עצי ברושים קג

פי"ח מכלים הלכה י"ב עכ"ל. וכן חזר וכפל הדברים בספרו נו"ב מהד"ת ביו"ד סי' קל"ז ובתחילה הוכיח זה מלשון הרא"ש בה' מקוואות וממש"כ הרא"ש בתשובה. ושוב כתב דאף דיש לדחוק ולומר דדוקא אם לא נתחברו אח"כ לקרקע אז בעיק דיהי' נעשה לשם כך אבל אם נתחברו בבנין עם הקרקע שפיר בטלים לקרקע וכן מוכיח מתשובת הרא"ש שם וזה טעמן של הטור והשו"ע דסתמו דבריהם משום דהן הצריכו דדווקא אם הוא מחובר לקרקע ולפיכך לא הזכירו דיהא נפשה לשם כך [והא דלא הזכירו גם היתר זה דאם נעשה לשם כך אז אפי' אינו מחובר אינו פוסל היינו לפי שהגדולים שהובא בתשובת הרא"ש אסרו בכה"ג וטעמם ביאר הנו"ב שם לפי שהם מונחים פ"נ קרקע ומשכחת לה שמקבלים טומאה דהיינו אם לא נעשה לשם כך ולכן החמירו הגדולים אפי' בנעשה מתחילה לשם כך דמאן מפיס לידע והרואה שמתירין ע"י סילון של מתכות יקח גם סילון שלא נעשה לשם כך וכו' ע"ש. והלכך הטוש"ע שפסקו להלכה כדעת הגדולים ולא התירו אלא במחובר לקרקע ולכן לא התנו שיהיה תחילת עשייתן לשם כך ושוב כתב אבל מה אעשה דבשבת נ"ח מפורש להדיא דאם היה של בהמה ועשאן לדלת אע"פ שחברו לדלת וקבעו במסמורים טמא לפי שכל הכלים אינן עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכו' עכ"ל המ"ב שם ולקמן אביא עוד ראיות לזה. ואמנם כבוד ידידנו הרב הגאון מו"ה ישראל איסר נ"י מו"ץ דפ"ק כשראה דברים אלו שכתבתי העיר מאיזה משניות דכלים דמוכח משם דאף אם נפשו לשם דבר התלוש מ"מ אם אח"כ נשתנה לתשמיש אחר בטלה טומאתן שמתחילה והעיקר הביא ראיה לזה מפ"ק דביצה (ד' י"ד) כמו שמבואר לקמן בעז"ה: ואכן כל ראיותיו שהביא לדחות דברינו הנ"ל מלבד דאינו ענין כלל לנד"ד דהא בעת שעושין הכלי מתכות נעשו סתמא לשם דבר התלוש כגון להמשיך בו מים או משקה אחר בברו"ז וכדומה וגם לשמש את הקרקע להמשיך בו מים למרחץ או למקוה והלכך אף שאח"כ נעשו לשמש את הקרקע מ"מ צריך לומר דהוברר הדבר למפרע דנעשה לשם זה והרי פסול הויה פ"י טומאה מפורש ברא"ש שם ובשאר פוסקים דהוא דאורייתא ובדאורייתא קיי"ל דאין ברירה וא"כ מאי שינוי תשמיש איכא בהו דכיון דאין ברירה אמרינן דלמא עמדו בתחלה לשמש את התלוש לאותו תשמיש כגון להעמידן ולקובען בברו"ז להמשיך בו מים וכדומה. ואפשר שכבר שמשו בתלוש דשמא הרורע"ס עצמן שממשיכין בו המים למקוה כבר הי' בברו"ז ושמשו בתלוש ג"כ לאותו תשמיש שתשמישן עכשיו. וא"כ דברי הרב הגאון הנ"ל נ"י אין לו שום מקום לנידון דידן: ועכשיו נבא אל עמק יהושפט ולהתווכח עם הרב הנ"ל ולראות אם כנים דבריו או לא והנה מה שהביא ראיה מהא דאמרינן בביצה (ד' י"ד ע"ב) אמר עולא מפני מה אמרו ווילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו ופרש"י מפני מה אמרו מקבל טומאה ולא עשאוהו כאחד ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה פ"כ והקשה כבוד הרב