עצי ברושים קב

המתכות ע"מ לשמש את הקרקע דמעולם לא ירדו עליהם טומאת מתכות כלל אבל לאפוקי בנד"ד מאן מפיס לידע דלא נעשה מתחילה המתכת לצורך דבר התלוש ג"כ וא"כ כבר ירדו עליהן תורת טומאה בתלוש והוי כצינור שחקקו ולבסוף קבעו דפוסל את המקוה משום שאובין וה"נ פוסל את המקוה משום הויה ע"י טומאה ואף דבנד"ד אין כאן פסול דאורייתא כלל משום דהוא מחובר למעיין ולא גרע ממעיין שהעבירו ע"ג השוקת פ"ה דמקוואות משנה א' דכתב שם הר"ש ז"ל דכל פסולו אינו אלא מדרבנן גזירה שמא יטבול בתוך הכלי ולא יהיה מחובר למעין כשפופרת הנוד ע"ש בר"ש. מ"מ הא כבר מבואר בש"ם בב"ב (דף ס"ה) דהך ברייתא דצינור שחקקו ולבסוף קבעו ע"כ דסובר דכולו שאוב נמי דרבנן ומ"מ בצינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל ע"ש הרי דאף דבפסול דרבנן נמי פוסל חקקו ולבסוף קבעו ואף לדעת הרא"ש דס"ל שם דבמעין שהעבירו ע"ג דבר המקבל טומאה כגון ע"ג פשוטי כלי מתכות כמו בנד"ד אפי' פסול דרבנן נמי ליכא דהכא לא שייך גזירה הנ"ל דשמא יטבול בתוך הכלי ע"ש בדבריו ז"ל. ומשמע מדבריו ז"ל שם להדיא דמה שצוה שהסילון האחרון יהיה של עץ אינו אלא לרווחא דמילתא. מ"מ כל זה אינו רק אם החיבור למעין הוא חיבור יפה אבל בנד"ד דהמים באין ונמשכין דרך מעלות ומורדות ויעלו שמים וירדו תהומות וגם בעת שנופלין למקוה נופלין דרך ניצוק. והרי שנינו בטהרות פ"ח משנה ט' דהניצוק והקטפרס אינו חיבור וא"כ איכא פסול דאורייתא במקוה זו. והלכך ע"כ צריך לתקן שהסילון האחרון שממנו נופל למקוה לא יהיה סילון של מתכות עכ"פ כדי להוציאה מחשש פסול הויה ע"י טומאה: ב) עוד הדבר נצרך לתקן שתהא נופל המים למקוה דרך המשכה דהיינו על ידי דבר שראוי לבלוע כגון על ידי רעפים או שאר דבר שראוי לבלוע מים והסילון של מתכות תפסק חוץ למקוה ומהסילון של מתכות תיפול המים ע"י רעפים וארכן תהיה ג' טפחים ומהם יפול המים למקוה ובזה נצא מחשש שמא נמצא איזה סילון של עץ בתוך הסילונות שיש לו בית קיבול צרורות שנעשה לקבלה או שמא נמצא סילון שהוא סתום מכאן ומכאן וב' צדדיו עומדים סילונות כמין חי"ת והמים עולין ויורדין דרך הסילונות דהוי כסילון הכפוף שכתב הראב"ד בהשגות בפ"ח מה' מקוואות הלכה ז' בשם התוספתא אף שאינו מקבל טומאה מ"מ פוסל את המקוה הואיל ומקבלין מידי דהוי אכלי גללים שאינן מקבלין טומאה אעפ"כ פוסלין את המקוה מפני שיש עליהן תורת כלי קבול עכ"ל [ומה שהמה עליו הכ"מ שם וכתב דמן המשנה דפ"ד דמקואות משנה ג' הוי תיובתא דהראב"ד דתנן שם סילון שצר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל את המקוה מפני שלא נעשה לקבלה. אני אומר דלק"מ דהתם בוודאי לא נעשה לקבלה דמאי נ"מ בזה אם מחזיק המים באמצע מ"מ לא נצרך הבית קיבול לשום דבר אבל בסילון הכפוף שפיר נצרך הבית