עטרת חכמים חלק ב רע

ליכא למחייבי' משום צובע רק משום נטילת נשמה. לפי"ז יש לחדש דבר דלרב ולר' יהודה כשצריכין לשחוט בשבת עבור חולה שיש בו סכנה אם יש אחר שאינו בעל הבהמה לשחוט הבהמה אסור לבעל הבהמה לשחוט בעצמו דאם ישחוט אחר לא יהי' חילול שבת בהצביעה. משא"כ בשוחט בעל הבהמה בעצמו דעובר על מלאכת צביעה ואין בזה צורך לחולה והוי בזה מחלל שבת שלא לצורך לפי"ז מתורץ מה שהקשיתי לעיל אמאי מקשה הגמ' א"ה מ"ט דר' יהודה דאסר ולא מקשה בפשיטו' אמאי יהי' מתחייב בנפשו. די"ל דמתני' מיירי בשוחט בהמתו ואיכא אחר לשחוט דבכה"ג אף כשיש חולה שיש בו סכנה מתחייב השוחט בהמתו לצורך חולה משום חילול שבת דמלאכת צביעה דלא הי' צורך בזה להחולה דאלו הי' נותן לאחר לשחוט לא הי' חילול שבת דצביעה ויעוין בטו' יו"ד הלכות מילה שכתב בשם הראב"ן במילה בשבת אי איכא אחר למול אסור לאב למול בעצמו משום דניחא לי' בתקנת בנו משא"כ אחר] ע"כ לא מקשה הגמ' רק מ"ט דר"י דאסר דהא מה דאסר ר' יהודה במבשל בשבת הוא מטעם שלא יהנה ממלאת שבת והרי בשוחט בהמתו בעצמו לחולה אף שעובר ללא צורך על מלאכת צביעה וע"כ מתחייב בנפשו מ"מ לא שייך לאסור עליו מפני זה האכילה כששוחט ומשו' דלא ליתהני ממלאכת שבת דהא חילולו את השבת בצביעה לא גרם לו הנאת אכילת הבשר דהא עמדה הבהמה לשחוט לצורך החולה ע"י אחר והי' הבשר מוכן לו לאכילה ועיקר החיוב שעליו הוא מחמת שלא הניח לאחר לשחוט ושחט בעצמו. והרי לא מתהני כלום במה שחילל השבת בשחיטתו בעצמו וא"ש קושי' הגמ' מ"ט דר' יהודה דאוסר ומתרץ הגמ' ע"ז כגון שהי' לו חולה והבריא שלא הי' עומד לשחיטה אף ע"י אחר דאף דליכא חיוב מיתה בשחיטת אחר דלגבי מלאכת נטילת נשמה אה שהבריא החולה שייך הואיל כנ"ל עכ"ז עכ"פ מדרבנן אסור ולא תשחט הבהמה ע"י אחר והוי השוחט בהמתו מתהני מעבירה במלאכת שבת שחילל בשחיטתו דמיד שהבריא החולה לא היתה הבהמה נשחטה ע"י אחר ע"כ אוסר ר"י עליו שיאכל בו ביום וממילא גם קושי' השני' שהקשיתי לעיל דכיון דרגילות הוא שיחזור לחוליו אמאי מתחייב בנפשו הא שייך הואיל מיושב דהואיל לא שייך רק לענין חיוב מלאכת נטילת נשמה. אבל לא לענין מלאכת הצביעה דאף אם ישוב החולה לחולי' ג"כ יהי' אסור לבעל הבהמה לשחוט בעצמו כשיש אחר לשחוט ומתני' מיירי כשיש אחר לשחוט וליכא הואיל בכה"ג כשישוב החולה לחולי' ולא יהי' אחר לשחוט. מלבד דלא אמרינן תרי הואיל: נראה לי עוד כיון שיש לפנינו אחר לשחוט לא שייך לומר הואיל אם לא יהי' אחר דהואיל כזה לא מצינו

אמנם לפי"ז קשה מאי מקשה הגמ' לעיל ונוקמא כר"י הסנדלר דהא פשוט דלר"י הסנדלר דאוסר מלאכת שבת מדאורייתא מקרא דקודש היא לכם וקניס שוגג אטו מזיד ליכא למיסר רק היכא שבחילול את השבת מתקן המאכל כמו המבשל בשר חי שבמה שמתקן הבשר לאכילה הוא מחלל את השבת. וכן עד"מ כשצריך למשקה וסוחט פירות שיש בהן דין חיוב משום סחיטה בשבת יש לאסור המשקה שבאה בחילול שבת אבל הפירות שנסחט מהם המשקה ודאי אין לאסור אף שנעבדה בהם עבירה דלא מחמת זה אסרה תורה מעשה שבת ולפי"ז י"ל דלר"י הסנדלר כשיש חולה בשבת ונותן הדין שיהי' מותר לשחוט הבהמה