עצי ברושים קיג

לסכנה אלא וודאי דהיו סוברים כיון דלא ברי היזקא מחוייבים ע"פ דין למול בניהם אך בני ישראל לא רצו לסמוך על זה ולכן הקילו לעצמם ולא מלו את בניהם אבל ע"פ דין אפשר דהיו חייבין למול את בניהם משום דלא היה ההיזק ברור [ומה שלא שאלו ממשה רבינו על זה דהיאך הדין י"ל דכיון דאחר מעשה דמרגלים לא נתייחד הדיבור עם משה כדאיתא בסוף תענית ולכן לא היה יכול משה רבינו לשאול זה מפי הגבורה]: ועוד מטעם אחר לא דמי לקטן החולה דכל חילה שאין בו סכנה ע"פ רוב דרכו להתרפא בהמשך זמן מועט והאב אינו מבטל רק מ"ע גרידא שאין בו כרת דכרת אינו אלא בגדול שאינו רוצה למול בעצמו אבל בדור המדבר דנמשך זמן ארבעים שנה וכבר נעשו הבנים גדולים והיו מחוייבין למול בעצמם ולדעת הראב"ד בהשגות בפ"א מהלכות מילה דס"ל דבכל יום ויום עומד באיסור כרת אפשר דאף בחולה גמור אין ממתינין לו עד שיבריא אם ידוע לרופאים דהמחלה שלו ימשך כמה שנים ואפשר דגם לדעת הרמב"ם הוא כן דהא יש לחוש דשמא ימות בנתיים דהא קיי"ל דלמיתה דלזמן מרובה שפיר חיישינן. ומיהו טעם זה איני כותב רק ליתן עוד טעם על שבט לוי דמלו עצמן והכניסו עצמם בספק סכנה אבל אין זה תירוץ קושיית הגאון נצי"ב ז"ל הנ"ל דלמה לא הקריבו פסח דהא בחולה הוי כערלות שלא בזמנה דאינו מעכב על זה אינו תירוץ כלל דפשוט דהא דמילת זכריו מעכבין את הפסח היינו במילת הבן שמוטל על האב אבל אם נעשה גדול מי"ג שנים ואילך דחל מצות מילה על עצמו אז נסתלק מצות מילה מעל האב ותו אין מעכבתו מלעשות הפסח ועי' במחצית השקל בסי' תמ"ד שהביא כמה אחרונים דס"ל דלאחר ח' ימים ג"כ אינו מוטל על האב רק על הב"ד] וא"כ למה לא הקריבו הפסח לאחר שנעשו בניהם גדולים וע"כ אנו צריכים לטעם הראשון שכתבתי דאז לא היה ברי היזקא: ומיהו בתוס' יבמות (ד' ע"ב) ד"ה משום מבואר להדיא כדברי הגאון נצי"ב הנ"ל שתמהו שם וכי במזיד היו נמנעים מלעשות הפסח ואי משום דמילת זכרים שהיו מעכבים וחשיב גנות לפי שגרמו דבר זה דהא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת כדאמר לעיל המול לו אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו עכ"ל התוס' שם והיינו ממש כד' הגאון הנ"ל. וצ"ל דדעת התוס' כיון דסתם מילה צריך רפואה אח"כ דהא לאחר המילה דינו כחולה שיש בו סכנה ומותר לחלל את השבת להחם חמין לרחוץ את המילה והלכך כיון דנצרך לרוח צפונית ובלא רוח צפונית קשה להתרפא הוי כברי הזיקא ודמי לחולה. ועוד אפשר דאף אם לא היה בריא הזיקא כ"כ כמו חולה מ"מ י"ל דהתוס' ס"ל כדעת בעהמ"א ז"ל דאם אישתפיך חמימי דבתר מילה מקמי מילה אסור למול בשבת כדי שלא נצטרך לחלל עליו את השבת אח"כ ואף דאפשר דיהא נמצא אח"כ א"י שיחום חמין עבורו או ימצאו חמין אח"כ אצל איש אחר מ"מ אין להכניס עצמינו אפי' בספק חילול שבת