קיבול שלו כדי שלא תצא המים מן הצדדים רק ילכו למעלה כדי שילכו המים למקום הצריך לו ושפיר נעשה לקבלה רק דלענין טומאה אינו מקבל טומאה משום דלא מקרי בית קיבול כיון שמ"מ יכולין המים לצאת לצד מעלה מ"מ לענין לפסול את המקוה שפיר י"ל דפוסל ודברי הראב"ד ז"ל ברורין בזה. ונראה דגם הרמב"ם ז"ל אינו חולק עליו בזה שהרי לא כתב להיפך רק שקצת צ"ע דאמאי לא הביא דברי התוספתא הלז וצ"ע] אבל אם נעשה המשכה ע"י דבר הראוי לבלוע יש להתיר ע"י ס"ס דחדא שמא ליכא כלל בית קיבול בהסילונות ואת"ל דאיכא בית קיבול מ"מ שמא הלכה דשאובין שהמשיכוהו כולה נמי כשרה וכדעת הרי"ף ז"ל בפ"ק דשבועות וכמש"כ הר"ן והרשב"א ז"ל שם לדעתו ז"ל [ודלא כדעת הב"י בד' הרי"ף ז"ל דהרי"ף נמי אינו מתיר רק ברביה והמשכה] וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד דמקוואות הלכה ט' בשם מקצת חכמי מערב דשאובין שהמשיכוהו כולה נמי כשר ובפרט בגוונא דהוא מחובר למעיין דכל עצמו אינו רק פסול דרבנן וכמו שכתבנו לעיל בשם הר"ש ז"ל הוי ס"ס בדרבנן ופשיטא דאזלינן לקולא. ועוד דמד' הרמב"ן שהובא בב"י שם משמע דעיקר הפלוגתא בשאובין שהמשיכוהו כולה תליא אי כולה שאוב דאורייתא או לא שכתב שם הרמב"ן ז"ל ונראה שרבינו הגדול ז"ל שהכשיר כולה שאובה בהמשכה סובר דשאיבה לאו דאורייתא עכ"ל הרמב"ן ז"ל שם. וא"כ במחובר למעין דאינו אלא דרבנן אפשר דלכו"ע כשר ע"י המשכה. ומיהו יש לפקפק על הספק בראשון דהא איכא לברורי לפתוח הסילונות ולראות אם יש להם בית קיבול או לא והוה ליה ספק חסרון ידיעה ואינו נכנס כלל בכלל ספק וא"כ אין כאן רק ספק אחת אי קיי"ל כדעת הפוסקים ז"ל דס"ל דשאובין שהמשיכוהו כולה כשרה או לא: ובר מן דין הנה הדבר פשוט לכל דא"א בשום אופן לעשות מקוה לדורות ולסמוך על כל טבילה וטבילה שיטבלו בה על הס"ס דכבר ידוע בכל ספרי אחרונים שאסור לעשות לכתחילה דבר שנצטרך לסמוך על ס"ס דכל ס"ס לכתחילה אסור וכ"כ המזרחי בביאורו על הסמ"ג בהלכות שופר. ולכן הדבר פשוט דאם רוצין לעשות מקוה ע"י המשכת סילונות צריך לעיין היטיב בתחילה על כל הסילונות שלא יהיה בהם חשש כלי כלל. וביותר צריך לעיין שמא נמצא בהם חטטים וגומות שעשוים כדי לקבל בהם צרורות ואם נמצא בהם חטטים כאלו אפי' אין מקבלים רק מים כ"ש נעשה כל הצינור כלי על ידי הגומא כ"ש וכמש"כ הטוש"ע בסי' ר"א סעיף ל"ו וז"ל שם ואם חקק בו גומא אחת קטנה קודם שקבעו אם היא של עץ אפילו אין הגומא מחזקת אלא כ"ש נעשה כולה על ידה כלי וכל המים שעוברין עליו חשובין שאובים עכ"ל הטוש"ע שם וקצת יש להוציא כן מדברי התוס' בב"ב (ד' ס"ה ע"ב) ד"ה צינור והרא"ש בב"ק בפ' מרובה סימן ג' שכ' דאם המים נופלין מצינור לקרקע ומקרקע למקוה המשכה היא ואם יש במקוה כ"א סאה מי גשמים כשר כדאמרינן בתמורה דהשאיבה