לצורך החולה רק שלבעל הבהמה בעצמו אסור לשוחטו משום צובע כנ"ל והיכא דעבר ולא הניח לאחר לשחוט רק שחט בעצמו אה שעשה כן במזיד ומתחייב בנפשו על מלאכת צביעה מ"מ אין לאסור אכילת בשר בהמה זו כדין איסור מעשה שבת דהא נטילת נשמה בבהמה מותרת היא לצורך החולה ולא הי' חילול שבת רק במלאכת הצביעה שמתהני בו בעל הבהמה דליתי לזבינא אבל הבהמה עצמה לא נתקנה במלאכה זו והאיך מצינו שר"י הסנדלר אוסר בכה"ג לאכילה דהא לר"י הסנדלר האיסור במזיד הוא מצד מעשה שבת דאיסור הוא משום קודש היא ובשוגג קנסינן אטו מזיד ומצד מלאכת הצביעה לא נקרא מעשה לענין אכילת הבשר שהבהמה לא נתקנה לאכילה מחמת הצביעה. וה"ה עד"ז אף כשהבריא החולה הלא לפמ"ש גם כשהבריא החולה ליכא חילול שבת רק משום צובע ולא משום נטילת נשמה דלגבי נטילת נשמה שייך הואיל ואם יחזיר החולה לחולי' דרגיל הוא לחזור לחוליו כסברת התוס' הנ"ל בשלמא לר' יהודה שאוסר משום דלא ליתהני ממלאכת שבת שפיר יש לאסור באכילה כששחט אחר שהבריא החולה וכנ"ל דמתהני במה ששחט בעצמו דמיד שהבריא החולה לא הי' עוד מציאות שתהא בהמה זו נשחטת בהיתר דאף דבאחר שייך הואיל לענין מלאכת נטילת נשמה מ"מ מדרבנן אסור כמו בכ"מ ששייך הואיל דהואיל אינו מועיל רק לפטור מעונש וא"כ שפיר מיקרי מתהני במה ששחט הבהמה ע"כ אסיר באכילה אבל מדברי ר"י הסנדלר לא נשמע שנחית לאסור משום דמתהני מאיסורא דהא לדידי' מלאכת שבת אסיר מדאורייתא מקרא כי קודש היא וקניס שוגג אטו מזיד

ולתרץ קושי' זו אמינא דלפי מה שבארתי במקום אחר דהואיל לא שייך אלא בגוונא האמורה באופה מיו"ט לחול דהואיל ואי מיקלעי אורחים דלצורך או"נ מותרים המלאכות בהיתר גמור ולא בדרך דחי' וכמו שביאר להדי' הר"ן פ"ב דביצה גבי ממלא אשה תנור פת כו' יעו"ש משא"כ בחילול שבת לצורך חולה שיש בו סכנה דלדעת הר"ן והרשב"א בתשובה סי' תרפ"ט לא הותרה רק דחוי' וכן כתב הרמב"ם להדי' בפ"ב מהלכות שבת דשבת דחוי' הוא לצורך חולה ואין מקום לקושי' התוס' שהבאתי לעיל דא"כ דאמרי' הואיל בטלת כל מלאכת שבת אלא למ"ד דשבת הותרה בהיתר גמור לצורך חולה וכן הוא דעת הר"מ שמובא ברא"ש פ' בתרא דיומא ובתשובותיו כלל כ"ו סי' ל"ה ולפ"ד הב"י באו"ח סי' שכ"ח פלוגתת הפוסקים בזה תלוי בפלוגתא דתנאי דפליגי גבי טומאה אי אמרינן טומאה הותרה בציבור או דחוי' והרמב"ם הנ"ל שסובר דשבת דחוי' הוא לצורך חולה לשיטתי' אזיל שפוסק בפ"ד הלכות ביאת מקדש דטומאה דחוי' הוא בציבור. ודברי הראשונים הנ"ל מה שכתבתי בדברי הגמ' אליבא דר' יהודה המה שפיר לשיטתי' דר' יהודה שהוא סובר טומאה הותרה בציבור וכדאי' בסנהדרין דף י"ב ובשארי מקומות אבל אליבא דהילכתא דפסקינן דלא כר' יהודה אלא כר"ש דטומאה דחוי' לא שייך כלל למיפטר במלאכת שבת מצד הואיל דחזי לחולה שיש בו סכנה. וא"ש קושי' הגמ' ונוקמא כר"י הסנדלר דכיון שהבריא החולה יש חילול שבת גם מצד מלאכת נטילת נשמה ומשום מעשה חילול זה יש לאסור אכילת הבהמה דהוי מעשה שבת גמור דבנטילת נשמה נתקנה הבהמה לאכילה וכן הוא סוגי' הש"ס בכל מקום היכא דלא מצינו להדי' בדברי התנא להיפך מהילכתא אמרי' שמסתמא סובר כפי פסק הלכה וכיון דלא מצינו שר"י הסנדלר סובר טומאה הותרה מחזיקינן שדעתו כפי הדין דטומאה דחוי' הוא וכמו כן לצורך חולה לא הותרה שבת אלא דחוי' וליכא למפטרי' מטעם הואיל במלאכת שבת דשאני הואיל לגבי יו"ט דמלאכת אוכל נפש הותר

