עצי ברושים קט

ולומר דזה דבר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה זה אינו עולה על הדעת כלל ואף לפי שעה ואפי' לעניים דלא אפשר להו א"א להתיר וכמו מעשה דבני ביישן. ואולי דידוע להם דהגאונים עצמם לא אסרו בשעת הדחק ובפירוש קבלו על עצמן דאם יהי' שעת הדחק יתירו להם: שוב אחרי כן מצאתי להחתם סופר באו"ח סימן קכ"ב דכ' שא"א כלל להתיר בזמנינו מיני קטניות לחלוטין מפני כמה טעמים. א) מפני שכל דבר שמתחלתו לא נעשה ע"מ שיתפשט איסורו ברוב ישראל בעינן שיהי' ב"ד גדול בחכמה ובמנין. וכמו שכ' התיס' בגיטין (ד' ל"ח). [ובאמת לפי מה שכתבתי למעלה בשם התוס' דע"ז א"צ לזה דהרי דווקא במקום דהוי גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה לא בעינן ב"ד גדול אבל גבי גזירות קטניות יכולין לעמוד בה] ומי לנו בזמנינו ב"ד גדול יותר מהב"ד שגזרו על קטניות. והב' דהרמב"ם ז"ל כתב בה' ממרים דכל שהוא סייג לתורה אפילו גדול אינו יכול לבטל. והג' דמה לנו להתיר בלי טעם דבר שאסרו הראשונים אדרבה עלינו להוסיף גדרים וסייגים. והד' דאפי' אם יהי' טעם להתיר מ"מ בעינן שיתקבצו כל חכמי מדינת אשכנז אשר קבלו עליהם הגזירה. וא"כ מי קובץ כעמיר גורנה כל חכמי רוסיא ואשכנז להסכים בהיתר זה: ולהתיר ע"י פתח חרטה ג"כ א"א להתיר מחמת ב' טעמים. א' דמבואר בסמ"ק והגהות מיימוני ומרדכי דהסכמה שמחמת גדר וסייג אין לו היתר וכן נפסק להלכה בשו"ע יו"ד סי' רכ"ח סעיף כ"ח. והב' דאף דנימא דיכולין להתיר ע"י פתח חרטה מ"מ היינו האבות שקבלו על עצמן המנהג אבל הבנים א"א. וכן דעת הרשד"ם בתשובה והביא ראי' לזה מרש"י מכות (ד' כ"ב) וכ"ה להדיא בירושלמי דפסחים פ"ד ה"א דתמן משנדר נשאל ברם הכא אבותיכם נדרו ואף דאח"כ מסיים הירושלמי דכ"ש שהם מותרות מאחר דרבנים לא נדרו כבר כתב החת"ס שם דהירושלמי ס"ל דהיה בתחילה מנהג בטעות וקבלה בטעות אינו חל על הבנים ולכן מתרץ הירושלמי אח"כ דר"י ס"ל כר' יהודה ולא הי' מנהג בטעות והלכך היה חל על הבנים וגם התרה אינו מועיל לבנים ע"ש בחת"ס. והנה ת"ל שכוונתי מעצמי לד' המהרשד"ם והחת"ס דהבנים אינם יכולים לשאול וכמו שכ' בירושלמי: והנה לכאורה תמוה דהיאך נח דעתי' במאי דאנו מתירין בשני בצורת לאכול קטניות כיון דלא מהני התרה לבנים. ואולי דהוא ידוע דמעיקרא לא תקנו על שני בצורת וכמש"כ לעיל: וא"כ בנד"ד דאינו ידוע דהיאך היה התקנה גם לפי שעה ולצורך עניים א"א להתיר מחמת נדר ובפרט אם היה התקנה מחמת סייג וגדר לאיזה איסור של תורה או אפילו לאיסור דרבנן דבודאי א"א להתיר דהא כבר כתבנו למעלה בשם הסמ"ק דבנדר של סייג לא מהני התרה: ועל פי זה נפל הראי' מר"ט דהאכיל תרומה לארוסה בת ישראל בשני בצורת די"ל