עצי ברושים קיא

ביבמות (דף ע"ב) דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה. ורבי לשיטתו אזיל דהא טעמי' דת"ק שם דס"ל דאפילו מילה שלא בזמנה ג"כ אינה אלא ביום הוא מדדרש דכתיב וביום השמיני ודריש וביום לרבות אפילו מילה שלא בזמנה. ואכן רבי לשיטתו אזיל דס"ל במ"ק (ד' ז') דלא דרשינן וא"ו [וע"ש בסוגיא גבי מראות נגעים דכתיב וביום הראות בו ע"ש] ולפיכך ס"ל דמילה שלא בזמנה מותר למול אפי' בלילה. וא"כ קרא דאם לא בריתי שפיר קאי אמילה. אך דקאי אמילה שלא בזמנה. ובזה נוכל לתרץ בפשיטות קושיית בעל המאור ז"ל דאמאי אין נוהגין לומר בכל המילות אלמלא מילה לא נתקיימו משום דקרא פ"כ לא קאי רק אמילה שלא בזמנה דהא כתיב יומם ולילה. ולכן לא אמרינן זה רק במילת גרים ועבדים. ואכן ר' אלעזר ג"כ לשיטתו אזיל שם ביבמות (ד' ע"ב) דמותיב על ר"י מהך ברייתא דס"ל דאפילו מילה שלא בזמנה ג"כ אינו אלא ביום וש"מ דס"ל ג"כ כהך ברייתא והלכך הוצרך לפרש הכתוב על תורה דבה כתיב והגית בו יומם ולילה דלדידי' ע"כ דלא קאי אמילה כלל כל זה מדברי מר אחי הגאון זצ"ל. ואכן קשה לי על דבריו דחדא דהא מצינו אדרבה לרבי בסוטה וד' ו') דדריש וא"ו לענין דהזכות תולה במים המרים דנפקא לי' מהוא"ו דוטהרה ע"כ דאין כל הדרשות שווין. וא"כ אין ראי' כלל מהש"ס דמו"ק דדילמא דאף דהתם לא דריש וא"ו מ"מ גבי מילה דריש וכמו דס"ל בש"ס דסוטה הנ"ל. ועוד דתקשה דלמ"ד דגם במילה שלא בזמנה ג"כ אינו נוהג אלא ביום למה במילה שלא בזמנה אמרינן אלמלא דם ברית וגבי מילה בזמנה לא אמרינן הא לדידי' אין חילוק כלל דגם מילה שלא בזמנה ג"כ אינה אלא ביום. ועוד עדיין ישאר התימה שכתבנו לעיל דלמה לא תקנו כן בגדול שמל את עצמו ולמה תקנו דווקא זה במילת גרים ועבדים: ואכן לולא דבריו ז"ל הייתי מתרץ באופן אחר ונקדים דברי התוס' בב"ב (ד' מ"ג) ד"ה ולסלקו דהקשו דהיכי מועיל סילוק הא בעינן תחילתו וסופו בכשרות. ותירצו דבפסול נגיעה לא בעינן שיהי' תחילתו וסופו בכשרות. ואכן בתוס' נדה וד' נ') כתבו בפשיטות דגם גבי נגיעה בעינן שיהי' תחילתו וסופו בכשרות והא דמקשה הכא ולסלקו היינו גבי דיינים דגבי דיינים לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות והובא ד' התוס' אלו בש"ך בסי' ל"ז וצריך להבין במאי פליגי: ונראה דהנה לכאורה יש להביא ראיה להתוס' דנדה הנ"ל מהא דאמרינן בריש ע"ז (דף ג') דאו"ה יאמרו ישראל שקבלוה היכן קיימוה אמר להם הקב"ה שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה אומרים לפניו רבש"ע שמים וארץ נוגעים בעדותן הן שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' דאמר רשב"ל מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי וכו'. ולכאורה הדברים מתמיהים דהא האו"ה יבאו לעתיד בשעת דאינו זמן עשייה וכמו דאמר שם דאמרו לפניו רבש"ע תן לנו מראש ונעשנה אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם מי שטרח בע"ש יאכל בשבת וכו' דהיום לעשותם ולא למחר לעשותם ע"ש אלמא דאז לא יהי' זמן עשיי'. וא"כ כבר נסתלק הנגיעה. וא"כ מוכרח מזה דגבי פסול נגיעה לא מהני סילוק דכיון דבעת ראיית העדות הן נוגעין פסילי להעיד אף דבעת הגדה אינן נוגעין בעדות דגבי פסול נגיעה נמי בעינן תחילתו וסופו בכשרות: וליישב דברי התוס' דב"ב נראה דהנה התוס' הקשו שם עוד דהרי ראי' גדולה שקיימו דהרי שמים וארץ קיימים הם. ותירצו ע"ז ב' תירוצים א' דאין חוששין על זה הראיה משום דכלום יש אב שמעיד על בנו. ותי' הב' תירצו שיש לומר שהם קיימים ממה שקבלו. ולכאורה להך תירוצא בתרא תמוה דמאי נוגעין בעדותן הן דאפי' בעת הראיה ג"כ לא הי' נוגעין דהא קיימים ממה שקיבלו וע"כ צ"ל דנוגעין לאו דווקא אלא ר"ל דכיון דקבלו הנאה מישראל פעם אחד בעת הקבלה לא גרעי מאוהב ואף דאנן קיי"ל כרבנן דאוהב כשר להעיד מ"מ באוהב כזה דהוא הביאו לעולם ובעבורם הם קיימים בודאי פסול להעיד. וא"כ אינו ראי' כלל דלא מהני סילוק ונראה דהתוס' בב"ב ס"ל כתי' השני ותו אין הכרח מהתם לשום צד. ואכן התוס' בנדה ס"ל כתי' הראשון ושפיר יש להוכיח מכאן דלא מהני סילוק. ואכן במה דפליגי שני תירוצי התוס' הנ"ל נ"ל דהנה וודאי מדרשא דר"ל דכתיב ביום הששי לית לן הוכחה רק דהיה תולה קיום שמים וארץ בקבלת התורה. וכמו דאמר בהדיא אם ישראל מקבלים את תורתי מוטב דהרי ביום הששי לא היה רק קבלה בלבד אבל מנלן דתליא נמי בקיום התורה. אבל מהא דכתיב לא בריתי יומם ולילה וגו' ע"כ דקאי אלימוד התורה דאי אקבלה קשה הא כבר ידעינן זה מקרא דביום הששי. וידוע דאין ב' מקראות עולין לטעם אחד. ועוד דהיכי כתיב יומם ולילה הלא הקבלה לא היה רק ביום והלכך ס"ל להתוס' בתי' הראשון דקיום שמים וארץ תלי נמי בקיום התורה. וזה דמייתי שם הש"ס לשני הדרשות. ואכן כל זה לר"א דקרא קאי על התורה ואף דמדר"א משמע דמפרש דקאי על לימוד התורה דכתיב בה והגית בו יומם ולילה ואלו בע"ז משמע דקאי על קיום התורה י"ל דר"א סבר דוהגית בו יומם ולילה ממש ובשכבך ובקומך בק"ש כתיב ולשיטתו אזיל דס"ל בברכות כ' דספק קרא ק"ש חוזר וקורא דק"ש דאורייתא ואינו מפרש דקאי אתורה דשם בעינן לא ימוש. והלכך שפיר מפרש דקאי על למוד התורה. אבל הסוגיא דע"ז י"ל דס"ל דק"ש דרבנן ובשכבך ובקומך בד"ת כתיב דאפילו אם לא למד רק פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית ג"כ קיים לא ימוש וליכא לפרש דקאי אלימוד התורה. ואף דיש לפרש גם הכא דיומם ולילה לאו בדוקא וכמו קרא דלא ימיש והגית בו יומם ולילה לא דמי דהתם ע"כ אם מוכרחין לומר כן דהא כתיב בשכבך ובקומך ושבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה. אבל הך קרא דאם לא בריתי יומם ולילה כיון דמצי לפרש דקאי על דבר דהוא נוהג תמיד ביום ובלילה ממש למ"ל לדחוק הכתוב ולכן מפרש דקאי על קיום התורה וזהו דבר שנוהג ביום ובלילה ובכל עת: ואמנם כל זה למאן דדריש ליה אתורה אבל לרבי דדריש ליה אמילה אינו ראיה דקיום של שמים וארץ תליא נמי בקיום התורה דדילמא לא תליא רק במצות מילה מלבד. ולפיכך כתבו שהם קיימים ממה שקבלו והך קרא דאם לא בריתי לא קאי רק אמצות מילה. וא"כ מקיום שמים וארץ אינו ראיה דקיימו נמי שאר מצות דדילמא לא קיימו רק מצות מילה בלבד. ולפיכך הוצרך הקב"ה לומר להם דמכם יבואו ויעידו: ואמנם להבין מחלוקת של רבי ור' אלעזר דרבי דריש ליה לקרא אמילה ור"א דריש ליה אתורה ראיתי להקדים בתחילה הקדמה גדולה והיא הקדמה כוללת ויסוד גדול לעיקר מצות מילה, והנה זה ידוע דמצות מילה שחייבין עליה כרת אינו אלא בגדול שאינו רוצה למול עצמו [אך דיש בזה מחלוקת אימתי נענש בעונש כרת דלהרמב"ם אינו חייב כרת עד שימות ונשאר ערל במזיד אז נידון בעולם הנשמות בעונש כרת אבל להראב"ד ז"ל בהשגות שם בכל יום ויום עומד באיסור כרת ע"ש] אבל במילת הבן לשמנה ליכא חיוב כרת רק עשה גרידא וכן מעלת המצוה של מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות לא מצינו מפורש בתורה רק בגדול שמל עצמו שהרי כולהו י"ג בריתות נאמרו בפ' לך ושם לא הוזכר מילת הבן לשמנה שהרי הש"ס בקידושין כ"ט נפק"ל דהאב מצוה למול את בנו מקרא דוימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אותו אלקים הנאמר בפ' וירא והך קרא דבן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם דכתיב בפ' לך לך פירש"י בחומש ובשבת (ד' קל"ה) דקאי אסיפא דקרא ביליד בית ומקנת כסף ומיהו בש"ס בשבת (ד' קל"ג) משמע בהדיא דנכרתו י"ג בריתות גם אמילת הבן ואולי דהש"ס דשבת הנ"ל אזלא בשיטת המדרש רבה בפ' לך דיליף מילת הבן מקרא דבן שמנת ימים ימול לכם כל זכר הנאמר בפ' לך וכ"ה במדרש קהלת רבה בפסוק תן חלק לשבעה וגם לשמנה וא"כ גם במילת הבן נאמר י"ג בריתות]: והנה עוד נ"ל לומר דאף במילת גדול נראה דכל עיקר החשיבות של מצות מילה שאלמלא הוא לא נתקיימו שמים וארץ אינו אלא במילה שמלו בני ישראל את עצמן בעת קבלת התורה שעל ידה נכנסו תחת כנפי השכינה וזכו לקבל התורה ולהשראת השכינה בתוכם וכדתניא בכריתות ד' ט' רבי אומר ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וכו' ואמרינן שם אח"כ מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא וכו' בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים ופירש"י בשעת יציאתן מלו אבל סתם מצות מילה שנצטוו ישראל לא עדיפא משאר מצות שחייבין עליהם כרת דהא אפי' עבר ולא מל ישראל גמור הוא לכל דבריו והנודר מן המולים אסור בערלי ישראל: ומיחו מ"מ יש לה עדיפות וחשיבות משאר המצות ל נכרת