הנ"ל דמאי קושיא הא כבר ירד על הווילון תורת טומאה בעת שהי' תלוש ותו לא יבדל מיניה תורת טומאה אף שחברו לבית אלא וודאי דכיון שעכשיו נשתנה לתשמיש אחר בטל טומאתו מיניה. ובמח"כ לא דק דוודאי כל כלי או בגד דכל טומאתו אינו אלא מחמת כלי או מחמת שהוא בגד וכשחברו לקרקע בטלו מתורת כלי ואינו משתמש עכשיו שום תשמיש כלי כלל רק חברו לבנין ועשאו מחיצה בוודאי פרח טומאה מיניה דעכשיו אינו נקרא כלי כלל רק מחיצה ולכן פריך שפיר מפני מה אמרו וילון טמא דכיון שחברו בבית לשם מחיצה לא מקרי בגד רק מחיצה. וזה שפרש"י ולא עשאוהו כאחד ממחיצת הבית וכו' וכוונת רש"י בזה דעיקר הקושיא אינו מפני שחברו לבנין דזה לא מהני לבטל שם בגד מיניה אלא דעיקר הקושיא דלמה לא עשאוהו כאחד ממחיצת הבית וכן אמרינן בחולין (ד' קכ"ט) דבית שסככו בזרעים טהרו והיינו ג"כ מטעם הנ"ל דכיון שעשאן לשם סכך פקע שם אוכל מיניה. אבל בנד"ד דמעיקרא נעשה לשם כלי ועכשיו בעת שמחברן לקרקע ג"כ נעשה לשם כלי להמשיך בו מים מאי שיטי מעשה איכא בכאן דהא מעיקרא כלי והשתא כלי והלכך אף שמתחלה נעשה לתשמיש אחר ועכשיו נעשה לתשמיש אחר מ"מ לא מצינו דיהי' נקרא שינוי מעשה בשביל וזה דבעינן שינוי מעשה בעיקר הכלי משא"כ גבי ווילון שפיר קרא שינוי מעשה דאין לך שינוי מעשה גדול מזה דמעיקרא בגד והשתא מחיצה (ועיין בב"ק (ד' ס"ה) דאמרינן שם לענין שינוי קונה דהעיקר תלוי בשינוי השם דאם נשתנה השם נחשב לשיני מעשה. אבל בלא"ה לא מקרי שינוי מעשה פ"ש]: ובזה נדחה נמי מה שכתב הרב הנ"ל עוד דמשו"ה פירש הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' מקוואות הלכה י"ג גבי אבוה דשמואל דעבד לבנתי' מפצי ביומי תשרי דהיינו דהיה עושה אותן למחיצה כדי להקוות המים שלא יהיה זוחלין מפני שהמעיין שרבו עליו נוטפין אינן מטהרין רק באשבורן ולא פירש כשאר המפרשים דעשאן בקרקע מפני הטיט משום דלהרמב"ם לא ניחא ליה לפרש כן משום דאשה אסורה לעמוד בעת הטבילה מ"ג דבר המקבל טומאה וכדאיתא בנדה ומפצי נמי מקבלי טומאת מדרס ומזה הוכיח הרב הנ"ל דאם אינה עושה מלאכתה הראשונה תו לא מקבל טומאה דאל"כ היה אסור גם לעשותו למחיצה כדי להקוות המים דהא קיי"ל דדבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו. אכן לפי מש"כ לעיל גם מזה אינו ראיה דכיון דעשאן למחיצה בטל תורת כלי מינה ומקרי מחיצה ולא כלי וכמו גבי וילון. ובלא"ה דכיון דמפצי אינן מטמאין רק טומאת מדרס וטומאת מת ושרץ במפץ אינו מפורש בכתוב רק דילפינן מק"ו ממדרס ובטומאת מדרס בעינן מיוחד למדרס וכיון שעכשיו אינן ראויין למדרס תו לא מטמאין דהא יכול לומר עמוד ונעשה מלאכתנו ומשנה ערוכה שנינו דסדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס. והלכך גבי מפצי כיון שאינו מקרי בגד ולא מטמאי רק טומאת מדרס הדבר פשוט דאף אם לא חברו בקרקע ג"כ טהור