עצי ברושים קיב

עליה י"ג בריתות [ולרבי בשבועות וד' י"ג) יש עוד חומר במילה דאין יוה"כ מכפר עד שיעשה תשובה ע"ש] אבל לענין מה שיש בה גודל המעלה וחשיבות שקיום שמים וארץ חולה על ידה אינה אלא במילה שנכנסו בני ישראל לברית וזכו לקבלת התורה ולהשראת השכינה ולכל הניסים והנפלאות שנעשו לישראל במדבר ובעת שנכנסו לא"י והיינו דצוה הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית משום דלא זכו ישראל לכינוס א"י אלא ע"י זכות המילה. וכמו דכתיב בפ' לך ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם וכתיב בתריה זאת בריתי אשר תשמרו המול לכם כל זכר. ונראה דהיינו דלא תקנו חז"ל לומר בברכת המילה דאלמלא דם ברית לא נתקיים שמים וארץ רק במילת גרים ועבדים בזמן הבית. ובזה לא מצינו שום חולק דבמילה שזולת גרים ועבדים בוודאי אין אומרים נוסח זה כלל ואפילו בגדול שמל את עצמו אין אומרים זה כלל שהרי לא מצינו זה בשוה דוכתא בתלמוד ובמפרשים: ובזה עולה דברי המשנה דנדרים כמין חומר בעז"ה דמתחלה אמר דגדולה מילה שדוחה את השבת החמירה והיינו מילה בזמנה של מילת הבן ואין לה אלא מעלה זו שדוחה את השבת דאלו י"ג בריתות כבר כתבנו דלא נאמר אלא במילה של גדול שמל את עצמו. והדר אמר גדולה מילה והיינו אפילו מילה שלא בזמנה כגון בקטן שנולד בבהמ"ש או בקטן החולה שנתאחר עד לאחר ח' דאינו דוחה שבת וגם לא נכרת עליה י"ג בריתות מ"מ היא גדולה שהרי דוחה את הנגעים. והדר אמר דגדולה מילה והיינו בגדול שמל את עצמו [והיינו אם אירע סיבה שלא מלו אותו אביו ולא ב"ד עד שהגדיל] דמלבד שיש לה מעלה שדוחה את הנגעים יש לה עוד מעלה אחרת יותר מזה והוא שנכרתו עליה י"ג בריתות והדר אמר שמצינו עוד מילה רביעית שמלבד שיש לה ג' מעלות אלו יש לה עוד מעלה והיינו מילה שמלו ישראל בעת שיצאו ממצרים יש לה מעלה דאלמלא דם ברית של מילה זו לא נתקיימו שמים וארץ: ואמנם פשוט דכל זה לדידן דקיי"ל דלא נכנסו ישראל לברית עד שמלו וטבלו. וא"כ המילה היא דבר המעכב בגירות כמו הטבילה אבל לר"א ור' יהושע ביבמות (ד' מ"ו) דטבל ולא מל ג"כ הוי גר [בימים הקדמונים] דכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו. א"כ אינו יכול לומר דגדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ דהא אפי' אם לא מלו ישראל אז רק שטבלו ג"כ הוי גרים והיו מחוייבים בכל המצות וכבר אמרנו לעיל דעיקר המעלה דמילה הוא שעל ידה נכנסו ישראל לברית וזכו לקבל התורה. וזה אינה אלא לדידן דהמילה מעכב. אבל למ"ד דאינו מעכב אינו מעלה במילה זו יותר משאר מילה שלא בזמנה: והנה ידוע דמחלוקת זו תליא אם דנין אפשר משא"א או לא דר"א ור"י ס"ל דדנין אפשר משא"א ולכן ילפי מאמהות וכמבואר בסוגיא דיבמות שם ואף דהתם א"א אבל אנן דקיי"ל דאין דנין אפשר משא"א ולכן ס"ל דאינו גר עד שימול ויטבול: והשתא יהי' עולה לנו פלוגתא דרבי ור"א כמין חומר בעז"ה והיינו דרבי לשיטתו אזיל דס"ל בסוכה (ד' נ') דכלי שרת דעץ פסול ואמרינן שם דפליגי אי ילפינן אפשר משא"א דרבי ס"ל אין דנין ולהכי לא יליף מאבובא דמשה ולמסקנא שם אמרינן דכו"ע ס"ל אין דנין ע"ש ועכ"פ רבי בוודאי סבר דאין דנין אפשר משא"א [וכ"כ בספר מלא הרועים דרבי סבר דאין דנין אפשר משא"א והביא ראיה מהש"ס דסוכה הנזכר] וא"כ סבר דאינו גר עד שימול ויטבול והלכך שפיר אמר דהך קרא דאם לא בריתי אמילה קאי והיינו במילה שמלו ישראל עצמן בעת קבלת התורה. ואמנם ר"א נמי לשיטתו אזיל דהנה בב"ק (ד' ס"ח) אמרינן המוכר לפני יאוש ר"נ אמר חייב רב ששת אמר פטור ואמרינן שם דטעמי' דרב ששת דילפינן מטביחה מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת והיינו לאחר יאוש דאלו לפני יאוש אמאי אינה חוזרת וש"מ דחיובא לאחר יאוש הוא ואמרינן שם דגם ר"א סבר דחיובא לאחר יאוש הוא וע"כ דגם הוא יליף מטביחה. ולכאורה היאך ילפינן מטביחה הא טביחה אי אפשר בענין אחר. וע"כ דס"ל דדנין אפשר משא"א וא"כ ס"ל דטבל ולא מל ג"כ הוי גר. וא"כ א"א לפרש דקרא דאם לא בריתי קאי אמילה דהרי המילה אינו מעכב הגירות והלכך ס"ל דהך קרא אתורה קאי והיינו אקיום התורה דאי על קבלת התורה נפקא לן מקרא דביום הששי וכמו שאמר רשב"ל הנלע"ד כתבתי בעז"ה: שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא. סימן נה דרשה אחרת לברית מילה שכתבתי בעז"ה במוצש"ק פ' בהעלותך כ"ב סיון שנת תרנ"ח לפ"ק. ראיתי לציין כאן מה שעלה ברעיוני היום ביום ש"ק בבוקר בעת קריאת שמו"ת. פ' בהעלותך בקאפיטיל ט' א' וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארמ"צ בחודש הראשון לאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ופירש"י פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה ולמה לא פתח בזו מפני שהוא גנותן של ישראל שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זו בלבד עכ"ל רש"י ז"ל והוא מדברי הספרי כאן והטעם שלא הקריבו הפסח במדבר האריכו בזה התוס' בקידושין (ד' ל"ז) ד"ה הואיל והרמב"ן בפי' החומש כאן כתב בתחילה הטעם מפני שלא מלו בניהם ומילת זכריו ועבדיו מעכבין את הפסח ומ"מ קרי ליה גנותן של ישראל ואף שמן הדין לא היו יכולין להקריב היינו משום דעיקר הטעם דלא מלו בניהם משום דלא נשבה להם רוח צפונית וזה דלא נשבה להם רוח צפונית הוא משום דהיו נזופין ממעשה דמרגלים ולפיכך הם היו הגורמים בדבר במה שלא נשבה להם רוח צפונית ושפיר קרי ליה גנותן כ"כ הרמב"ן ז"ל [ואף שאח"כ רצה לפרש פירוש אחר בד' הספרי מ"מ מסיים דפי' הראשון הוא יותר נכון בעיניו]: והנה לפי דברי הרמב"ן אלו יהיה מוכרח מד' הספרי דס"ל כדעת המ"ד דיבמות (ד' ע"ב) דהטעם דלא נשבה להם רוח צפונית משום דהיו נזופין ממעשה דמרגלים [וכדברי התוס' שם ולא כפירש"י דהיו נזופין ממעשה העגל] דאלו למ"ד שם דמשו"ה לא נשבה להם רוח צפונית משום כי היכי דלא נבדור ענני כבוד אין כאן גנות כלל ועוד דהיכי עשו הפסח הראשון דהא וודאי נולדו להם בנים גם בשנה הראשונה לצאתם מארץ מצרים ולא מלו אותם משום דלא נשבה להם רוח צפונית וא"כ גם הפסח הראשון לא היו יכולין לעשות וגם מוכח מד' הספרי כפי' התוס' שהיו נזופין ממעשה דמרגלים שהיה בשנה השנית בחודש אב דאלו לפירש"י שהיו נזופין ממעשה העגל שהיה בשנה הראשונה בחודש תמוז תקשה ג"כ דהיכי עשו הפסח הראשון דוודאי נולדו להם בנים כל משך הזמן מחודש תמוז של שנה הראשונה עד חודש ניסן של שנה השנית וע"כ צ"ל דמ"ד דהטעם דלא נשבה להם רוח צפונית משום כי היכי דלא נבדור ענני כבוד וכן לפירש"י דהיו נזופין ממעשה העגל דמפרשים בד' הספרי כפי' השני שכ' הרמב"ן ז"ל שם וכל זה פשוט: וראיתי להגאון אב"ד דוואלאזין זצ"ל בביאורו על החומש הנקרא העמק דבר שכתב דאין לומר דמילת זכרים היה מעכב אותם שלא לעשות פסח שהרי אין מעכב אלא כשאפשר למול כדאיתא בפ' הערל שאם היה הבן חולה אינו מעכב עכ"ל והנה אני תמה שלא הזכיר מד' הרמב"ן ז"ל הנ"ל שכתב בהדיא טעם זה אבל מ"מ קושייתו מקטן החולה לכאורה קושיא אלימתא היא וצריך ישוב: ואכן אחר העיון בזה ראיתי דדברי הרמב"ן ז"ל נכונים ולא דמי כלל לקטן החולה דשם עפ"י דין אסור למולו משום דאנו רואין בחוש דכל חולה ר"ל אף שאין בו סכנה מ"מ אם יתחדש לו כאב אחר ע"י מכה ר"ל וכדומה יכבד עליו חליו ויוכל לבוא לידי סכנה משום דכיון שהוא חולה וחלוש ביותר אינו יכול לסבול שום כאב אחר וברי היזקא ולכן בקטן החולה אם ימול אותו חיישינן דאולי ע"י כאב המילה יכבד עליו חליו ויוכל לבוא לידי סכנה ח"ו ולפיכך אין מלין אותו עד שיבריא אבל בדור המדבר שהיו בריאים והיו יכולין למול רק שחשו שמא יזיק להם המילה ולא יכול להתרפאות מאחר דאין להם רוח צפונית וזהו חששא רחוקה דשמא לא יזיק להם המילה ולא יצטרך לרפואה כלל ואף אם יהא נצרך לרפואה מ"מ אפשר דיתרפאו בלא רוח צפונית ותדע דהרי שבט לוי מלו בניהם ומ"מ היו בריאים ושלמים ולא מת שום אחד מחמת המילה וכמו שכ' בפרשת וזאת הברכה ולכאורה תימה דהיאך הכניסו את בניהם