וא"כ ה"ה אצל דור המדבר לא היו מחוייבין להכניס עצמם אפי' בספק וס"ס של סכנה וכ"ש היא מדינא של בעהמ"א ז"ל דהא סכנתא חמירא מאיסורא [והא דשבט לוי מלו עצמן והכתוב משבחן בזה ואמר כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו אפשר הטעם משום דהיו צדיקים גמורים ולא חטאו בעגל היו בטוחים שיעשה הקב"ה להם נס ולא יזיק להם המילה וסמכו עצמן על הכתוב דשומר מצוה לא ידע דבר רע ואף דאסור לאדם להכניס עצמו בספק סכנה ולסמוך על הנס ואפי' אם הוא צדיק גמור שמא לא יעשו לו נס ואף אם יעשו לו נס מ"מ מנכין אותו מזכיותיו נ"ל דה"מ בדבר הרשות אבל בדבר מצוה מותר להכניס דהא קיי"ל דשלוחי מצוה אינן ניזוקין אם לא במקום דקביעא היזקא וכאן לא היה קביעא היזקא] ולכן הוצרכו התוס' לתרץ שם בשם ר"י דבאמת עשו פסחים [אבל לא עשו כתיקונן אלא אחד ונראה כוונתם דר"ל דכיון דבניהם היו ערלים ואף דבאמת אינו מעכב מחמת שהיו דינם כחולים מ"מ מקרי שלא עשו כתיקונן כנ"ל כוונת התוס' שם: ודע דבתוס' קידושין (ד' ל"ז ע"ב] ד"ה הואיל יש להם שיטה אחרת בזה וכתבו הטעם דלא עשו פסח במדבר משום שהיו רובן ערלים וכתיב כל ערל לא יאכל בו והיינו גנותם ומ"מ אינם חוטאים במה שלא עשו אותו דהא ערל אסור באכילת פסח וא"ת למה לא מלו לפי שלא נשבה להם רוח צפונית לפי שהיו נזופין בעון מרגלים עכ"ל שם והנה ד' תוס' אלו תמוהים מאוד דהיאך היו רובן ערלים הלא כל העם היוצאין ממצרים היו נימולים ועוד דמיעוטן שהיו נימולים למה לא עשו פסח ויש אתי ביאור נכון על התוס' ויתבאר במק"א בעז"ה: ונחזור לד' הרמב"ן ז"ל דמשו"ה לא עשו פסח במדבר משום דלא מלו את בניהם ומילת זכריו מעכבין את הפסח ולא דמי לקטן החולה שאינו מעכב את הפסח משום דבחולה ברי היזקא אבל במה דלא נשבה להם רוח צפונית לא מקרי ברי היזקא ונ"ל ראיה גדולה לד' הרמב"ן ז"ל ונקדים מתחילה מה שהעירו המפרשים דהיאך שלח משה את המרגלים אחר דכבר שמע מפי הקב"ה דאינו רוצה בשליחות הזה וכמו דכ' רש"י ז"ל בר"פ שלח דאמר לו הקב"ה חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה. ויותר תמוה מש"כ אח"כ וישלח אותם משה ע"פ ה' הרי אדרבה דה' אמר לו אני איני מצוה אותך רק אם תרצה שלח ורש"י ז"ל הוצרך ליישב דע"פ ה' היינו ברשותו שלא עיכב על ידו אבל זהו דחוק מאוד דמה שלא עיכב על ידו לא מקרי ע"פ ה': וליישב כל זה נקדים מה דאיתא בתנחומא ובמדרש רבה בר"פ שלח ילמדנו רבינו מהו לפרוש בים הגדול ג' ימים קודם השבת שנו רבותינו אין מפליגין בספינה שלשה ימים קודם השבת בזמן שהוא הולך למקום רחוק אבל אם מבקש לפרוש כמו מצור לצידון מותר לו לפרוש אפי' בע"ש וכו' ואם היה שליח מצוה מותר לו לפרוש בכל יום שירצה מפני שהוא שליח מצוה ושליח מצוה דוחה את השבת עכ"ל המדרש שם וכבר עמד ע"ז בביאור הרד"ל שם דאם לשון דוחה את השבת הוא כפשוטו א"כ ע"כ מיירי בפיקוח נפש שדוחה שבת ובאמת מבואר בפוסקים דבכל דבר מצוה מותר להפליג בספינה קודם השבת ולכן מסיים שלשון דוחה את השבת לאו דווקא אבל זהו דחוק מאוד דא"כ כל תיבות אלו דאמר במדרש מפני וכו' עד דוחה את השבת מיותר לגמרי דהא סגי במה דאמר ואם היה שליח מצוה מותר לו לפרוש. ועוד צריך להבין דמה שייכות שאילה זו לסדר הפרשה. ועוד קשה דבשבת (ד' י"ט) הגירסא אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת ומשמע להדיא דאינו אסור רק ביום ה' וביום ו' אבל ביום ד' מותר ובמדרש הכא איתא דאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת משמע להדיא דגם ביום ד' אסור: ונ"ל ליישב הכל בחדא מחתא בעז"ה דהנה בטעם דאין מפליגין בספינה סמוך לשבת יש בו מחלוקת גדולה בד' הפוסקים ז"ל עיין ברי"ף ז"ל ובתוס' בשם הרשב"ם ולכל הטעמים שכ' ז"ל אינו אסור רק ביום ה' וביום וא"ו אבל הר"ן ז"ל הביא בשם הבעהמ"א ז"ל דהטעם דאין מפליגין בספינה קודם השבת הוא שמא יארע איזה דבר סכנה טל הספינה להנוסעים ויצטרכו לחלל את השבת ונראה כמתנה בתחילה לחלל את השבת ומה שאינו אסור רק בתוך ג' ימים משום דמיום רביעי ואילך מקרי מקמי שבתא ולפי טעם זה גם ביום ד' אסור וכן מבואר להדיא בשו"ה הריב"ש ז"ל בסימן י"ז והובא בב"י בסי' רמ"ח דגם ביום ד' אסור. וז"ל הב"י שם בריש הסימן ומשמע דג' ימים גמורים קודם שבת בעינן כלומר דמיום ד' אסור להפליג ויום ד' בכלל האיסור וכן נראה ממש"כ הר"ן בשם הרז"ה דטעמא משום דכל ג' ימים קמי שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת וכך הם דברי הריב"ש בתשובה שאכתוב בס"ס זה עכ"ל הב"י שם וכן כתב שם בשו"ע סעיף ד' דגם ביום ד' אסור: וע"פ הקדמות אלו יתבאר הכל בעז"ה בטוב טעם ודעת. דהנה בש"ס בתענית (ד' כ"ט) מבואר דשילוח מרגלים היה בכ"ט בסיון והך יומא בד' בשבת הוה דהא ר"ח ניסן דשנה שניה באחד בשבת היה כדאיתא להדיא בסדר עולם פ"ז ובשבת (ד' פ"ז) דחודש הראשון בשנה השנית שהוקם בו המשכן נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית וכו' וכיון דניסן לעולם מלא ממילא היה ר"ח אייר בשלישי בשבת ור"ח סיון ברביעי בשבת דאייר לעולם חסר וכיון דר"ח סיון היה ביום ד' בשבת ממילא גם יום כ"ט היה ביום ד' בשבת והשתא ניחא הכל דלהתלמידים היה קשה דהיכי שלח משה את המרגלים ביום ד' בשבת לרגל את הארץ ולילך דרך המדבר דהוא במקום סכנה דשמא יעמדו עליהם לסטים או איזה סיבה אחרת ויצטרכו לחלל את השבת כדי להציל עצמם ולכן שאלו הלכה דמהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלשה ימים והיינו משום דמשילוח מרגלים יש ראיה דמותר לפרוש וע"י השיבו להם שנו רבותינו דאין מפליגין בספינה בים הגדול ג' ימים קודם לשבת [והא דנקט ים