עצי ברושים קז

אף מקוה בידי שמים. וא"כ ממילא אף בור בידי שמים ואם מיירי בבור שסדו אותו בסיד ע"כ אינו עשוי בידי שמים. ועוד הביא ראיה ממקוה שנמדד וכו'. והנה מה שהביא מהתו"כ כבר תמה עליו מר אחי הגאון בכתביו שחיבר על הלכות מקוואות דבמח"כ לא שפיל לסיפא דהתו"כ דמסיק אדרבה להיפך דאי מעין שאין בו תפישת יד אדם אף מקוה כן ת"ל בור ובור יש בו תפישת יד אדם שהחפירה נעשה ע"י אדם אף מקוה אף שיש בה תפישת יד אדם טהור וכו' וכיון שהבור ע"כ מיירי שיש בה תפישת ידי אדה. א"כ י"ל נמי דהוא טוח בסיד נמי כיון דס"ס לא דמי למעיין ועכ"פ ראי' הגאון בעל חת"ס ז"ל אין לה מקים כלל דאדרבה נהפוך הוא ואני מוסיף על דברי מר אחי דלכאורה יש להביא ראיה ממקוה דסתם מקוה אין בה תפישת יד אדם כלל רק שנקווה מ' סאה מי גשמים מאליהן אל מקום אחד בקרקע. וא"כ בוודאי איכא זחילה דהא כל קרקע דרכה לבלוע. אבל גם זה אינו ראיה די"ל דמיירי בצונמא דאינו בולע ואין לומר דהא מקוה סתמא כתיב דאדרבה י"ל דמקוה דומיא דבור דסתם בור שנעשה לקבל בו מי גשמים הוא טוח בסיד כדי שלא יאבד מימיו ובאמת שיש לתמוה על הרשב"א שכ' וא"כ אי אתה אומר כן אין לך מקוה מים שהיא כשרה דהא משכחת לה בצונמא ואם ר"ל בבור היכי משכחת לה הא שפיר משכחת לה בבור סיד שאינו מאבד טיפה דסתם בור טוחין אותו בסיד כדי שלא לאבד מימיו. ואדרבה כיון דחזינן דהוקש מקוה למעיין לענין עיקר ההוויות המים למקוה שיהיה בידי שמים כמו מעין והוקש לבור דעצם החפירה ששם נתקבץ המים יוכל להיות גם ע"י תפישת יד אדם כמו בבור. וא"כ כיון שהוקש לבור לקולא לא כ"ש דהוקש גם לחומרא דמה בור שאינו מאבד טיפה ה"נ מקוה שאינו מאבד טיפה אבל מקוה שהמים זוחלין ממנה פסול אפי' אינו ניכר הזחילה דהא קיי"ל דאין היקש למחצה הנלע"ד כתבתי בעז"ה: ידידו הדו"ש שלמה הכהן מ"ץ רפ"ק ווילנא. הלכות נדרים סימן נג בעז"ה אור ליום ועש"ק כ"א שבט לסדר ולפרט "והודעת להם את הדרך ילכו" וגו' לפ"ק. ע"ד השאלה אשר נשאל לנו ולדעתנו מאת אלופי ורוזני הקהל המופלגים בתו"י נ"י ויחידי עם סגולה דפ"ק. בדבר המנהג שנהגו בפ"ק מימות אבותינו ואבות אבותינו נ"ע שלא לאכול הבני מעים של בהמה היינו הכרס הפנימי שקורין "פלאקעס" והבית הכוסות וההמסס שקורין "כניסקע" "וצעפצעחע" ועוד איזה בני מעים וטעם ויסוד המנהג לא נדע לנו כי זה אין לומר שחששו שמא ימצא אח"כ מחט או שאר טרפות בבני מעים הלז אחר שכבר נמכר הבשר להבעה"ב הלוקחים. ואז יבא הדבר לידי מכשול שא"א להודיע לכל הלוקחים שבעיר שלקחו בשר טריפה דהא הקצבים מוכרי הבשר אין יודעין ומכירין להלוקחין מי הם וגם להאנשים שיודעים מ"מ לא רמי עלייהו למידע מאיזה בהמה לקחו אם משור הנטרף או משוורים אחרים. וגם אינו נודע מאיזה שור נמכר הבני מעים הללו שנמצא בהם חשש טרפות ויש לחוש לכל בשר שנמכר במקולין מחמת דין חתיכה הראויה להתכבד דאפילו באלף לא בטל ואפילו בספק טרפה קיי"ל דאם היא ראויה להתכבד לא בטיל. וכמו שמבואר בסי' ק"א. וא"כ יכול לבוא הדבר לידי הפסד גדול מאוד וגם אם יתברר מי ומי הלוקחים ומאיזה שור היה הבני מעים מ"מ שמא יתוודע הטריפות לאחר זמן שהלוקחים כבר מלחו הבשר עם בשר אחר כשר או לאחר הבישול ויגיע מזה הפסד גדול להלוקחים שיאסרו כל הכלים שבשלו בהם בכלים שאין להם תקנה בהגעלה וגם כל הבשר כשר וכל התבשילין שבשלו עמהן בקדרה והתורה חסה על ממונם של ישראל. ולכן תקנה גדולה עשו בזה שישליכו אותן לבין הטריפות ולא יראו אותן כלל ונסמוך ארובא דרוב בהמות כשרות הן ואפשר שדימו זה למה שכ' הבית הילל בסי' ל"א והובא בבאה"ט שם בס"ק ה' דבחודש תמוז נתפשט המנהג שלא לפתוח שום ראש מן הדקות כגון גדיים וטלאים משום דשכיחי בהם מים וא"א ליזהר בפתיחתן אם יהי' מכוסין או לא לכך סמכינן ארובא ואין פותחין אותן ע"ש. וא"כ לכאורה ק"ו הדברים בנד"ד דמה התם דבחודש תמוז הדבר מצוי דאיכא מים בראש והוי כמו דאיתחזק ריעותא ואעפ"כ סמכינן ארובא דרוב בהמות כשרות. ואמרינן דהמוח מקיפן לכן תקנו שלא יפתחו אותם כלל דשמא כשיפתחו אותן לא יוכל לעיין היטיב אם המוח מקיפו אם לא ויצטרך לאוסרו מספק. והתורה חסה על ממונם של ישראל שלא להפסיד ממון של ישראל בחינם. וא"כ ק"ו הדברים בנד"ד דלא חזינן ריעותא כלל. ואפשר שהגאון בעל בית הילל ז"ל בעצמו תיקן כן בפ"ק ווילנא בעת שהי' אב"ד בפה והא שלא הביא זה בספרו אפשר שמנהג הזה תיקן אחר שכבר נדפס ספר בית הילל: אמנם אחר העיון בזה לא דמי אהדדי אפי' כי עוכלא לדנא דהתם עיקר התקנה שלא לאסור מספק משום דיש לחוש דשמא לא נוכל לעיין אם המוח מקיפו ובזה שייך התורה חסה על ממונם של ישראל. ועדיף טפי שנסמוך על הרוב. אבל בנד"ד איכא ממ"נ אם נראה דהנקב אינו מעל"ע אז נכשיר אותו באמת. ואם נראה דהוא מעל"ע אז טרפה הוא באמת ואין כאן הפסד כלל דאדרבה אם הוא טרפה עדיף טפי לברר הדבר שלא להאכיל את ישראל טרפות ולא דמי להתם כלל דהתם יצטרך להטריף מספק. ובאמת אפשר שהוא כשר. ואם יש לחוש להך תקנה טפי הו"ל לתקן שלא לאכול הדקין היוצאין מן הקיבה וכן הדקין דהדורא דכנתא דבהן קיי"ל להלכה בסי' מ"ו סעיף ד' דאם נמצא בהם מחט אפי' מונח לארכו ואינו תחוב מ"מ טרפה מחמת ספק דשמא ניקב בעת הילוכו והוא מד' הר"ן בפא"ט והתם דמי שפיר לדין קרום של מוח. אבל בכרס הפנימי והמסס ובית הכוסות דבהו הדין אם לא ניקב מעל"ע כשר לא שייך דין זה כלל: והן אמת דגבי המסס איכא מחלוקת רש"י ותוס' אם ניקב מצד אחד אי טרפה אי לא. דלדעת רש"י טרפה גם בלא עבר המחט מעל"ע וכן פסק הרמ"א בהג"ה בסי' מ"ח סעיף ז' אם לא במקום הפסד מרובה. וא"כ אפשר דחששו שמא ימצא מחט בהמסס ולא יהי' מעל"ע ושיצטרכו לאסור מספק דשמא הלכה כרש"י. ולכן טפי עדיף שלא יראו אותם כלל. אבל בשאר הבני מעיים כגון הכרס הפנימי ובית הכוסות מאי איכא למימר ועוד דגם בהמסם כבר כתב הרמ"א בסי' מ"ח סעיף ז' דבהפסד מרובה יש לסמוך אמכשירין אם לא ניקב מעל"ע וא"כ לעולם לא יבוא מזה שום הפסד מרובה דהא בהפ"מ אנו סומכים אמכשירין. ואמנם ביותר נ"ל לומר דטעם המנהג הוא שנהגו שלא לאכול הבני מעיים אלו משום שכבר נפסק להלכה בשו"ע יו"ד סי' ס"ד סעיף ט' דחלב הדבוק לכרס שתחת הפריסה אסור וכדעת רבינו אפרים ז"ל שמפרש דשלשה מיני חלבים יש על כרס הפנימי וכולם אסורים א' חלב הנקרא בלשון הברייתא תותב והיינו עיקר החלב המכסה את הקרב שענוש עליה כרת ונקרא חלב הפריסה שפרוס על הקרב כשמלה. ב' חלב הנקרא קרום והוא תחת חלב הפריסה והוא על חלב הנקלף [וקרום הלז אסור לד"ה אף לרבינו יואל שחולק על רבינו אפרים וכמש"כ הש"ך שם בס"ק י"א בשם הב"י] והג' הוא חלב הדבוק לכרס עצמו והוא תחת הקרום הנ"ל וידוע לכל שאותו חלב הדבוק לכרס הוא אדוק מאוד להכרס וא"א לקלפו בקל וצריך לזה טירחה מרובה עד שישאר הכרס נקי מהחלב ולפיכך חשו מאוד שמא יתעצלו הנשים לנקותו יפה ולכן גדרו גדר שלא לאכול כרס הפנימי כלל ובפרט ששמעתי מכמה אנשים שבשר הכרס בעצמו אין לו שום טעם בשר כלל והוא כעץ בעלמא וכל עיקר טעמו הוא מן החלב הדבוק בו דאף שקולפין החלב מ"מ עדיין נשאר בו שרשי החלב והחוטין של חלב שא"א לנקרם בקל והשמנונית של החלב שבו הוא נותן טעם בתבשיל ולולא זאת לא היו אוכלין אותו ולכן חשו מאוד דבודאי לא ירצו לנקרו אותו היטיב. ועוד יש ליתן טעם להתקנה משום דחשו דשמא יקילו לגמרי בניקור החלב הדבוק בו מאחר דבני ריינוס נוהגין במקצתו היתר וכמש"כ הרמ"א שם בהג"ה והיינו שנוהגין היתר לאכול חלב הדבוק עד הטחול ומה שמצד הטחול אע"פ שדבוק לכרס אוסרים וכמש"כ