עצי ברושים קיח

בסוף הסימן מוכח להדיא דר"ל דאף לזר מהני ביטול ברוב: והיותר תימה מש"כ בסוף הסימן לתמוה על חמיו הב"ח ז"ל שפסק דאס נפל חלה בתבשיל ימכר או ינתן לכהן בדאיכא רוב חולין והכלי אם הוא כלי חרס צריך שבירה עכ"ל הב"ח ז"ל וכ' הט"ז על זה וכבר נתבאר דאין אנו נותנין לכהן עכשיו ומה שהחמיר בזה לא ידעתי למה לא נסמוך להקל במילתא דרבנן לבטל ברוב וכמו שזכרתי לעיל בשם הד"מ עכ"ל הט"ז שם והנה כל דבריו ז"ל אלו איין אלא דברי תימה דנ"ל דמש"כ הרמ"א בסי' שכ"ב דהנהוג האידנא דאין מפרישין רק חלה אחת ושורפין אותה ואין נותנין אותה אפי' לקטן או לגדול שטבל לקירויו היינו להאכיל אותה בעיניה אבל בחלה שנתבטלה ברוב דמצד הדין מותר אפי' לכהן שלא טבל לקירויו הדבר פשוט דאף לפי המנהג מותר לאכול אפי' גדול שלא טבל לקירויו וכ"ש בכהן טהור שטבל לקירויו דהא לאחר ביטול ברוב לא שייך כל הטעמים שהזכיר הש"ך שם בס"ק ט' דשמא יאכיל החלה לזרים או הטעם שכ' המהרש"ל משום דלא מחזקינן בזה"ז בכהן ודאי דאף אם אינו כהן ודאי או שיאכילנו לזרים ג"כ אין קפידא דהא לדעת הרמב"ם והמחבר לאחר הביטול ברוב מותר אפי' לזרים ואף דאנן פסקינן דלזרים אסור מ"מ זה אינו רק חששא רחוקה ובפרט בחלת חו"ל דעיקרו אינו אלא מדרבנן וקילא משאר איסורים בדרבנן דוודאי אין להחמיר: והן אמת לענין כהן בימי טומאתו שפיר יש מקום להחמיר דהנה שמעתי מפי מר אחי הגאון זצ"ל ששמע מפי הגאון הגדול המנוח מו"ה יחזקאל סג"ל לנדא זצ"ל שהיה ראב"ד בפ"ק שעלה בדעתו להסתפק שאפשר דהא דאמר שמואל דחלת חו"ל מבטלת ברוב [או לכהן בימי טומאתו או אפי' לזרים לכל חד כדאית ליה] היינו דווקא בנתערב מין במינו דמה"ת מין במינו בטל ברוב בין יבש ביבש ובין לח בלח רק דחז"ל החמירו דבלח בלח בעי ס' וכן בתרומה וחלה של א"י בעינן אחד ומאה אף יבש ביבש ולכן בתרומה וחלת חו"ל דעיקרו מדרבנן אוקמוה אדאורייתא אבל מין בשאינו מינו דמה"ת בעי ס' לח בלח לדידן דקי"ל דטע"כ דאורייתא. אין סברא כלל דיקילו בחלת חו"ל שיהיה בטל ברוב דהא מ"מ יהיב טעמא דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון כן שמעתי מפי מר אחי הגאון ז"ל בשם הגאון הנ"ל. ואנכי מצאתי ראיה לדבריו ממש"כ הגר"א ז"ל בביאוריו בר"ס צ"ח להוכיח דחלב (בצירה) בבשר הוי מין במינו בטעם מהא דאמרינן בחולין צ"ט ההוא פלגא דזיתא וכו' ואי בטעמא לא שייך לפלוגי בדרבנן כיון שניכר טעמו עכ"ל הרי דס"ל בפשיטות דכל שניכר הטעם לא שייך לפלוגי בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן ופשוט דהך סברא שייך גם בחלת חו"ל שעיקרו דרבנן. וא"כ בנפל החלה לתבשיל וליכא ס' יש להחמיר אף לכהן בימי טומאתו אבל לכהן טהור דאינו אלא מנהג בעלמא ואינו אלא חששא רחוקה מאוד