מטהרת ברביה ובהמשכה עכ"ל ואם איתא דצדדי הגומא מכאן ומכאן אינו נחשב ככלי א"כ גם כשאין במקוה מים כלל משכח"ל דתהא כשרה כגון שהצדדין שמכאן ומכאן רחבין יותר מרוחב הגומא ואז איכא רביה והמשכה ממי הצינור בעצמן. ומיהו אין זה הוכחה כלל דמלבד דבוודאי הגומא מחזיק כל רוחב הצינור כדי שכל הצרורות יפלו לתוך הגומא ויהיו כל המים שבצינור מים זכים בלי שום צרורות. הנה מלבד זה כבר מבואר בשו"ע בסעיף מ"ד דאין המקוה מטהרת ברביה והמשכה רק אם היה בתחילה במקוה כ"א סאה כשרים ואח"כ באו לתוכה י"ט מים שאובין שנמשכו ע"ג אבל אם נתערבו השאובין והכשרים קודם שבאו למקוה אינן נטהר כלל ברביה והמשכה: וגם מהא דהצריכו התוס' והרא"ש שיהיה המשכה ע"ג קרקע דווקא ומשמע דהמשכה שנמשך המים על הצינור להלן מן הגומא לא נחשב להמשכה ג"כ אינו ראיה די"ל דס"ל כדעת המרדכי שהובא בד' הרמ"א בהג"ה שם בסעיף מ"ו דאין המשכה מועלת אלא גבי קרקע הראוי לבלוע בה אבל המשכה על גבי דף או כלי שאינו פוסל את המקוה לא מקרי המשכה ע"ש. ואדרבה מלשון התוס' בב"ב שם שכ' דבהאי בית קיבול חשיבי מים שאובים שעוברים על אותו בית קיבול משמע שהמים שעוברין על צדדי הגומא לא נעשו שאובין וכבר העיר באמת השלטי הגיבורים בב"ב בפ' המוכר את הבית על הטור מד' התוס' והרא"ש דמשמע מדבריהם דדווקא המים העוברים על הגומא נעשו שאובין וכתב דצ"ל דהטור היה מפרש בד' הרא"ש ז"ל דכיון דהמים שעוברים ע"ג הגומא נעשו שאובין ממילא כל הצינור נחשב כלי דהטור היה בקי בדברי אביו הרא"ש טפי מינן [ודברי הש"ך שם בס"ק ע"ז שהקשה דלמה לא מהני המשכה על הצינור גופא להלן מן הגומא והוצרך לתרץ דמיירי שאין במקוה רוב מים כשרים תמוה דהא בד' המחבר מבואר דכל הצינור נחשב ככלי והיאך מועיל המשכה ע"ג כלי. ושוב ראיתי בס' לחם ושמלה להגאון מו"ה שלמה גאנצפריד בס"ק קל"ח שכ' באמת שהש"ך בנה"כ תירץ באמת דע"י הגומא נעשה כל הצינור כלי ע"ש אבל עדיין תימה דהיאך התחיל להקשות כן והלא באמת מבואר בד' המחבר כן דכל הצינור נעשה כלי והדבר צ"ע: אמר הכותב ע"ד שכתבנו לעיל בריש התשובה דהסילון האחרון צריך שלא יהא של מתכות אלא של עץ דאף דקיי"ל דכלי מתכות העשוי לשמש את הקרקע טהור מ"מ מאן מפיס לידע דלא נעשה מתחילה במתכות לצורך דבר התלוש וא"כ כבר ירדה עליהן תורת טומאה בתלוש וכו'. הנה באמת כן כתוב ג"כ בדגול מרבבה שם בשו"ע סעיף מ"ח וז"ל ומבואר בתשובת הרא"ש ז"ל דהיינו בנעשה הסילון על דעת לקבעו בקרקע ולכן אני תמה על השו"ע שסתם הדברים ולא פירש בהדיא שנעשה מתחילה לכך ואם כי יש לדחוק בדברי הרא"ש אבל פשוט שהדין כן ועי' בנו"ב ביו"ד ס"ס צ"ד עכ"ל. וכן כתב באמת בספרו נודע ביהודה מהד"ק שם והביא ראיה לזה מהא דאמרינן בשבת נ"ח של בהמה ועשאן לדלת אע"פ שחברו וקבעו במסמורות טמא וכן פסק הרמב"ם