אמנם עדיין צ"ע ואקדים לשון התוס' ד"ה כי שרי ר"מ כו' וא"ת ונוקמא מתני' בשוגג ור"מ ולא הי' לו חולה כלל וי"ל דדומי' דיוה"כ קתני דאסור אע"ג דהי' לו חונה כו' עכ"ל ואני הוספתי נופך דהא לכאורה אך למותר מה דתני במתני' וביוה"כ דהא שבת חמירא מיוה"כ וכיון שאמר השוחט בשבת לא הוצרך עוד לומר וביוה"כ והוי כזו ואין צ"ל זו וצ"ל דלא שנה במתני' וביוה"כ רק לאשמעינן דשבת דומי' דיוה"כ וכן כתב התורת חיים. מעתה מיושב בפשיטות קושי' התוס' דאין לומר דמתני' מיירי באין לו חולה דא"כ ממילא ידעינן שהבשר אסור לאכילה ליומא משום מוקצה ואך למותר מה דתני במתני' וביוה"כ דבלא"ה הוי ידעינן דאסור משום מוקצה: ואין לדחות דזה גופא אתי לאשמעונן דאסור משום מוקצה דדין מוקצה אין ענין לכאן ועד"ז אי' בשו"ת מהרי"ק סי' ק"ס יעו"ש איו דמתני' מיירי שהי' לו חולה והבריא דליכא מוקצה ואשמעינן מתני' במה דתני וביוה"כ למידק שאסור באכילה ליומא משום מעשה שבת והנה בהר"ן פ' יוה"כ אי' בזה"ל גרסינן בגמ' כו' ונשאל להראב"ד ז"ל בלשון הזה אם הי' חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לכותי שינחור לו ונאכילנו נבילה שאין בה אלא איסור לאו ולא נשחוט ונדחי שבת שיש בה איסור סקילה כו' אבל נראה ני דלגבי חולה אין איסור נבילה קל מאיסור שבת דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבלה לפי שהאכילה עובר בלאו על כל כזית וכזית שבה כדאמרי' וכו' אבל לענין שבת מותרים דקי"ל היא קודש ואין מעשי' קודש ומש"ה לאוין הרבה דנבילה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה עכ"ל. מדברי הללו נשמע דלר"י הסנדלר שסובר מעשה שבת אסור מה שאוכל החולה משחיטת שבת הוי כאכילת איסור בכל זית וזית שדחוי' לו האיסור מצד חליו והר"ן לשיטתו שסובר דשבת דחוי' הוא אצל חולה ולא הותרה וכמו כן אכילת אסורים והוא ע"ד שכ' הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה ט"ו בזה"ל ומפני מה מחמירין על הטהור מבית אב אחד מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורא עומדת ודחוי' היא עתה מפני הדחק ע"כ וסובר הר"ן דלמ"ד מעשה שבת במזיד אסור מדאורייתא מלימוד כי קודש היא יש איסור זה גם בשוחט לחולה בשבת אף שבכה"ג מצוה לשחוט מ"מ כיון שאינו אלא דחוי' לצורך החולה הוי ככל מעשה שבת במזיד שאסור אף היכא דליכא חיוב מיתה דאף דמה שמחלק ר"י הסנדלר בין מזיד לשוגג לא אתי' לי' אלא מקרא דמחללי. מות יומת מ"מ אף כשליכא חיוב מיתה אסור משום מעשה שבת וסמוכי' לזה מדברי רש"י במס' ב"ק דף ע"א ד"ה במזיד אמרתי לך קודש היא היכא דשייך דין מיתה ולא בשוגג ע"כ וסובר הר"ן דה"ה בשוחט בשבת לחולה כיון ששחט בכוונה ומשכחת דין מיתה בשחיטת כוונה שלא לצורך חול' קאי עלי' איסור דקודש היא לכך הוצרך הר"ן לומר דליכא גבי חולה איסור באכילת שחיטת שבת משום דקי"ל מעשה שבת