דשאני התם דבתחילה כשגזרו לא גזרו על שני בצורת וכמו גבי דמאי דמתחלה לא תקנו על העניים. אבל בנד"ד מאן מפיס דלא גזרו על שני בצורת דילמא גזרו סתם: ועוד דהא כבר עברו כמה זימנין דהי' יוקר גדול על בשר מ"מ לא אכלו הבני מעיים ונהגו בו איסור אף בשני בצורת. וא"כ אף אם נימא דמתחילה לא גזרו על שני בצורת מ"מ הבנים בעצמן קבלו על עצמם לנהוג איסור גם בשני בצורת וכיון שנהגו כן ג' פעמים חל עליהם איסור כנדר גמור. זה מה שנראה לפי תחלת ההשקפה. אבל אחר העיון בזה נ"ל דמ"מ יש לצדד להיתירא בזה: והנה מתחלה יש לתמוה דאמאי השמיט הרמב"ם והטור לדין זה דמנהג דאבות חל על הבנים: ועוד יש לתמוה באמת דהיאך חל שבועה ונדר על הבנים דאף אם הבן לפנינו אינו יכול להשביעו בע"כ מכ"ש אם אינו לפנינו דהא אין יכול לאסור איסור על אנשים שלא באו לעולם ואפי' לר"מ דס"ל דמקנה דשלב"ל אמרינן בגיטין דאינו יכול להקנות לדשלב"ל ואף דקיי"ל המזכה לעובר קנה היינו דווקא בזכות משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ועוד דאפילו בזכות אינו יכול לזכות רק לבנו או לבן בנו אבל לדור רביעי אינו יכול דנהי דעל עצמו יכול לאסור משום דגופו ישנו בעולם ומשעבד גופו לנדרו. אבל על הבנים האיך יכול לאסור דהא עדיין לא אתנייהו בעולם ומה שמביא הריב"ש ז"ל שם ראיה מיהושע דהשביע ארור האיש וכן מפלגש בגבעה. נ"ל דיש לדחות דמלך שאני. דמלך יכול לגזור גזירות ולתקן תקנות לישראל וכן בימי פלגש בגבעה נעשה ע"פ השופטים. ובזה נדחה נמי מה דיש להביא ראי' לכאורה מהא דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע ומשמע דשבועת יוסף חל גם על משה רבנו ואף דמשה רבנו נולד אחרי כן ולא היה בעת השבועה. אכן להנ"ל אינו ראיה דיוסף נמי היה דינו כמלך בעת ההיא. ואכן מיונדב בן רכב שצווה את בניו לבלתי שתות יין וקיימו צוואת אביהם משמע שהבנים מחוייבים לשמוע צוואת אביהם לדורות עולם דהרי הכתוב משבחן ואמר [ירמי' ל"ה] ולבית הרכבים אמר ירמי' כה אמר ד' צבאות יען אשר שמעתם אל מצות יהונדב אביכם וכו' ומשמע דהי' מחוייבין לשמוע ואמנם זה אינו ראי' רק אם מצוה על בניו ועל בני ביתו אחריו בפירוש אז מחוייבין לשמוע. אבל בנד"ד דהאבות לא קבלו רק על עצמן מנ"ל דהבנים מחוייבים להתנהג בדרך אבותיהם וגדולה מזו מצינו בשו"ע ח"מ סי' רנ"ב בד' הרב בהג"ה דמי שנשבע או נדר ליתן מתנה לפלוני ומת ולא נתן יורשין פטורין דאין היורשין מחוייבין לקיים השבועה שנשבע אביהם [ומיהו לקמן אכתוב דגם בהשביע להבנים אינו ראיה דמחוייבין ומיונדב בן רכב אינו ראי' כלל וכמו שאבאר לקמן בעז"ה]. ובזה יסתלק התמיה הגדולה שתמה מר אחי הגאון ז"ל בספרו ראשית בכורים (דף מ"ב) על ר' ישמעאל בר' יוסי