דשמא יאכיל לזרים בוודאי אין להחמיר בזה ולכן אין מקום לדברי הט"ז בזה. וגם בלא"ה לפי דעת הט"ז בעצמו דמסיק דלכי דברי הד"מ בשם הרשב"א שפיר בטיל ברוב אפי' לזרים הרי דס"ל בפשיטות דגם מין בשאינו מינו בטיל ברוב א"כ בוודאי תקשה דהיכי כתב להקשות על הב"ח במש"כ דימכר לכהן מהא דהמנהג שלא ליתן לכהן והרי התם מיירי בחלה בעינה והב"ח מיירי לאחר ביטול ברוב: וגם מה שתמה על הב"ח דלמה החמיר כ"כ למה לא נסמוך להקל ברוב וכמו שזכרתי לעיל בשם הד"מ עכ"ל הנה אותה תמיה הו"ל לתמוה על הרב בהגה"ה בעצמו דלמה החמיר כ"כ דלזרים בעינן ק"א או בס' דהא כתב בעצמו בד"מ דבטיל ברוב אבל באמת לק"מ וכמש"כ לעיל: ונ"ל טעם החילוק שחילקו התוס' והרא"ש בין כהן טמא בטומאת הגוף לבין זרים לענין ביטול ברוב ולכאורה הרי שניהם בחלת א"י באיסור מיתה בידי שמים אבל באמת חילוק גדול יש ביניהם דהנה מבואר בתוספתא דתרומות פ' ו' וברמב"ם בפ' י"ט מה' סנהד' דזר שאכל תרומה בין תרומה טהורה ובין תרומה טמאה חייב מיתה אבל בכהן טמא שאכל תרומה או חלה טמאה אינו במיתה משום שמחוללת ועומדת [ובלח"מ ושאר נושאי כליו תמהו על הרמב"ם דמנ"ל לחלק בין זר לכהן טמא אבל במח"כ נעלם מעיניהם דברי התוספתא והירושלמי הנ"ל וכבר העיר עליהם כבוד מר אחי הגאון זצ"ל בהגהותיו על הרמב"ם ונדפס כעת בדפוס ווילנא] והנה כבר ידוע דחלת חו"ל טמאה משום ארץ העמים ושכיר חילקו בין זר לכהן טמא דכהן טמא שאוכל חלת חו"ל שאינו אלא בלאו אפי' באוכל חלת של א"י ולכן הקילו בו ע"י ביטול ברוב משא"כ בזר שהוא באיסור מיתה לא הקילו כן נ"ל: היוצא לנו להלכה מכל מש"כ למעלה דלענין מוקף בתרומה גדולה לדעת הרמב"ם סגי שיהיה שתיהן לפניו וכן נראה מד' הרא"ש בה' חלה והטוש"ע בס"ס שכ"ה לענין חלה דאפי' בשתי עיסות א"צ לא צירוף כלי ולא נגיעה ומשמע דאפילו בחלת א"י ופשוט דה"ה לענין תרומה ואמנס דעת רש"י בעירובין ד' ל' ע"ב והתוס' בגיטין ד' ל' דצריך צירוף כלי גם גבי תרומה: ולענין תרומת מעשר הוא מחלוקת רש"י ותוס' בגיטין הנ"ל דלדעת התוס' גס בתרומת מעשר צריך צירוף כלי משוס מוקף אך דאינו אלא מדרבנן דגזרו ביה משום תרומה גדולה ואמנם רש"י ס"ל דלא החמירו רבנן בתרומת מעשר רק אם אין שתיהן לפניו משוס דחשו דשמא כבר נאבד או נשרף. [ועוד יש בזה ב' שיטות אחרות ברמב"ם ובראב"ד בפ"ג מהל' תרומות הלכה כ' דדעת הרמב"ם שם דיש חילוק בין ת"ח לשאר אנשים ודעת הראב"ד דיש חילוק בין לוי לישראל] אבל במע"ש משמע דאף לדעת התוס' לא צריך צירוף כלי אף מדרבנן וראיה מהמשנה דמע"ש שהבאתי למעלה דעד שלא גפן תורם מאחד על הכל. ולענין חלה החלה עצמה בשעת קריאת שם צריך שיהא מוקף ומחובר להעיסה וכמו דאיתא בברייתא דנדה דף ו' ופשוט שזה נוהג גם בחלת חו"ל וכ"כ להדיא בס' התרומה. ואמנס במפריש מעיסה אחת על חבירתה יש בזה ג' שיטות שיטת התוס' בנדה שם ובתוס' פסחים ד' מ"ז דצריך צירוף סל ונגיעה ומד' הסמ"ג משמע דסגי בצירוף כלי לחוד אבל דעת הרא"ש [וכ"כ הב"י שם דכ"ה דעת הרמב"ם והרשב"א] דא"צ אפילו צירוף כלי וזהו במפריש מן העיסה אבל במפריש אחר האפיה נ"ל דהרא"ש והטוש"ע מודים דצריך ליתן כל המצות לתוך כלי אחד ויגעו ג"כ אהדדי וכ"ה המנהג. וכי מפריש מעיסה על חבירתה נ"ל דצריך בכוין או לומר בפירוש דמפריש מעיסה זו על חבירתה וכן נ"ל גבי תרומה אף כששתיהן לפניו אך אם הם מונחים בשני זוויות הבית ורוצה להפריש על כל הפירות בוודאי צריך לפרש שמפריש גס על הפירות שמונחים בזוויות אחרת. ולענין אם מכוין שלא לפטור כל המצות שבעיסה זו רק המצות שהן אצלו נ"ל דמצי לכוין כן ויוכל האחר להפריש ממצות שלו ואף שמעורב בו מצות מאותה עיסה שכבר נפטרו מקצת מצות ע"י הפרשה של חבירו ואפשר דאף אם הפריש סתם בוודאי אין כוונתו לפטור רק המצות שלו וכן כתוב בשו"ע וגם המקור חיים חזר בו והסכים ג"כ לזה אבל לכתחילה בוודאי ראוי להניח כל המצות בתוך כלי אחד ולהפריש על הכל: ולענין מש"כ לעיל דאף לדעת הרמב"ם והרא"ש דמוקף סגי בשתיהן לפניו מ"מ החלה שמפריש מהעיסה וכן בתרומה בעת שמפריש מן התבואה צריך הקפה ממש שיהא החלה והתרומה מחובר להעיסה או להעיסות שמפריש עליהן וכמו שמפורש בברייתא דנדה ד' ו' דמקפת וקורא לה שם. נ"ל דהטעם דכיון דעיקר דין מוקף ילפינן מדכתיב והרמותס ממנו והרי במנחות ד' ע"ז ילפינן גבי לחמי תודה דצריך שיפריש מן המחובר מדכתיב והקריב ממנו מן המחובר פירש"י דבעינן שיהא כל החלות ביחד בשעת תרומה הרי דבעינן מוקף שיהי' ביחד וסמוך ממש דאל"ה לא מקרי מחובר וא"כ גבי תרומה דכתיב נמי ממנו ג"כ בעי שיהא מן המחובר והתוס' שם כתבו בשם רש"י דמן המחובר היינו שיהו כולן בכלי אחד [ואינו ברש"י שלפנינו אך כן נמצא ברש"י כת"י שנדפס כעת בש"ס החדשים דפוס ראם] וכתבו על זה ונראה דא"צ אלא מוקף בעלמא כמו ממנו דכתיב גבי תרומה. ומדבריהם צ"ע דמנ"ל דגבי תרומה לא בעינן שיהא בעת הפרשה וקריאת שם בכלי אחד והלא באמת מרש"י עירובין ד' ל' שהבאתי לעיל מבואר להדיא דגם גבי תרומה בעינן צירוף כלי וכ"ה דעת התוס' בגיטין ד' ל' שהבאתי לעיל. וגם מאי דכתבו אח"כ דבהקומץ רבה משמע כפי' הקונטרס דדרשינן גבי מנחה במנחות ד' כ"ד והרים ממנו בקומצו מן המחובר שלא יביא עשרון בשני כלים ויקמוץ ואינו מובן דמאי ראיה מהתם דאם מביא בשני כלים הרי חצי עשרון השני אין כאן לא נגיעה ולא צירוף כלי ולא מקרי מחובר כלל וע"כ צריך שיהי' בכלי אחד וגם בכלי אחד מסיק שם הש"ס דבעי ג"כ נגיעה אבל לעולם בתרומה אפשר דמקרי מחובר ע"י נגיעה לחודא ואף שאינן מונחין בכלי אחד ואפשר