רק שתלוין באויר כיון שעכשיו אינן ראויין למדרס. ואף דאמרינן בשבת פ"ד ובב"ק (ד' כ"ו) דמפץ מסמא נמי במת ובשרץ היינו משום דילפינן בק"ו מפכין קטנים דכיון שמטמא מדרס מטמא טמא מת. וא"כ זהו בעת שמטמא מדרס אבל אם יחדו לדבר אחר דתו אינו מטמא מדרס נראה דאינו מטמא נמי טומאת מת וזה דין חדש. אך עדיין צריך להתיישב בזה. אבל מ"מ לענין קושית הרב הנ"ל נ"י בוודאי לא קשה וכנ"ל דכיון דעשאן למחיצה תו לא הוי כלי כלל וגם מאי דפשיטא להרה"ג הנ"ל דהרמב"ם סובר דאסור להעמיד הזחילה בדבר המקבל טומאה זה אינו ברור דמלשונו בפ"ט הלכה י"ד נראה להדיא דמפרש להמשנה דדבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו היינו דאסור להמשיך המים למקוה ע"י דבר המקבל טומאה אבל לסתום הזחילה פ"י דבר המקבל טומאה לא הוזכר במשנה: ובעיקר הדבר שכתב דמשו"ה לא ניחא להרמב"ם לפרש כפרש"י משום דהיה קשה ליה דהא אסור לטבול פ"ג כלים במח"כ נעלם ממנו דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מקוואות הלכה י"א דכתב שם טעמא משום דבעיתא ולא תטבול יפה אבל בכלים רחבים מותר וא"כ פשוט דע"ג מפצי מותר ג"כ ובזה יתיישב נמי מה שתמה הרב הנ"ל נ"י על רש"י ז"ל דהיאך מפרש שהניחן בקרקע מפרי הטיט הא אסור לטבול ע"ג כלים. אכן להנ"ל ניחא די"ל דרש"י נמי ס"ל כן דעיקר האיסור משום דבעיתא וס"ל דלבתר דאמרינן דהטעם משום דבעיתא בטל הטעם דגזירת מרחצאות ולא ס"ל הך גזירה כלל וא"כ במפצי דלא שייך בעיתא פשיטא דשרי. ועוד דאף נימא דהך גדרה דמרחצאות נשאר גם במסקנא מ"מ הא כבר כתבו התוס' שם דדווקא בכלי חרס גזרו כן משום דרגיל להיות במרחץ ומצוי שם כלי חרס לצורך חמין. אבל על גבי שאר כלים מותר וכן נראה להדיא גם מד' רש"י שם מדפריש דדרך מרחצאות וכו'. וא"כ בלא"ה לא קשה ממפצי ובזה נדחה כל דברי הרה"ג הנ"ל: והנה בו בפרק בשנת תרל"ח בעת שכתבתי תשובה זו חדשו כבוד אלופי הגבאים דצ"ג להמקוה הנ"ל שנתיסדה בשנת תר"ח בכמה תיקונים טובים כדי שיהא טח וקל לנשים לטבול בהם ועלה בדעתם לרצף את המקוה ודפנותיה בקאחלפש כדי שתהא חלקה ויפה לטבול בה. ואמנם כבוד הרב הגאון האמיתי מו"ה יוסף נ"י מו"ץ דפ"ק מיאן בזה והורה דקרקע המקוה אסיר לרצף בקאחלעש אם לא שינקבו אותם מתחילה משום דהקאחלעש יש להן בית קיבול [ואף אם נעשה הבית קיבול שלהם ע"מ למלאות בטיט ולבנים מ"מ הא קיי"ל דבית קיבול העשוי למלאות שמיה קיבול וכמו שכ' התוס' בסוכה (ד' י"ב) ועיין בנו"ב מהד"ק סי' צ"ד] ונחשבין ככלים וקיי"ל בטוש"ע יו"ד סימן קצ"ח סעיף ל"א דאסור לטבול ע"ג אחורי כלים ואף שמבואר שם דאינו אסור רק ע"ג אחורי כלי עץ שמטמאין מגבן או ע"ג נסרים שראויין למדרסות אבל ע"ג כלי חרס שאינו מטמא מגבו אינו אסור רק מטעם דבעיתא שמא תיפול והך טעמא דבעיתא לא שייך כלל בנד"ד דהרי כל הקרקע עשויה בקאחלעש מ"מ צריך לחוש לדעת