דהי' מבני יונדב בן רכב וכדאיתא בירושלמי והיאך לא שמר לציווי שנצטוו אבותיו ושתה יין וכדאיתא בפסחים (ד' פ"ב). ונשאר בתימה ואכן לפי שאכתוב לקמן יסתלק הקושיא: ולכן מתוך חומר הנושא נ"ל דהא שהשיב להם ר"י מקרא דשמע בני מוסר אביך וכו' אינו מצד נדר רק דזה הוא תקנת שלמה המלך ע"ה דהבנים צריכין להתנהג בכל הגדרים שנהגו בהם אביהם וזהו דהזהיר שלמה ואמר שמע בני וגו' אבל אינו מה"ת: ומסתפינא עוד לומר דאינו מצד הדין רק מצד המוסר וכמו דאמרינן בסוף האומנין גבי רבה בר בר חנה דאמר ליה רב הב להו גלימייהו משום דכתיב למען תלך בדרך טובים והרי זה אינו אלא לפנים משורת הדין ואעפ"כ מייתי לה מקרא דמשלי אלמא דבמשלי כתב שלמה כמה דברים שאינם אלא מצד המוסר ולפנים משורת הדין. ועוד אפשר דהך קרא אינו אלא אסמכתא בעלמא מדרבנן. וכמו דדרשינן מקרא דמן המעשה אשר יעשון על לפנים משורת הדין. וע"כ דאינו דרשה גמורה דא"כ גם לפנים משורת הדין יהי' דין גמור. וא"כ במקום דצריך לעשות לפנים משורת הדין. וכמו במעשה דרבה בר בר חנה הנ"ל הו"ל לכוף עלה. ובאמת איכא ב' דעות בשו"ע חו"מ בסי' י"ב אי כופין על לפנים משורת הדין. וע"כ דאינו אלא אסמכתא. ועוד נ"ל דאף אם האב מצוה את בניו אחריו במנהג של מצוה או סייג וגדר אפשר דאינם מחוייבין רק מדרך המוסר ודרך ארץ. וכן משמע מד' הכתובים הנאמר בירמי' גבי יהונדב בן רכב דירמי' הוכיח את ישראל מפי השם ואמר כה אמר ד' צבאות וגו' הוקם את דברי יהונדב וגו' ואנכי דברתי אליכם השכם ודבר ולא שמעתם. וכן כפל הדבר במקרא שאחר זה פעם שנית כזה. ומשמע להדיא דהם הקימו את דברי אביהם ואף שלא היו מחוייבין ע"פ הדין ואתם לא שמעתם אל דברי הנביאים שהוכיחו לישראל שלא שמרו את התורה ועבדו ע"ז והגם שכבר נתחייבו לזה במעמד הר סיני וגם קבלו עליהם בשבועה. ונ"ל דאם נאמר כן אפשר דאינו מחוייב לנהוג כן רק במקום רשות אבל במקום מצוה כגון יין של קידוש והבדלה או יין ששותה בשבת באמצע הסעודה משום כבוד שבת מותר וא"צ לנהוג איסור בזה כיון שאינו נדר גמור הדבר פשוט דבמקום מצוה לא תיקן שלמה ועל פי זה יסתלק הקושיא שתמה מר אחי ז"ל מר' ישמעאל בר"י דשתה יין ולפי הנ"ל יש לומר דשתה יין בסעודת מצוה כגון בשבת ויו"ט או שאר סעודת מצוה: ובהיות כן נ"ל להתיר בנד"ד ע"פ שני תנאים. א' דלא יתירו רק לשנה אחת או לב' שנים עד שיעבור היוקר דלהתיר לגמרי בעינן ב"ד שיהי' גדולים בחכמה ובמניין יותר מהאוסרים. וגם לדעת הרמב"ם א"א כלל להתיר אם הדבר משום סייג וגדר. אך על זמן מוגבל אין חשש. והב' דלא יתירו לקנות רק לצורך שבת ויו"ט או על סעודת נישואין וכדומה דבחול אסור מצד תקנת שלמה דשמע בני מוסר אביך. וכמו דקיימו בני יהונדב בן רכב: