ר"ש להקדש בכלל הדברים שיל"מ משום דיכול לשאול עליו דוודאי טעמא דר"ש הוא כמש"כ הר"ן משום דעומד לפדיה אך בא לכתוב דין חדש שנוגע גם האידנא להלכה והוא שאם אירע שאחד הקדיש והעריך בזה"ז ואח"כ נתערב החפץ שהקדיש באחרות לא בטיל משום דעומד לישאל דבזה"ז בוודאי מצוה לאתשולי כדי שלא יבוא לידי תקלה דהא אין לו תקנה בפדיה דא"כ יהיה חל קדושה על המעות ועדיין יבוא לידי תקלה דיהנו מן המעות לצרכו והא דבברייתא אמר דאם הקדיש בהמה תיעקר והיינו דכונסין אותה לכיפה ולא אמרינן דישאל עליו נ"ל דמיירי דהמקדיש ליתא קמן דהקדיש ואזיל לעלמא אבל אם המקדיש לפנינו בוודאי עדיף טפי לישאל לחכם דהא בכניסה לכיפה איכא צער בע"ח וגם איכא הפסד ממון ועפ"ז שפיר כתב הרשב"א דאם נתערב באחרות הוי דשיל"מ דבזה"ז מצוה לאתשולי כמו בנדרי איסור כן נ"ל ליישב ד' הרשב"א ז"ל. וד' אל יציל מפי דבר אמת עד מאוד: ולענין עיקר השאלה אם הקונים שלקחו חלות אפויות כדי שיעור חלה יכולים ליקח חלה בברכה וגם אפילו הקונים פחות מכדי שיעור חלה יכולים ליקח חלה ולברך או שאין יכולין לברך אך עכ"פ צריכין להפריש בלא ברכה משום ספק כבר כתבתי למעלה שאין כדאי להכניס עצמינו בדבר שיש בו מחלוקת הראשונים והאחרונים ולכן טוב יותר לצוות להנחתומין שיפרישו בעצמן חלה מהעיסה כמו בחול והנשים לא יפרשו כלל: והנלע"ד כתבתי בעז"ה כ"ד ידידו הדו"ש ומברכו בברכת כהנים שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא. דרשה לבר מצוה סימן נז גרסינן בתוספתא פ"א דחגיגה ומייתי לה הש"ס בסוכה וד' י"ב) בברייתא קטן היודע לנענע חייב בלולב להתעטף חייב בציצית לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין. היוצא לנו מברייתא הלזו דמצות חיטך דתפילין שמחויב האב לחנך את בנו מתחיל משיודע הבן לשמור תפילין שלא ישן בהם ולא יפיח בהם. וכן כתב הרב המחבר הב"י בשולחנו הטהור בסי' ל"ז סעיף ג' וז"ל קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא ישן בהם ולא יפיח בהם חייב אביו לקנות לו תפילין ולחנכו עכ"ל ומשמע דאפילו הוא קטן כבר תשע או עשר שנים מ"מ אם אביו יודע בו שיכול לשמור התפילין בטהרה מחויב לקנות לו תפילין ולחנכו: